דילוג לתוכן העיקרי

יועציו של המן:| בין גורל להשגחה

קובץ טקסט


את דיונינו הקודם חתמנו בתיאור המן ש"נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש" (ו', יב). כיצד יש להבין את משמעות המילה "נדחף" בהקשר הפסוק? שורש זה נזכר ארבע פעמים בתנ"ך, ומשמעו: 'מבוהל', 'ממהר'.[1] ארבע ההופעות של השורש נחלקות באופן הבא: הופעה אחת בדה"ב בתיאור צרעת עוזיהו, שם השורש מופיע כצורתו אצלנו (בנין נפעל):

"וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'" (כ"ו, כ).

כל שלוש ההופעות הנותרות הנן מתוך מגילת אסתר: בתיאור המן הנ"ל, ובתיאור הרצים שיצאו "דחופים" לפרסם את גזירות המן בתחילה (ג', טו) ואת גזירות מרדכי לבסוף (ח', יד). מאחר ולשון זו כה חריגה, היא מזמינה שידרשוה. ואומנם, הזיקה שבין 'הדחיפות' השונות שבמגילת אסתר ברורה: המן שזירז את הרצים שיצאו מן הארמון ויפרסמו את גזירתו, זירז את עצמו לבסוף להיכנס אל ביתו מגודל הבושה. ומאוחר יותר, אותם הרצים יצאו שוב 'מבוהלים ודחופים' לשם ביטול גזירות המן. אולם האם עלינו להשוות את התמונה בה המן 'נדחף אל ביתו' לתמונה בה עוזיהו חלה בצרעת, ועל כן 'נדחף' מביתו של ה'?

הדבר מסופק בעיני, אולם מעניין לציין, כי בשני המקרים לצד הפועל הנידון יש משמעות מיוחדת ל'ראשו' של זה ש'נדחף'. בצרעת עוזיהו הראש קשור בעצם העלילה שהרי הצרעת זרחה "במצחו". הכתוב מנגיד את עוזיהו - שביקש להקטיר קטורת - עם הכוהנים, על ידי איבר זה עצמו:

"ויפן אליו עזריהו כהן הראש".

הביטוי החריג כאן ("כהן הראש" ולא 'ראש הכהנים') מבקש להדגיש את 'הראש'! ראש הכוהנים מזה, וראשו המנוגע של עוזיהו מזה. אין צורך לומר שגם המן נדחף בעודו "אבל וחפוי ראש" (= ראשו מכוסה). ניתן להשתעשע ולומר שסביר שאף עוזיהו כיסה את ראשו המנוגע עת נדחף מבית ה', ממש כהמן, ומאחר ואין לך אבֵל כמצורע (ראו דיניו בויקרא י"ג, מה, שהם דיני אבלות), הרי שגם עוזיהו אבֵל... כאמור לעיל, קשה להכריע האם מחבר המגילה התכוון לזיקה זו, אולם אם אומנם זיקה זו מכוונת ורמוזה בלשון 'נדחף' החריג, הרי שהמגילה רומזת שבושתו של המן אינה תוצאה של מעשי אחשורוש המלך, כי אם של מלך מלכי המלכים, "כי נגעו ה'"! וכשם ש'מצורע חשוב כמת' כך גם המן, כבר חשוב כמת...

מעבר לפועל חריג זה, הפסוק מזכיר את אבלותו של המן (על כך שנתבזה ברבים), ואת מימוש האבלות והבושה על ידי כיסוי הראש. מנהג זה נרמז גם בנבואת ירמיה על 'דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת':

"אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ... בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם. בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם" (ירמיה י"ד, ב-ד).

אולם הראש החפוי נזכר בעוד סיפור במקרא, שיש לו זיקה ברורה לסיפורנו, בתיאור דוד שנאלץ לעזוב את ירושלים בזמן מרד אבשלום:

"וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה" (שמ"ב ט"ו, ל).

