צדקה וחסד

א. הקדמה

היום נבחן את כל מערכת המצוות הקשורות בעזרה לזולת, הידועה בשם "גמילות חסידים".

קל לערוך רשימה של מצבים שכיחים בהם אדם מוסרי יידרש לעשות מעשה: אם מישהו חולה, יש לסייע לו, לבקר ולעודד אותו; אם מישהו נזקק לצרכים בסיסיים, יש לעזור ולספק לו אותם; אם מישהו עצוב, כתוצאה אולי מאובדן אישי, יש לנחם אותו. באופן חד משמעי, אלו הם התחומים הבסיסיים בהם אדם צריך לעזור - בגוף, בחומר וברוח. אנו אכן מוצאים ציווים הלכתיים בכל התחומים הללו - ביקור חולים, צדקה, ניחום אבלים וקבורה (הנחשבת כחסד לנפטר), הכנסת כלה והכנסת אורחים.

אני יכול להבחין בחוסר שביעות הרצון על פניכם הוירטואליים. האם נדיבות, אהבה וחמלה כלולים בהגדרות הלכתיות רשמיות כמו הלכות שבת? האם צוויי וחיובי ההלכה ינמיכו את קומתם של מה שאמור להיות טוב לב שופע נדיבות לדרגה של מילוי חובות, על פי הסעיפים ותתי הסעיפים של השולחן ערוך? האם אין סתירה בין עצם רעיון החסד ובין ההלכה והחובה? האם אין זה תחום בו צריכה ההלכה לסגת, על מנת לא להכניע את המעלה שהיא עצמה מנסה לקדם?

במקרה הספציפי הזה, קיימת גישה מיוחדת בהלכה, המורכבת ממספר מרכיבים שונים ולעתים אף סותרים, ובשיעור זה נסביר מהם.

א. ואהבת לרעך כמוך[1].

האם מעשי חסד הם דרבנן או דאורייתא?

ראשית, נבחן כיצד הרמב"ם כותב את החובות שהבאנו לעיל:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף[2], ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.
אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך": כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות.
(הלכות אבל, פרק י"ד, הלכות א' - ב').

דרוש כאן מעט הסבר. ההבדל בין מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן משמעותי ביותר בהלכה, לא משום שמצוות דרבנן אינן מחייבות כמצוות דאורייתא (על אף שקיימים בנסיבות מסוימות הבדלים ברמת החיוב של שתי הקטגוריות) אלא מכיוון שהבדל זה מסמן את הסיווג של המצווה ובסופו של דבר את משמעות הציוויים ההלכתיים. ברוב המקרים, תקנות דרבנן נועדו להרחיב או להגן על גבולות הלכות התורה; אך אצלנו מדובר במקרה יוצא דופן: הרמב"ם אינו אומר שחכמים תקנו כאן דין חדש שלא היה חובה לפי התורה, אלא שכל אחת מהמצוות מדרבנן הללו כלולה במצווה דאורייתא "ואהבת לרעך כמוך". מה פירוש הדבר? האם מצוות אלו בסופו של דבר הן דרבנן או דאורייתא?

ההבדל בין המצווה דאורייתא לבין המצווה דרבנן

התשובה נמצאת בשוני שבין המצווה מדאורייתא והמצווה מדרבנן: המצווה מדאורייתא היא "ואהבת לרעך כמוך" והמצווה מדרבנן היא 'בקר את החולה, כרה קבר, רקוד בחתונה'. ההבדל טמון בשורש השאלות הרמוזות בחוסר שביעות הרצון שלכם אליו התייחסתי קודם. התורה אינה מצווה עליך ישירות לבקר את החולה באותה צורה שהיא מצווה עליך לתקוע בשופר בראש השנה או לאכול מצה בפסח; במקום זאת, התורה מכוונת אותך לגישה, בעזרת פעולות שיובילו לתוצאה רצויה. הרמב"ם מגדיר זאת 'כל הדברים שאתה רוצה שיעשו עבורך אחרים', וזוהי פנייה פתוחה ובלתי מוגדרת במכוון: היא מבוססת על הבנה פנימית, מופנמת ואישית של יחסי האדם עם זולתו. בעצם, היא דורשת ממך קודם כל להבין את עצמך (מה שאתה רוצה שיעשו עבורך אחרים) כדי להגדיר כיצד אתה מתייחס לזולת.

