דילוג לתוכן העיקרי

הצופן | 3

קובץ טקסט

שיעור 17: הצופן (חלק ג)

שכינה בממלכת השטן

בתוככי ממלכתו של השטן רואה קצטניק באופן בהיר את שם ה'. גם במקום בו יושבים בשמים אנשי אס.אס. במקום מלאכים - גם שם מצוי שם ה', וצעקת הצופן א.דמ.ע מושיעה אותו. אושוויץ מלמדת אותנו, שהרגשת א-לוהים והשגחתו אינן הבטחה לעולם צודק. אושוויץ היא עולם שכולו רשע, ובכל זאת מופיע בו שם ה'. זאת ועוד: לא רק שהשגחה איננה מבטיחה צדק, ייתכן שה' נמצא במקום בו שולט השטן בכבודו ובעצמו. כאמור, לאושוויץ יש שמים חדשים, שאינם שמי ה':

אור השמיים סביבי והוא סמיך כטיט, ואני בתוכו, כמו עומד בבריכת-מים עבי-טיט, סמיכים, כבדים ממי ים-המוות. אינני יכול לנוע. אני מביט אל מיגדלי-השמירה, שמעולם לא הבנתי על מי הם שומרים. מי יברח? לאן יכול יהודי לברוח מאושוויץ? בפנים גרמנים ובחוץ גרמנים, ומה טעם לברוח מהגרמנים שבפנים אל הגרמנים שבחוץ? הן מבחוץ הביאו אותנו לכאן, ובחוץ שוב לא נותר יהודי שאליו תוכל לברוח ואצלו תוכל להסתתר. לא-יהודי יסגיר אותך מייד לגרמנים, והגרמנים בכל העולם. ואני שואל את עצמי אם גם לאחר הקרמטוריון, בשמיים, יש גרמנים? (הצופן, עמ' 65)

אמנם כן, בתוך עולמו של ה' יכול להתקיים עולם שחוקיו שלו אינם תקפים בו, ואפילו בעולם אבסורדי זה הוא נמצא, ואפשר להתפלל אליו! קצטניק מתחנן שלא להיות קרבן במלחמה הניטשת בין ה' לשטן; אך גם אם הוא לבדו ניצל, שישה מיליונים היו גם היו קרבנות. שפת הדימוי לא תפטור אותנו מן השאלה המעיקה: כיצד התיר ה' לשטן להקים ממלכה שכזו בעולמו? אם אין לו כוח למנוע ממנו לעשות את רשעתו, הרי אינו א-ל חלילה; ואם יש לו כוח - מדוע לא השתמש בו? כיצד המשיכו מעבדות הייצור של 'אשמדאי' לפעול ולפעול באין מפריע?

הגדרת אושוויץ כ'פלנטה אחרת' איננה מאפשרת להשיב על שאלה זו ומותירה אותה כסוד, כחידה לא-פתורה. אך בה במידה שאושוויץ נשארת טרנסצנדנטית, היא הופכת גם חסרת משמעות. מי שחושב שהעולם אינו אלא טבע וכוח, יכול לקבל את ההופעה האכזרית של הכוח; אך מי שמאמין שזהו עולמו של הקב"ה - היאך יוכל לשאת את התגלית הנוראה הזו, שבתוך עולמו של ה' זכה השטן למלכות?!

קצטניק מציע לשאלה זו שתי תשובות, המתחברות במידה רבה לרעיונות שהעלינו בשיעורים קודמים; אף לא אחת מהן פשוטה, ואף לא אחת מהן משמחת. הבה נתבונן בהן.

פני א-לוהים ופיהוק נאצי - מי ממליך את השטן?

בהמשך החיזיון שציטטנו בשיעור הקודם, מתאר קצטניק את המשאית הנוסעת לקרמטוריון ואת מראה אותיות שם ה' המופיעות למולו:

אימה גדולה נופלת עלי. עומד אני בתוך מידחס-השלדים במשאית ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך 'שיוויתי' באור שלא מעלמא הדין; ובצמד האריות, מימין ומשמאל, השומרים ביניהם על סוד-הצירוף: 'שיוויתי א-דוני לנגדי תמיד'. פני אדם להם כאן, וכנפיים פרושות. והאותיות יו"ד-ה"א-ו"ו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו. ואני קורא:

'א-לוהים! א-לוהים! מי גזר?!