התנצלותי בפני הקוראים על השוואת המן למלכנו האהוב - דוד - אולם קשה להימלט מהשוואת שתי התמונות הללו: בעת התמודדות בין שניים, חפה את ראשו זה שהפסיד 'בקרב'. יתר על כן: בשתי התמונות למעשה המרידה במלכות משקל מיוחד. זה הלוא הנושא המרכזי של סיפור מרד אבשלום, וכזכור, המן בא אל המלך בכדי לטעון שמרדכי מורד במלכות, אלא שהמלך התחיל חושד ביועצו הקרוב שמזימה כזו נוצרת בלבו.[2]

למעשה, הזיקה בין התמונות קשורה במה שניתן לכנות 'פינוי מקום', כלומר, בעל תפקיד מפנה את מקומו ליריבו. המן צריך לפנות את תפקידו השלטוני במדינה, ומרדכי עומד להיכנס לנעליו, ובדומה: אבשלום מבקש למלוך במקום דוד. ואומנם, כיסוי הראש בשני הסיפורים מוזכר תוך תיאור תזוזה של הגיבור: דוד עוזב את ירושלים ('מפנה' אותה לאבשלום) והמן נדחף אל ביתו, כלומר 'מפנה' את רחוב העיר ואת חצר המלכות למרדכי (שחזר לשבת "בשער המלך"), ומקווה למצוא מעט נחמה בביתו הפרטי.

אם אומנם כך, קשה להתעלם מהסוף השונה של שני הסיפורים: דוד עתיד לשוב לירושלים ולתפוס את מקומו כמלך, בעוד להמן העתיד הצפוי הוא כיסוי ראש נוסף ("ופני המן חפו" - ז', ח), ותלייה על עץ. האם הסוף השונה נרמז כבר בתמונה בה אנו אוחזים? דומה בעיני כי התשובה היא חיובית והיא קשורה בצמד מילים שמהווה 'צמד מנחה' בסיפור המגילה: 'עלה' (או 'קום') - 'נפל' (או 'ירד'). בעזיבת דוד את ירושלים, לצד תיאור כיסוי הראש, מודגש הפועל 'לעלות':

"וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה... וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכה".

בניגוד לכך, כשהמן נכנס לביתו הוא שומע מפי חכמיו את הפועל הניגודי:

"אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (ו', יג).[3]

כפי שנראה בהמשך, הפועל 'נפל' ימשיך וייזכר בתמונה הבאה, וכאמור, יש לראות בו פועל מנחה בתמונות הנפילה של המן. לענייננו רק נאמר, שהנה, דוד אומנם נפרד מירושלים אולם מצפה לו 'עלייה' חוזרת, בעוד המן נפרד משער המלך, ורק 'נפילה' מחכה לו.

עצם תגובת החמ"ל המיוחד של המן למצבו העגום מפתיע ביותר. המן מספר להם "את כל אשר קרהו",[4] וניתן היה לצפות מחבורה זו שתנסה לעודד את המן או לדבר אל לבו. והנה, לא די בזה שהם אינם מעודדים אותו, הם עוד מוסיפים על ייאושו בכך שחוזים את נפילתו הקרובה. מה קרה לזרש ולחברי המן שאך אתמול הציעו לו לעשות עץ ולתלות את מרדכי עליו, ולפתע הפכו עורם עת חזו להמן מפלה?

חוסר הבהירות עוד הולך ומתגבר נוכח תוכן תגובתם:

"וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (ו', יג).

וכי לא ידעו עד עכשיו שמרדכי הוא יהודי?! והלוא כל סיבת גזירת השמד על עם היהודים קשור היה באי השתחוויית מרדכי היהודי להמן![5] ובנוסף, מה פשר דבריהם: "אשר החלות לנפל לפניו"? כיצד נתון זה משפיע על עתידו של המן? מדוע לא להציע להמן לגנוז את תוכנית תליית מרדכי (לאחר שהסתבר שהמלך חפץ ביקרו), אך להמשיך בתוכנית השמדת היהודים כולם? וכי מה השתנה במעשה הסוס שמשנה באופן כה קריטי את תחזית העתיד?

בחז"ל מופיע פירוש שנותן פשר חדש לתואר 'יהודי' בהקשר הפסוק, ובכך מעניק פשר לדברי חברי המן:

"אם מזרע היהודים מרדכי וגו'. אמרו ליה: אי משאר שבטים קאתי - יכלת ליה, ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה - לא יכלת ליה. יהודה דכתיב: 'ידך בערף אויביך', אינך דכתיב בהו: 'לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך'" (מגילה דף ט"ז ע"א).

על פי קריאה זו התואר 'יהודי' בפסוק רומז לשבטים מסוימים (בני רחל), ולא לעם ישראל כולו, וכפירוש רש"י במקום: "יש זרע ביהודים, שאם הוא בא מהם לא תוכל לו". קריאה זו אומנם פותרת את הקושי היסודי של הפסוק: לא עצם יהדותו של מרדכי התגלה רק עכשיו, אלא זהותו השבטית, העובדה שהוא מבני רחל, והרי מסורת עתיקה היא שעמלק נופל בידי בניה של רחל (פסיקתא רבתי, פר' י"ג).