חז"ל, מבלי לשנות את אופייה הבסיסי של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" של התורה, שבמהותה איננה טקסית, מטילים עליה הגדרה רשמית והלכתית של פעולות שהן האופנים בהם יקיים האדם את מצוות התורה. אין בכוונתם להרחיב את היקף המצווה המקורית או לחייב אותנו בדברים שמקודם היינו פטורים מהם, אלא לתת אפילו למצווה הזו תבנית הלכתית מוגדרת, כדי להביא אותנו לחשוב עליה לא רק כנטיית לב, דחף של רעות ואחווה, אלא כחיוב וכאחריות. מה שלא הוגדר כדרישה ואחריות נותר בדרך כלל כרגש, הנשמר לזמנים מיוחדים בהם אנו "מתענגים" על רגשות מעודנים. תוצאת חקיקת האהבה הזו היא שמבלי לשמוט תחתיה את בסיסה הפנימי, היהודי שומר ההלכה קם בבוקר, וכפי שהוא יודע שעליו להתפלל היום, ליטול ידיים לפני האכילה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, הוא חייב גם לעסוק במעשי חסד כחובה, אחרת ימעל בתפקידו.

קיים מתח של ממש בין שני מוקדי החסד הללו, המסביר מדוע אין אלו שני מרכיבים מקבילים, אלא עקרון בסיסי, ובנוסף הגדרה הלכתית של חז"ל. אין ספק שקיימת סכנה שמצוות החסד תתפתח להרגל של קיום שגרתי, כפי שאדם מכניס מטבע לקופת צדקה במכולת מבלי לבדוק לאיזו מטרה. יש הבדל - וחייב להיות הבדל! - בין האופן בו אני עושה את מה שאני חייב לעשות, ובין האופן בו אני דואג לזולת. אך מצד שני, אי אפשר להשאיר את הדאגה לזולת להתפעמות רגשית של הנשמה הרגישה בראותה מחזה אומלל. הבעיה איננה רק שההתעלות הרגשית לא תהיה שכיחה כמו קבלת אתריות יומית גם הבדל של ממש באיכות בין אחריות לבין אהבה, ועל ידי חלוקת המחויבות בין השתיים, ההלכה מנסה להעניק לנו הזדמנות להפיג את המתח בחוויותינו שלנו.

'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'

הסיבה לכך היא עקרון שנוסח על ידי גדולי המחשבה של ימי הביניים. אנו נוטים לחשוב שאדם הוא קודם כל טוב לב, נדיב, רחום וכו', וכתוצאה מכך הוא עושה מעשים המבטאים אותן. ר' חסדאי קרשקש (המאה ה-14, ספרד) הסביר שאופיו של האדם נבנה בצורה הפוכה:

הפעולות יקנו תכונה ומדה נכונה בנפש, וכל שכן שיחזקו אותה אם היא קנויה בשכבר.

כדי להיות רחום האדם צריך לפעול באופן רחום, ומעשי הרחמים יגרמו לאופיו ללכת בעקבות המעשים שאילץ את גופו לעשות. על ידי קביעת פעולות מוחשיות של חסד, מעניקים לנו חז"ל את השגרה - ולדעתי, שיגרה אינה בהכרח דבר שלילי - שתכפה עלינו את לב לבה של החסד: קשר אוהב עם הזולת וקבלת אחריות על רווחתו.

ניתן לראות את ההבדל בכל קהילה המושתתת על אדני התורה. כאשר מישהו מאבד אדם קרוב ואהוב ההלכה אינה מותירה אותו תוהה מה עליו לעשות או נותנת לו לחכות למישהו שיחשוב מה צריך לעשות. הבית מתמלא באנשים המקיימים את מצוות "ניחום אבלים". האם זה פוטר אותנו מלחשוב למה זקוק אותו אדם השרוי בצער? כמובן שלא! להפך - זה מחייב את כל אחד מהמנחמים להביט סביבו, לחשוב כיצד יוכל לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" על הצד הטוב ביותר גם בעודו מקיים את מצוות ניחום אבלים. הדבר יוצר נוהג סטנדרטי המשמש כמסגרת לדחף הפנימי הגדוש ברגש, אהבה וחמלה. ללא המסגרת הזו, הן במישור האישי ויתרה מכך במישור הקהילתי, לא יהיה בסיס קבוע להבעת רגשות מופשטים יותר, וודאי שלא יהיה להם בסיס להתפתח ולגדול בצורה עמוקה ומשמעותית יותר.