א-לוהים! א-לוהים! אושוויץ - של מי היא?!'

ברעדה אני נושא עיני לראות פני א-לוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש-ס.ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי-השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם השקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך (שם, עמ' 22).

מראה אותיות שם ה' לא נראה לקצטניק כשהיה גם בגופו באושוויץ, אך כעת, כשנשמתו חוזרת לראות את שראתה כבר בעבר, הוא רואה בבהירות את שם ה' ושואל אותו: מי גזר? לכאורה נותרת השאלה ללא מענה: של מי אושוויץ? אך ההמשך מכוון אותנו לתשובה: "ברעדה אני נושא עיני לראות פני א-לוהים באותיותיו ורואה נגדי פני איש-ס.ס...". לאמור: אושוויץ שייכת לגרמני. לכאורה זוהי אמירה מובנת מאליה: הלוא הגרמנים הם שיצרו את אושוויץ. אלא שתשובה שכזו אינה יכולה לספק את הנפש הדתית, ואולי גם לא את נפש כל אדם. "האומנם אין אושוויץ אלא התגלותו של הכוח האכזרי? כלום אין לא-ל מה לומר על מעשי הגרמני? מדוע מסתיר הוא את פניו מאחרי פני הגרמני?" - ישאל כל אדם מאמין. וגם המאמין באדם ישאל: האומנם אכזרי הוא הגרמני רק מפני שהוא גרמני? האין זו תשובה בַּנַלית מדי לאושוויץ?

התמונה שמצייר קצטניק בהמשך תיאורו מפתיעה: לא את הגרמני רב העוצמה הוא רואה, כי אם איש אס.אס. שקר לו והוא עייף: "והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך". מה מוצא קצטניק באותו פיהוק? וכי איזה עניין יש לנו בפיהוקו של נאצי רשע אחד? הפיהוק הזה מביא את קצטניק להתבוננות ברשע המפהק. סוף סוף, פיהוק הוא פיהוק. לפנינו אדם שיצא ממיטתו קודם שהגיע הזמן לכך, והוא עייף ומשועמם. לאמור: פני א-לוהים אינם מסתתרים בחיזיון מאחרי דמותו של רשע נאצי רב עוצמה, כי אם מאחרי פיהוק סתמי. מה המשמעות של כל זה?

אותו איש-ס.ס., אותו פיהוק, אותו שחר - בדיוק כמו בפעם הקודמת, אז כשטיפסתי במעלה אותה משאית. אלא שהפעם אני רואה גם את 'שיוויתי' שאז לא ראיתי, ואני זועק: 'א-לוהים, מי ברא את אושוויץ?!'

ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד עירום בין שלדים עירומים, נשלח עכשיו על-ידי הגרמני המפהק אל הקרמטוריון. מביט בו ובפיהוקו, ופתאום שואל עצמי: האם הוא שונא אותי? הרי הוא אפילו אינו מכיר אותי. גם את שמי אינו יודע. אני מוסיף להביט בו ושואל עצמי: האם אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני יודע, כשם שאין אני יודע את שמות כולנו, המובלים עכשיו לקרמטוריון. כל מה שאני יודע על הגרמני הזה הוא שבוודאי היה רוצה עכשיו, בבוקר קר זה, להישאר במיטתו החמה, בלי להשכים עם-שחר משום שמשאית עמוסת חומר צריכה לצאת לקרמטוריון
(שם, עמ' 22-23).

הרשע השטני הופך פתאום בַּנַלי. האומנם הרשעה של הגרמני היא כה זדונית, ייחודית, שטנית, עד שהיא חורגת מעל ומעבר לאנושי? או שמא סוף סוף, הרשע הנורא הוא גם רשע מפהק, הרועד בצינת השחר? קצטניק מבין כי הפיהוק נגלה לו בחזון משום שהוא משמש לו כמראה. הרי השעמום והרצון להיות במיטה בבוקר קר משותפים לו ונאצי, ואם כך - שמא הכול משותף, שמא ההבדל בתפקידים אינו אלא מקרה?