אולם, הקושי בקריאה זו הוא כפול: ראשית, מהבחינה הלשונית - ניחא לן אם מרדכי היה משבט יהודה, ואז ניתן לכנותו 'יהודי' כמורה על שבטו, אולם היכן מצינו שהתואר 'יהודי' מוסב דווקא על השבטים יוסף ובנימין?[6] שנית, מבחינת הקשר הדברים - היכן רמוז בסיפור ששבטו של מרדכי נודע לפתע ברבים? הדבר היחיד שהתחדש מליל אמש - בו חבורה זו הייתה בטוחה בהצלחת דרכה - הוא מעשה הסוס, ובמעשה זה לא נרמז שבטו של מרדכי.

דומה כי פתרון הדבר נעוץ באפיון החמ"ל המיוחד של המן. בתיאור דברי המן לזרש אשתו ולשאר מרעיו נאמר:

"ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו"

אולם בתיאור תגובתם הכתוב מכנה אותם באופן שונה:

"ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו" (ו', יג).

יש שני הבדלים בולטים בין שני התיאורים. ראשית, המן, שציפה לעידוד נפשי פנה בעיקר לזרש, ורק לאחריה נזכרים גם 'אוהביו', אולם ככל הנראה, חבורה זו אינה נעתרת לצפיית המן ממנה, ואיננה מגיבה כשכובע החברות האישית עם המן על ראשה, אלא כובע אחר, ועל כן לא זרש נזכרת בראש, אלא דווקא שאר בני החבורה. שנית, המן דיבר אל "אהביו" אולם העונים הם "חכמיו". ברור שמדובר באותה קבוצה, אולם שינוי השם אומר דרשני.[7]

מי הם 'חכמים' אלו? דומה, כי חכמים אלו הם כחכמיו של פרעה, עת רצה להבין את פשר חלומו וקרא "את כל חרטֻמי מצרים ואת כל חכמיה" (בראשית מ"א, ח); חכמים אלו הם כחכמיו של נבוכדנצר אשר לא הצליחו לספר למלך מהו חלומו שחלם ופתרונו, ולכן נהרגו - "ואמר להובדה לכל חכימי בבל. ודתא נפקת וחכימיא מתקטלין" (דניאל ב', יב-יג). ה"חכמים" הם, אם כן, יודעי פשר חלומות, יודעי לחש ונחש, אסטרולוגים למיניהם, וכפי שרומזת המגילה עצמה כבר בתחילת הסיפור - "לחכמים יֺדעי העתים" (א', יג). [8]סביר, שחכמים אלו שְׂכוּרים להמן בכדי לגלות לו על אודות אותם כוחות נסתרים הפועלים בעולם, שמשפיעים על הצלחה ופורענות, על שגשוג ונפילה.[9]

אכן, החידוש בדבריהם איננו על עצם עובדת זהותו היהודית של מרדכי, אלא נעוץ בהמשך דבריהם - אם החילות לנפול לפניו, הרי שאתה ניצב בפני המשך הנפילה. זוהי דרכו של הגורל! יום קודם לכן, עת המן הרגיש שהוא בשיאו (שהרי אפילו אסתר הזמינה אותו למשתה עם המלך), יעצו לו אותם חכמיו-אוהביו שיעשה במהירות עץ, וכבר למחרת בבוקר יש לתלות עליו את מרדכי ("ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו"). אמנם עשיית עץ גבוה חמישים אמה מעשה מורכב הוא, אך המן גייס במהירות את בנאיו ועשה את העץ. כל זאת, בגלל שחכמיו ראו באצטגנינות שלהם, שאותו שהתחיל לעלות יעלה, ואותו שהחל ליפול, ימשיך ויפול.[10]

למעשה, צדקו חכמי המן, וקראו את התמונה נכוחה, אך הוא, המן, קרא את המציאות כשהיא הפוכה על פיה. הזמנת אסתר את המן למשתה עם המלך לא הייתה סימן לכבוד מיוחד, אלא היוותה את הבסיס למפלתו, ואכן, זה שהחל ליפול ימשיך וייפול, בעוד זה שהחל לעלות ימשיך ויעלה, כל כך יעלה, עד כי גם ביתו של המן יינתן לו.