הפן החינוכי והפן הקהילתי

יש כאן גם היבט חינוכי. הילדים שלי נהגו לבוא איתי לקיים את מצוות ניחום אבלים. הם לא היו מסוגלים לעשות זאת בעצמם - ואני חושש שמחוץ לקהילה התורנית, מעטים הילדים שעושים זאת. באופן זה, הם לומדים לא רק ללכת לבתי אבלים, אלא גם כיצד עליהם לנחם ולחוש במה עליהם לנחם. אולם, אין בכוונתי לומר שהדבר נכון רק לגבי ילדים. עקרונו של ר' חסדאי קרשקש קובע שאנחנו בעצם ילדים שגדלים במשך כל חיינו. ההלכה יוצרת את הסביבה החינוכית - כזו הכוללת חברות ומנהגים ממוסדים לביקור חולים, לארגון סיוע, להלוואות, לניחום אבלים וכו', והתוצאה היא שכל חבר בקהילה יודע, לפחות ברמה מסוימת, שהרגישות והדאגה לזולת הן חלק יומיומי ובלתי נפרד ממה שהופך אותו לאדם בעל אחריות מלאה.

עיצוב האישיות דרך המצווה

לדעתי, לפעמים אפילו "ואהבת לרעך כמוך" מקבל משמעות רק כאשר הוא נמדד ביחס למה שאני עושה שוב ושוב, כפעולה שגרתית של חסד. אביא דוגמה: רבים מאתנו, ברוך ה', לא חוו אֵבֶל באופן אישי. אם היה עלי להחליט, ללא החוויה המעוצבת הלכתית, כיצד לנהוג כלפי אחרים על פי האופן בו אני רוצה שינהגו כלפי במצב כזה, אני לא בטוח שאכיר או אחוש את חברי די הצורך כדי לדעת איך להתחיל לענות. אך מתוך כך שביקרתי באין ספור בתי אבלים, נחמתי אחרים והשתתפתי בצערם משום שזו מצווה (המצווה אינה רק לבקר אותם, אלא גם לעשות זאת מתוך חסד), למדתי, התפתחתי, ונעשיתי רגיש במידה מסוימת, לפחות כך שעכשיו יש לי שמץ מושג של "מה הייתי רוצה שיעשו לי", כך שכעת אני יכול להתחיל לעשות עבורם באופן דומה. הגלגל חוזר על עצמו: מאחרים למדתי לגבי עצמי, כך שאוכל לדעת לגבי אחרים.

ב. צלם אלוקים

ישנו מקור אחר לגמרי לחובת החסד. ב"יד החזקה" להרמב"ם הוא נמצא בקצה השני של הספר (בספר המדע, החלק הראשון ב"משנה תורה"), והוא מבוסס על קטע בגמרא (סוטה י"ד.):

... ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים, פרק י"ג)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר: "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (דברים, פרק ד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה:

מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית, פרק ג'), אף אתה הלבש ערומים.

הקב"ה ביקר חולים, דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית, פרק י"ח), אף אתה בקר חולים.

הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו" (בראשית, פרק כ"ה) אף אתה נחם אבלים.

הקב"ה קבר מתים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא" (דברים, פרק ל"ד), אף אתה קבור מתים.

התורה כותבת "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'" (ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'), ומסביר המדרש "ראוי לו לפמליא של מלך להידמות למלך". כיצד דבר זה קורה? בכך שאנו מתנהגים על פי המוסר האלוקי, באמצעות הליכה בדרכי התייחסותו המוסרית לעולם. כאן האדם אינו עוזר לזולת מתוך סולידריות ("ואהבת לרעך כמוך"), או מתוך תחושת מחויבות, אלא משום שזהו אופן של קדושה: זהו המימוש המוחלט של האופי האנושי מכיוון שהוא מתעלה מעל הטבע האנושי ושואף לאלוקי. לך בדרכיו של ה'! כיצד? עשה כמותו. דאג לאחרים, כפי שהוא דואג לכל העולם.

מדוע המוסר הוא הדרך להדמות לאלוקים? מדוע המוסיקה אינה אמצעי להדמות לאלוקים או לחלופין בניית אנדרטאות גדולות או הרהור במחשבות נשגבות? מדוע ה"חסיד" (במשמעות של אדם העושה חסד) הוא אלוקי ולא השחקנית, הוגה הדעות או האמן? להזכירכם, כשדיברנו על השבת, סברתי שכשאנו יוצרים במהלך השבוע, אנו מדומים לאלוקים. מדוע חז"ל אינם אומרים שנלך בדרכיו בכך שניצור? מדוע הלבשת ערומים היא הדרך להדמות לה'?