בו-ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי מעודי: אם כך הוא, הרי יכול היה הוא לעמוד כאן במקומי, שלד עירום במשאית, ואילו אני, אני יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר כזה, דואג לשלוח אותו, ומיליונים כמוהו, לקרמטוריון - וכמוהו הייתי גם אני מפהק, משום שהייתי מעדיף, כמוהו, להוסיף ולשכב במיטה בבוקר קר שכזה. והוא, כמוני עכשיו, היה מביט לעברי מתוך המשאית המתרחקת? והאם היה הוא, המוזולמן, חושב אז אודותי, איש-ס.ס., כפי שאני חושב עכשיו אודותיו? (שם)

זוהי אכן זוועה נפשית ומחשבתית. הרי כל זיכרון השואה של קצטניק, ושלנו כמותו, בנוי - ובדין - על מצע ההבחנה בין יהודי לגרמני, בין צדיק לרשע. מה משמעותה של מחשבה כזו? קצטניק מגלה כי בשורש כל ההופעות השטניות - לא בשמים, לא בעשן, כי אם בפתח המשאית המובילה יהודים לקרמטוריון, בהתחלה של הכול - עומד אדם מפהק; ואדם מפהק, למרות כל מה שאנו חושבים עליו, אינו אלא אדם. הוא רשע, הוא אכזר, הוא נכנע לתרבות רשעה או אף יצר אותה - אבל הוא אדם. ולכן, כל כמה שהיא נוראה, ואולי גם קיצונית יותר מדי, המחשבה שיכולתי אני להיות המפהק השולח, והוא - המשולח, איננה הזויה לגמרי, והיא מבטאת את העובדה הפשוטה שבסופו של עניין אושוויץ היא יצירת האדם, והשטן המולך עליה לא יכול היה למלוך לולא המליך אותו אדם. אם אין מעבדת אושוויץ מייצרת רשעה, אין השטן מולך. והיא מייצרת רשעה רק מפני שבני אדם מפהקים מפעילים אותה, ובני אדם מפהקים הם גם אני ואתה, כשם שגם אותו נאצי ימ"ש לא נולד מפעיל קרמטוריון, אלא רק מפהק:

אהה, א-לוהים, א-ל רחום וחנון, כלום אני הוא, אני הוא שבראתי את אושוויץ?! שהרי לא די שגרמני זה שלעיני, סמל גולגולת-המוות על כובעו וידיו תקועות בכיסי מעיל-ס.ס. שחור, יכול היה להיות במקומי, אלא שאני - וזו הנוראה בזוועות - אני הייתי יכול להיות במקומו?!

אהה, א-לוהים, א-ל א-לוהי שמי-אושוויץ! האר-נא פניך ליציר-כפיך למען אדע מיהו היושב בתוכי ונשלח עכשיו לקרמטוריון - ומדוע? ומיהו היושב בתוכו ושולח אותי לקרמטוריון - ומדוע? אתה היודע כי ברגע זה שנינו, השולח והנשלח, שווים אנחנו כבני-אדם! יצורי-כפיך, בדמותך ובצלמך (שם).

ההכרזה "אני הוא שבראתי את אושוויץ", הנשמעת באמת בלתי-נסבלת, ובפרט מפי ניצול אושוויץ, מתפרשת בסוף הפִּסקה: "אני הייתי יכול להיות במקומו". קצטניק אינו מתכוון כי יש לו חלילה זיקה כלשהי למעשים אלה, או רצון לעשות אפילו פרומיל ממה שעוללו הנאצים. כל שהוא אומר הוא שמאחרי (ושמא מוטב לומר: לפני) תרבות הרוע ואידאולוגיית הרשע שייצרה את אושוויץ מצויים בני אדם; ובני אדם, ככלות הכול, הם תמיד בני אדם, על מעלותיהם וחולשותיהם; ואם יכלו בני אדם בשום מקום בעולם להגיע לרוע שכזה - אזי מופנית השאלה כלפי האדם בכלל.