כאמור קודם לכן, מילת המפתח בה משתמשת חבורת המן - 'נפילה' - ממשיכה ומשמשת כמילת מפתח גם בתמונה הבאה, עת המן "נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיה" (ז', ח). גם בהמשך הסיפור ייעשה שימוש מיוחד בפועל זה:

"וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (ח', יז); "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים. וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם" (ט', ב-ג).

כל הנפילות הללו ממשיכים ומחזקים את הערכת חכמי המן כי המן וממשיכי דרכו שהחלו לפול לפני מרדכי עתידים להמשיך וליפול.

הנושא הרמוז כאן, אם כן, משתלב באחד מנושאי העומק של המגילה: היחס לפור ולניחוש. המן מכלכל את צעדיו תוך הקשבה רציפה לתנודות הזמן ולפשרו. כבר בתחילת הסיפור פגשנו באחשורוש שגם הוא אינו עושה מאומה ללא התייעצות מוקדמת עם ה"חֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים", וגם המן הפיל פור בכדי לכוון ליום המתאים לפגיעה ביהודים, עוד לפני כניסתו אל המלך (ג', ז). המגילה אינה יוצאת באופן גלוי כנגד אמונות אלו אלא רק באופן סמוי ומרומז. בסופו של דבר, אומנם יום י"ג באדר היה יום המוכן לשפיכות דמים - כדברי מפיל הפור לפני המן, ואומנם, זה שהתחיל ליפול ממשיך ונופל - כדברי חכמי המן.

חידושה של המגילה היא, אם כן, כי ייתכנו מהפכות! לאחר שישראל קבעו צום ותענית, התחיל גלגל ההצלה להתגלגל ולגבור אף על תכונת הזמן. המוטיב החשוב של הסיפור - "ונהפוך הוא" - מקבל בהקשר זה משמעות תיאולוגית, ומחביא בכנפיו לעג לתפיסה אלילית שנשענת באופן מלא על גורלות וניחושים, ואינה יודעת כי רצונו של ה' יכול להפוך את המציאות כולה, עד כי "פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ" (מתוך הפיוט: "אשר הניא").

 

 


[1] BDB, p. 191

[2] מעניין, שחז"ל הכניסו לסיפור המן אף את יחסי האב וילדיו - כבסיפור מרד אבשלום - בכך שתיארו את בתו של המן השופכת סיר לילה ("עציצא דבית הכסא") על ראשו של המן בחושבה שזהו מרדכי, ולאחר שמתבררת לה טעותה, מטילה עצמה מן המרפסת ומתה (מגילה דף ט"ז ע"א). הנה, בתו של חפוי הראש פגעה בו ובסופו של דבר מתה, ממש כבסיפור מרד אבשלום.

[3] האליטרציה (החוזרת בפסוק פעמיים ברציפות) בין "נפל" ובין "לפניו" מושכת עוד את תשומת לבו של הקורא לאפיין את הפועל 'נפל' כפועל רב חשיבות בתמונה זו.

[4] ביטוי שבודאי מבקש להנגיד אותו למרדכי, שגם הוא בעבר סיפר לאסתר "את כל אשר קרהו" (ד', ז).

[5] יש לשים לב שגם לאחשורוש ידועה זהותו הלאומית של מרדכי, שהרי כך אמר להמן: "מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך". מסתבר, שמרדכי לא הסתיר את יהדותו.

[6] ובכל מקרה יש להדגיש, כי בסיפור המגילה מוזכר פעמים רבות תואר זה כמכוון לעם ישראל כולו שבכל מלכות אחשורוש.

[7] מעניין שבהתכנסות הקודמת של חבורה זו, עת ניבאו להמן הצלחה ויעצו לו לבנות עץ גבוה, בני החבורה מכונים 'אוהביו' (ה', י, יד), וייתכן שהמן בדווקא פונה אליהם כך - כאוהביו - כמי שמבקש להמשיך את האווירה של ההתכנסות מליל אמש. אולם חבריו אינם נענים עוד לתואר זה, והם הופכים להיות 'חכמיו'!

[8] השווה גם: "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן" (שמות ז', יא); "מפר אתות בדים וקסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מ"ד, כה).

[9] וכן פירש: י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, תל אביב תשל"ב, כרך ד', עמ' 446.

[10] ראו: מ' מרגליות, "המאבק הרמוז בין אלהי ישראל לבין המן; היבטים מנטליים במגילת אסתר", בית מקרא כג (תשל"ח), עמ' 292­-300.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)