התשובה פשוטה לדעתי. כל הערכים והמידות באים ממקור אלוקי ונשגב, אך הם גם אנושיים. אם נאמץ אותם כדי להגדיל את הרווח האישי שלנו, כדי לפאר את עצמנו, אנו בעצם מנתקים אותם מה', מהמציאות האובייקטיבית של ערכם, ונשאר רק עם השתקפות חיוורת ועובדת אלילים של הערך. כל הערכים במהותם הם בעלי פוטנציאל אנוכי, כי הם משרתים אותי בכך שהם מגדלים אותי ואת שמי. החסד, גם אם העושה אותו מחפש להעשיר את עצמו, נשאר חסד המכוון כלפי הזולת. אני נותן לאחרים, וכל מה שאני מקבל הוא מקרי בהחלט[3]. מי שמנסה להיות כמו אלוקים נשרף בלהבה של מה שזר לו לגמרי, או שהוא מעוות את זה למשהו שאינו אלוקים. מי שמבקש לעזור לזולת, להלביש ערומים ולהאכיל רעבים, מכוון החוצה, ולא לעצמו. על ידי הנתינה הוא מקבל. הגמרא איננה מגבילה את רווח הנתינה לפוטנציאל האנושי הטבעי. הוא מקבל את מתנת הפוטנציאל האנושי האמיתי - "והיתם כאלוקים, יודעי טוב ורע" (בראשית ג', ה' - פסוק זה הוא הפתיון שמגיש הנחש לחווה כדי לשכנע אותה לאכול מהפרי האסור בגן עדן). אדם וחוה ניסו להשיג את מטרתו המפתה של הנחש באמצעות האכילה, דהיינו הלקיחה, ובכך כשלו. אלוקים ציווה לעבוד את הגן ולשמור אותו, דהיינו לדאוג לאחרים. לו הלכו בדרך זו, אז היו זוכים להיות כמו אלוקים. אם החסד הוא המסגרת, אז כל הערכים חוברים ל"קדושים תהיו כי קדוש אני ה אלוקיכם'".

ג. כמה מסקנות הלכתיות

1. אם אדם פושט ידו לצדקה, אסור לך לקפוץ את ידך.

2. גם אם אף אחד לא מבקש ממך, עליך לתת צדקה במידה מסוימת.

3. נהוג לתת צדקה בכל יום לפני התפילה - אל תבקש על עצמך לפני שתעשה משהו למען מישהו אחר.

4. אסור לחלוף על פני אבדה אם ניתן להשיבה לבעליה. האדם צריך לדאוג לחפץ ולפרסם מודעה למאבד שיבוא לדרוש אותה.

5. צריך לבקר את החולה, הן מסיבות פסיכולוגיות (לעודד אותו) והן מסיבות פרקטיות - לראות אם הוא זקוק לעזרה כלשהי.

6. צריך לנחם את האבל. אין צורך לומר משהו מסוים, אלא פשוט להעניק לו את נוכחות החיים, נוכחות בני האדם בקרבתו.

7. קהילה יהודית מחויבת להקים שיטות מאורגנות של סיוע לנזקקים באופן שימנע את הבושה שבבקשת העזרה, ובאופן הכולל השתתפות אישית. כיום בדרך כלל קוראים להתארגנויות כאלו "ועדות", והן קיימות בכל חברה, כולל באוניברסיטאות, כדי לדאוג לחולים, לנדכאים ולנזקקים.

8. הכנסת אורחים אינה עוד צורה של צדקה, כלומר היא לא נועדה רק לספק מזון או מקום שהיה למישהו שאחרת ישן על ספסל בגן הציבורי. הכנסת אורחים פירושה ביטוי של השתתפות - מי שנמצא מחוץ למסגרת הפרטית שלו, יש להכניסו לבית.

9. אירועים חגיגיים, כגון חתונות, מחייבים בדרך כלל השתתפות עם אחרים. כאשר אנו חוגגים את המזל הטוב שנפל בחלקנו, קיים צורך גדול יותר לכוון את עצמנו כלפי האחרים.

10. הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל חזר שוב ושוב על כך שהאחווה מתבטאת בצורה הנעלה ביותר בנתינה שבין מורה לתלמיד ושיתוף הדעת. ישנם ערכים רבים, אך כולם מגלים את טבעם האלוקי בנתינתם לאחרים, וזה נכון גם לגבי - לא! במיוחד לגבי - נתינה שכלית ורוחנית. להעניק ידע, הבנה, הארה, לחלוק יחד את מתת הכשרון הזו - אין מעשה חסד והדמות לאלוקים גדול מזה : ממש כפי שהוא נתן לנו את התורה כמתנת חינם, כך גם אתה מצווה לתתה לאחרים.

שבת שלום ו- אה, כן, אולי כדאי שתזמינו מישהו להשתתף אתכם בסעודת השבת השבוע.

 

---