מלכות חזקיהו בירושלים | 1

בשיעור הקודם עסקנו במלכות אחז כמבוא לתקופת חזקיהו - תקופה מורכבת וארוכה הרבה יותר (29 שנה). מלבד התיאורים במל"ב י"ח-כ' ובדה"ב כ"ט-ל"ב, מתייחסות לימי חזקיהו נבואות רבות בספריהם של ישעיהו ומיכה. ברם, אין בשום מקום שהוא כרונולוגיה מסודרת של האירועים המפורטים במקורות השונים. לפיכך ננסה בשיעור זה לבנות שלד כרונולוגי של האירועים המרכזיים במלכות חזקיהו כמבוא לשיעורים הבאים, שידונו בסוגיות נבחרות בתקופה זו. הטבלה שבנספח מציגה בסדר כרונולוגי (עד כמה שניתן)[1] מאורעות מרכזיים בימי חזקיהו ונותנת תמונה כוללת של ימי חזקיהו ומשמעותם הרוחנית.

א. התקופה הראשונה של מלכות חזקיהו

מלכות חזקיהו מציגה כבר מראשיתה (בייחוד על פי התיאור בדברי הימים) תפנית מוחלטת בהשוואה למלכות אחז. מהפכה בקנה מידה שכזה (כפי שנסקור מיד) ובשלב כה מוקדם ("בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון", דה"ב כ"ט, ג) מלמדת על תכנון מוקדם, נחישות והתמדה, וסביר להניח שהנביא ישעיהו היה מעורב בה.[2]

1. חנוכה מחודשת של בית ה' (דה"ב כ"ט)

בשיעור הקודם ראינו כי אחז הכניס עבודה זרה למקדש וסגר את בית ה'. חזקיהו פותח מחדש את בית ה' כבר בראשית מלכותו, מעשה שהיה כרוך בכמה וכמה פעולות: הוצאת הנידה מן הקודש, טיהור הבית וההיכל והוצאת הטומאה לנחל קדרון, וטיהור הכלים וקידושם מחדש. הכתוב מעיד על המהירות שבה נעשה הכול: "כי בפתאֹם היה הדבר" (דה"ב כ"ט, לו). במקביל מבער המלך את העבודה הזרה שהשתרשה בערי יהודה ובישראל, ואז מחודשת עבודת המקדש: עבודת הכוהנים והלוויים, המשמרות והמעמדות, והבאת התרומות והמעשרות לבית ה' (שם ל"א).[3]

2. פסח לה' (דה"ב ל')

במסגרת כריתת הברית המחודשת עם הקב"ה נבחר חג הפסח כמועד המתבקש לאחד מחדש את שתי הממלכות, ישראל ויהודה יחדיו, סביב עבודת ה' במקדש בירושלים. המלך שולח שליחים ואיגרות לכל ישראל, מדן ועד באר שבע, לשוב לעבוד את ה' יחדיו במקדש בירושלים ולעשות את הפסח.[4]

הכתוב מעיר כי מועד עשיית הפסח נדחה:

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם... וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה'. וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם. כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַה'. כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד (דה"ב ל', ב-ג, טו-יח).

ברור מן הכתוב כי הפסח נדחה מפני הטומאה, אך נחלקו חכמים (סנהדרין דף יב) באשר לטיב הדחייה. על דרך הפשט, החודש השני הוא חודש אייר, כלומר, המלך דחה את הפסח הרגיל ועשה פסח שני בלבד; וכן דעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון (שם). ברם, חכמים אחרים מבינים כי היה זה אדר שני, וחזקיהו התפלל לכפרה כיוון שעיבור מפני הטומאה הוא מפוקפק או מפני ש"עיבר ניסן בניסן" (שם; פסחים פ"ד מ"ט) ו"אין מעברין אלא אדר" (סנהדרין שם).[5]

מכל מקום, מגמתו של חזקיהו בעשיית הפסח הייתה לאחד מחדש את העם כולו, ובפרט את ממלכת ישראל, סביב המקדש שבירושלים. ייתכן שבדרך זו גם ביקש המלך להשוות מחדש את לוחות השנה של שתי הממלכות, שירבעם יצר ביניהם פער מכוון בבדותו חודש מלבו (מל"א י"ב, לג),[6] וכך יחוג העם כולו את הפסח באחדות - בתאריך משותף אחד.[7]

3. השבת התורה והנבואה למעמדן

בימי חזקיהו אנו עדים לפעילות ענפה בתחומי ספרות החכמה, רישום הנבואות ולימוד התורה:

גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (משלי כ"ה, א).

חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת (בבא בתרא טו ע"א).

'והיה ביום ההוא יסור סֻבֳּלוֹ מעל שכמךָ ועֻלו מעל צוארךָ וחֻבַּל עֹל מפני שמן' (ישעיהו י', כז). אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד ע"ב).

ייתכן מאוד שפעילות זו נבעה מחשש כי בעקבות מלכות אחז תשתכח תורה מישראל ח"ו, ועל כן חשוב היה למסד את התורה, לסכם ולקבע אותה.

4. סיכום

תיאור התקופה הראשונה במלכות חזקיהו, המפורט בעיקר בדברי הימים, מסרטט בפנינו מהפכה רוחנית בכל מישורי העשייה: ביעור העבודה הזרה שהעמיד אחז, אביו של חזקיהו, במקדש ובערי יהודה וישראל; חנוכה מחודשת של בית ה', על כל המשתמע מכך מבחינת מעמדות הכוהנים, הלוויים והישראלים; חידוש הברית עם ה' סביב קרבן הפסח בבית ה' בירושלים; והעמקת הזיקה לנבואה, לחכמה וללימוד התורה. כל אלו מהווים תפנית מוחלטת ביחס לימי אחז: חזקיהו מקדיש את ראשית ימי מלכותו לתיקון רוחני של הממלכה ולפתיחת דף חדש ביחסים בין ממלכת יהודה לקב"ה.

להלן נראה כי הכתובים מעידים שבהמשך ימיו הזניח חזקיהו את הזירה הפנימית לטובת ענייני חוץ.

ב. חורבן ממלכת ישראל

במל"ב י"ז מתאר הכתוב בפירוט את חורבנה של ממלכת ישראל בשנה התשיעית למלכות הושע בן אלה, היא השנה השישית למלכות חזקיהו:

בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי (מל"ב י"ז, ו-ז).

מעניין שתיאור זה חוזר על עצמו גם במל"ב י"ח, במסגרת דברי ימי מלכות חזקיהו:

וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ. וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן. וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ אֶת בְּרִיתוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא עָשׂוּ (שם י"ח, ט-יב).

דומה שבחזרה זו מבקש הכתוב לרמוז על חשיבות הדבר כלפי חזקיהו עצמו: צבא אשור בדרכו ליהודה, וחורבן ממלכת ישראל הוא גם אזהרה חמורה לממלכת יהודה.

ג. כיבוש אשדוד על ידי סרגון

בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ (ישעיהו כ', א).

לפי האנאלים האשוריים, סרגון מלך אחרי שלמנאסר ולפני סנחריב, ומכאן שכיבוש אשדוד היה אחרי השנה השישית לחזקיהו, לאחר נפילת ממלכת ישראל, והיווה, אם כן, אזהרה שנייה, חמורה עוד יותר, לחזקיהו. עצם הופעת צבא אשור במישור החוף היא איום ממשי על ממלכת יהודה.

בעקבות בוא תרתן אשדודה נאמר:

בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף. וַיֹּאמֶר ה' כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ. כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם. וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם. וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ (שם, ב-ו).

הנביא מצטווה ללכת שלוש שנים ערום ויחף כאות ומופת לדרך שבה תנהג אשור, המעצמה הגדולה, בכוש ובמצרים. בכך למעשה מזהיר הנביא את חזקיהו מפני הצעד המדיני שהוא עתיד לבצע זמן קצר לאחר מכן: מרידה באשור תוך כריתת ברית עם מצרים.

לסיכום, שני המאורעות הללו - נפילת ממלכת ישראל וכיבוש אשדוד - רומזים לחזקיהו בבירור כי המעצמה העולמית אשור בדרכה אליו, וכיבוש יהודה אינו אלא עניין של זמן.

ד. הכאת עמלק ופלשתים

במקביל להתרחשויות האזוריות מעידים הכתובים על מערכות צבאיות מקומיות. מערכה אחת התנהלה כנגד עמלק:

וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעוּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם. וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דה"א ד', מא-מג).

ההליכה להר שעיר וההתמודדות עם שארית הפלטה לעמלק מעידים על רצונו של חזקיהו להשלים את מהלך הכרתת עמלק שהחלו מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד. בכך רואה חזקיהו עצמו כממשיכם של דוד ושלמה (הקבלה שעוד נרחיב על אודותיה במהלך השיעורים), ומשלים את המצווה שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ להכרית זרעו של עמלק (סנהדרין כ ע"ב).

המערכה השנייה התחוללה כנגד פלשתים, והיא מוצגת כחלק מן המרידה באשור:

וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ. הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר (מל"ב י"ח, ז-ח).

פלשתים ישבו על דרך הים, הדרך הבינלאומית הגדולה המחברת את מצרים, לאורך חוף הים, עם סוריה והמעצמות הצפוניות. המעצמות השונות - המעצמה המצרית בדרום, והמעצמות הצפוניות ארם, אשור, בבל ופרס (כל אחת בתקופתה) - הקפידו מאוד שנתיב מרכזי זה יישאר פתוח על מנת לאפשר התמודדות צבאית ביניהן, על כן נדירות התקופות בהן כבשו שליטי ממלכת יהודה בפועל את תחום שלטונם של פלשתים על דרך הים.[8] חזקיהו, כחלק ממרידתו באשור, כובש את אזור פלשת עד עזה.

אין לנו כל מידע מתי התרחשו כיבושים אלו, אך סביר להניח כי הם קרו בשלב מוקדם, לפני עליית סנחריב למלכות. בנבואתו בשנת מות המלך אחז מבשר ישעיהו (י"ד, כח-לב) על פורענות בפלשת, וייתכן מאוד כי הכוונה לכיבושו של חזקיהו. אם כנים הדברים, מסתבר שההתארגנות למרוד באשור, כיבוש פלשת והברית עם מצרים אירעו בשלב מוקדם מאוד של מלכות חזקיהו.[9] וכבר ציינו שלאחר המהפכה הרוחנית הגדולה של ראשית מלכותו התמקד חזקיהו בענייני חוץ וביטחון.

ה. הברית עם מצרים

שאלה מעניינת היא אימתי נכרתה הברית בין חזקיהו מלך יהודה לבין מצרים.[10] הכתוב אינו מעיד על תאריך מסוים, אך ברי כי כבר בראשית מלכותו היה על חזקיהו להידרש לשאלה אם להמשיך במדיניותו של אחז אביו - שעבוד מוחלט לאשור - או שמא לשנות כיוון ולמרוד בממלכת אשור על ידי התארגנות מדינית מקיפה כנגדה. סביר להניח כי כבר בשלב מוקדם של מלכותו החליט חזקיהו להשתחרר מעול אשור. תחילתה של מגמה זו בטיהור המקדש מכל סממן של עבודה זרה אשורית, והמשכה - בביסוס ברית אזורית כנגד המעצמה העולמית. הכתוב אינו מציין בשום מקום שהוא אם הסיבה למרד באשור הייתה בעיקרה רוחנית או מדינית; ואפשר שחזקיהו רצה עצמאות מסוימת ליהודה משתי הסיבות כאחת. כך או כך, הוא בחר להשתחרר מן העול האשורי באופן חד ביותר, תוך מרד גלוי וכריתת ברית כנגדם עם מדינות האזור.

שאלה נוספת ביחס למהלכיו של חזקיהו היא באיזו מידה היה העם שותף למהלכים אלו, על משמעויותיהם הרוחניות והמדיניות מרחיקות הלכת ועל התפנית הגדולה שהם מסמנים ביחס למדיניותו של אחז. הכתוב אינו מתאר כי המלך הכין את העם בדרך כלשהי לצעדיו על מנת לקבל הבנה ותמיכה, ועל כן מסתבר שלא הייתה הכנה שכזו.

המעצמה המרכזית בברית האזורית כנגד אשור הייתה ממלכת מצרים, ועליה נוספו - מלבד ממלכת יהודה, שמילאה תפקיד מרכזי בהתהוותה של ברית זו - גם ממלכות בבל, פלשת, פניקיה, עמון ומואב. ברית זו נכרתת בניגוד מפורש לעמדת הנביא ישעיהו, השולל כל ברית עם מעצמה אחרת בכלל, ועם מצרים בפרט. ביקורתו של הנביא מובאת בפרקים ל'-ל"א:

הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה' לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת. הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה. כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ (ישעיהו ל', א-ד).

בהמשך מתואר מסע המקביל במהותו ליציאת מצרים אך הפוך לה במגמתו - מארץ ישראל למצרים. הנביא חוזר על עמדתו העקבית, שהתבטאה גם בדבריו לאחז:

כִּי כֹה אָמַר אֲ-דֹנָי א-להים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם, וְלֹא אֲבִיתֶם (שם, טו).

ניהול המדיניות העולמית אינו מוטל על מלך ישראל. אין לעשות צעדים מרחיקי לכת. הישועה בוא תבוא, אך "בשובה ונחת". והנביא ממשיך ומבקר את ההישענות על עצמתה הצבאית של מצרים:

הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ... וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵ-ל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן... כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָ-אוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט... וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ וְנָס לוֹ מִפְּנֵי חֶרֶב וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ (שם ל"א, א-ח).

בסופו של דבר יגן ה' על ירושלים, ואשור תיפול בחרב לא-איש: בישועה א-לוהית, ולא בישועה אנושית. לפיכך לא תניב הברית עם מצרים כל תועלת שהיא, אך מאידך יש בה נזק גדול: מלבד הנזק הרוחני, סביר מאוד שהמשאבים שהושקעו במרד באשור העמיקו את הפערים החברתיים בין עשירים ועניים והחלישו את אחדות העם ולכידותו.

ו. ביצור העיר ירושלים

נראה שבמקביל לברית עם מצרים הביא חזקיהו בחשבון את האפשרות שסנחריב יגיע לארץ יהודה, ועל כן החליט לבצר את ירושלים (ראה מפה 1). סנחריב עלה על יהודה בשנה הארבע עשרה לחזקיהו, ומסתבר שהכנות אלו קדמו אך במעט לתאריך זה.[11] ההכנות מתוארות במקורות, ויש להן אישור גם בממצא הארכאולוגי. המקורות מתייחסים לשני היבטים עיקריים של הכנות אלו - ביצורים ואספקת מים:

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו. וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ. וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים. וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וַיַּעַל עַל הַמִּגְדָּלוֹת וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת וַיְחַזֵּק אֶת הַמִּלּוֹא עִיר דָּוִיד וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים (דה"ב ל"ב, א-ה).

וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד (שם, ל).

וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה. וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה (ישעיהו כ"ב, ט-יא).

וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה... (מל"ב כ', כ).

1. הביצורים

בדברי הימים מדובר על בניית "כל החומה הפרוצה". מסתבר שהכוונה לתיקון הפִּרצה שפרץ יואש מלך ישראל "בחומת ירושלם משער אפרים עד שער הפּוֹנֶה ארבע מאות אמה" (דה"ב כ"ה, כג). אמנם בהמשך בנה עוזיהו מגדלים בירושלים "על שער הַפִּנָּה ועל שער הגיא ועל המקצוע ויחזקם" (שם כ"ו, ט), אך אין מוזכר בניין חומה כלשהי. ביצור וסתימת פרצות הם כמובן פעילות מתבקשת כהכנה למצור אפשרי.

בחפירותיו ברובע היהודי מצא פרופ' אביגד[12] חומה שאותה זיהה עם החומה שבנה חזקיהו. את קביעתו זו ביסס על כמה טענות. ראשית, הקרמיקה שנמצאה במקום מתאימה לתקופת חזקיהו (המאה ה-8 לפנה"ס). שנית, הוא טען כי עם נפילת ממלכת ישראל הגיעו חלק מן הפליטים לירושלים והיה צורך להרחיב את העיר על מנת לקלטם (סברה שהיא אפשרית, אך אין לה כל עדות בכתובים).[13] מן הכתוב בישעיהו כ"ב, י "וַתִּתְצוּ הבתים לבצר החומה" עולה כי ביצור החומה היה כרוך בהרס בתים שקדמו לה; ואכן, בחפירות נמצא כי החומה בנויה על חורבות בתים (ושוב: מובן שאין הכרח לזהות חומה זו ובתים אלו עם החומה והבתים המוזכרים בכתוב, אך הדבר אפשרי). כמו כן נמצאו שני קווי חומה, שלטענת אביגד הצפוני שבהם מעט מאוחר לדרומי, וייתכן שחזקיהו תיקן בעיקר אותו.[14] לסיום נעיר כי אביגד ביקש לזהות את קטע החומה שמצא עם "החומה הרחבה" המוזכרת בנחמיה (ג', ח) בתיאור שיקום חומת ירושלים בימי שיבת ציון.

2. מפעלי המים (ראה מפה 2)

שני מפעלי מים משמעותיים הקים חזקיהו בירושלים. המפעל האחד הוא הנִקְבָּה, המעבירה מים ממעיין הגיחון לדרום העיר. זיהוי הנִקבה כמפעלו של חזקיהו מתבסס על כמה כתובים:

...וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה (מל"ב כ', כ).

וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד (דה"ב ל"ב, ל).

וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה (ישעיהו כ"ב, יא).

הנִקבה אכן מעבירה מים בתעלה מאזור המעיין (הקרוי כאן "מוצא מימי גיחון העליון") אל ברֵכה בדרום העיר (בתוכה!), היא ברכת-אל-חמרא - במפגש הנחל האמצעי (הקרוי בימי בית שני 'גיא עושי הגבינה') עם נחל קדרון. חיזוק לזיהוי זה יש בכתובת שנמצאה בדרום הנִקבה, המתארת את המפגש המרגש בין שתי קבוצות החוצבים מתחת לפני הקרקע, ותיארוכה תואם את ימי חזקיהו.

המפעל הנוסף שמזכיר הכתוב הוא סתימת "כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים" (דה"ב ל"ב, ד). מהות הסתימה אינה ברורה, אך אפשר שהכוונה לחסימת תעלת השילוח (אולי "מי הַשִּׁלֹחַ ההֹלכים לאט", ישעיהו ח', ו): תעלת מים שיצאה גם היא ממעיין הגיחון דרומה, אך הובילה לברֵכה המצויה מחוץ לעיר (וייתכן שנפתחו לאורכה חלונות מזרחה לצורך השקאת חלקות חקלאיות בנחל קדרון). אם כנה השערה זו, מסתבר שהחסימה נועדה לתעל את כל המים לנִקבה, וממנה לברֵכה הדרומית שבתוך העיר.

3. הביקורת הנבואית על מפעלי הביצור

שני המפעלים זכו לביקורת מצד הנביא:

וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה. וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם (ישעיהו כ"ב, י-יא).

הביקורת היא כפולה: מחד גיסא - על המחיר החברתי הקשה (ניתוץ בתים); ומאידך גיסא - על ההתעלמות מדברי ה' בפי נביאו. לדברי הנביא, מפעלי הביצור נעשו מתוך ביטחון עצמי רב ביכולת הגנתם, אך מבלי לשאול בדבר ה' ובלא להביא בחשבון את משמעויותיהם הרוחניות. אין כאן שלילת פעולת הביצור כשלעצמה, אלא שלילת עשייה הבוטחת רק בכוחו של האדם, ללא תמיכת הנביא ואישור א-לוהי - ובכלל עשייה זו המרד עצמו.

* * *

סקרנו בשיעור זה את אירועי המחצית הראשונה של ימי חזקיהו. בשיעור הבא נמשיך בע"ה בסקירת המחצית השנייה של ימיו ובתיאור המצב הרוחני בתקופתו.

נספח: טבלת המאורעות המרכזיים בימי חזקיהו