רבש"ע לא נתן לשטן רשות למלוך במקומו. הוא נתן לבני האדם חירות לנהל את חייהם ואת עולמם כרצונם, ובקצה של חירות זו קיימת גם האפשרות להמליך את השטן במקום ה'. לא השטן ברא את אושוויץ; האדם בראהּ - כממלכת השטן. תובנה זו היא חזרה מוחלטת מרעיון 'הפלנטה האחרת', אותו טבע קצטניק עצמו. אושוויץ איננה עולם אחר, מפני שהיא יציר כפיו של האדם, והשמים שלה אינם מחוץ לשמים שברא ה', אדרבה: הם ניצבים מתחת לשמים האמתיים, עד שהם מסתירים לגמרי את אורם. אל שמי אושוויץ לא מלאכים עולים, כי אם גרמנים, דהיינו: מי שהמליכו את השטן לא-ל חדש בעולם חדש - עולם של בני אדם.

דברים ברוח דומה כתב גם מרטין בובר בספרו "פני אדם", בו הוא עוסק באופן שיטתי בבעיית הרע. לדעת בובר, המערכה נגד הרע אינה צריכה להתחיל בהיסטוריה או באיזה ממד אובייקטיבי, אלא בנפשו של האדם; חיסול הרשעה העולמית יתחיל בסילוק הרשעה מתוככי נפשנו. הוא מצטט שם קטע מתוך ספרו הגדול "גוג ומגוג", העוסק בתהליכי ההתפתחות העיקריים של חסידות פולין ובהיבטים המשיחיים שלה. באחד מפרקי הסיפור נידונה שאלת מקורו של גוג, המלך הרשע:

המענה שלי על השאלה, היכן תיפתח המערכה נגד הרע, ניתן להתנסח בתכלית הקיצור; אמרתי: המערכה צריכה להיפתח בנפשו של האדם עצמו - כל השאר יהיה פועל-יוצא מזה.

את המענה הזה הרחבתי לאחר שנים מספר, כשאני יושב כבר בירושלים, בצורה של סיפור, ומוטב לומר - מגילת ימים, שקראתיה 'גוג ומגוג', על שם המלך האגדי גוג מארץ המגוג (יחזקאל ל"ח, ב), שלאחר מלחמותיו עתיד לבוא המשיח, על-פי תיאורי הקץ של תורת הסוד. עיקר עניינו של הסיפור בדברים הבאים, שאומר תלמיד לרבו: . . . 'רבי', אמר בקול-לא-קול, 'ומה עניינו של גוג זה? הרי כל עצם מציאותו מבחוץ אינו אלא משום שהוא נמצא כאן בפנים'. הוא הקיש באצבעו על לבו. 'החושך שממנו חוצב, יש להוציאו מתוך לבותינו המרושלים ומלאי התככים. בגידתנו בא-לוהים היא שפיטמה את גוג עד שגדל כל-כך'.

מי שרוצה להבין פיסקה זו הבנה גמורה, ישווה לנגדו את הזמן שבו כתבתי את הסיפור [=ימי מלחמת העולם השנייה, ת"ג].[1]

ובכל זאת, כיצד זה בן אדם אחד הוא רוצח הממליך את השטן, ובן אדם אחר, היהודי, הוא מי ששרֵפתו כקרבן תמליך את השטן? דומני כי בהמשך חזיונו מנסה קצטניק להשיב לשאלה זו:

המשאית עוברת את שער-אושוויץ שמעליו האותיות הגרמניות:

ARBEIT MACHT FREI

והן מתחלפות באותיות העבריות:

'בצלם א-לוהים ברא אותו'[2] (הצופן, עמ' 24).

הכותרת הידועה מעל שערו של מחנה אושוויץ "העבודה משחררת" (או "העבודה מעניקה חירות") מועמדת כאן מול הפסוק העברי. דומה שיש כאן עימות בין שני קודים תרבותיים הפוכים. אין זו רק הציניות הלעגנית ותכנית ההסוואה השקרית שמבטאת הכותרת שעל השלט. השקר הזה נושא בחובו שורשים עמוקים של התרבות שייצרה אותו, המאמינה שהחירות היא כוח, יכולת ייצור - תרבות שלמולה ניצב הקוד התרבותי של עם ישראל: האדם נברא בצלם א-לוהים. האנושיות היהודית שבצלם א-לוהים והאנושיות הגרמנית של הכוח והעבודה היעילה הן שתי חלופות קיצוניות של תרבות אנושית. האדם הרוצח נולד בתוך תרבות מסוימת, שהוא יציר ערכיה, והאדם היהודי שלמולו - אף הוא בצלם דמות תבנית תרבותו נוצר. וכאמור, כשברא ה' את האדם, נתן לו חירות להיות בצלמו - אבל גם חירות לשבת על כיסאו או להמליך את השטן. דומני שרק כך ניתן להבין את התמונה הבאה:

עדיין הוא ניצב לעיני: איש-ס.ס. ופיהוק על פניו. המשאית נוסעת, ה'שיוויתי' בוער בצבעיו, שמי אושוויץ דולקים, ופני הגרמני מצטיירים על רקע האותיות יו"ד-ה"א-ו"ו-ה"א. ראש הגרמני על-פני ה'שיוויתי' הניצב לנוכח שמי אושוויץ העולים בלהבות, והמשאית נוסעת, וכל המראה הזה הנורא נוסע עמי, ואין המראה מחוץ לעיני אלא בפנים, מאחרי גלגלי-העין, בתוכי.

ואני תוהה: איך, תחת שמי אושוויץ הלוהבים האלה, מחזיקים האריות המכונפים ביניהם את פניו של הגרמני ואת פיהוקו? ואני רואה איך עולה המראה הנורא הזה מתוך שלדי המוזולמני אל עיני, כדי שאוכל לראותו מבחוץ וילווני כבהלוויה לאורך הדרך אל הקרמטוריון.

אני מסב פני לבל אראה את המראה הנורא, ואז אני רואה באופק את ה'שיוויתי' התלוי שם לנגדי ובו אותיות השם המפורש יו"ד-ה"א-ו"ו-ה"א רוחש כפקעת צפעונים, ובה טבועים פני שלי והכובע-ס.ס. לראשי... אני מרים קולי וזועק אל פני-אני שעל ה'שיוויתי' המסתתר: 'אהה א-לוהים, א-לוהים! את ואווקא הסנדלר רציתי לראות בעשן ולא את השטן!

א-לוהים! א-לוהים! במלחמתך עם השטן אל תסתיר פניך ממני! אל תתנני תחת מקלו הלבן של פראנצל! א-לי, א-לי, אל תעזבני!...'

'הוי, א-לוהים, השאירני לפליטה! לפליטה... לפליטה... שבועה נשבעתי להם, נדר נדרתי, להיות להם לקול. השאירני לפליטה, א-לוהים, השאירני לפליטה! הן איש לא יישאר כאן. הוי, א-לוהים, את זיו שכינתך אני רואה באותיותיך! את פניך אני רואה באושוויץ, א-לוהים!...' (שם, עמ' 25-26)

השכינה לא נעלמה באושוויץ. היא המשיכה להסתתר מאחורי שם ה', ואפילו מאחורי דמותו של השטן/הגרמני היושב על כיסאה, כיוון שעדיין קיימת האפשרות לכונן תרבות של צלם א-לוהים, ולא תרבות שבה יושב השטן, הכורת ברית עם האדם השטני, על כיסאו של א-לוהים. המאבק בשמים הוא, אם כן, השתקפות של המאבק בהיסטוריה, ושל המאבק המתחולל בזעיר אנפין בלב האדם.

להיות אדם באושוויץ

אם שני סוגי בני האדם המיוצגים באושוויץ, הרוצח והנרצח, אינם אלא יצירי התרבות בה גדלו - שמא גם ההימצאות באושוויץ מכתיבה ומכריחה את התפתחותו ודרכי פעולתו של האדם השוהה בה לכיוון מסוים? בניסוח רחב יותר עלינו לשאול: עד כמה השפעת תרבותו של האדם על התפתחות אופיו ומוסרו היא דטרמיניסטית? האומנם האדם הוא לגמרי תוצר של התרבות בה הוא גדל ומתפתח ושל הסיטואציה בה הוא נמצא? האם המוזלמן באושוויץ משועבד לחוקיה של ממלכת השטן בה הוא חי, וממנה הוא מקבל את מחייתו? זו שאלה שקצטניק הוטרד ממנה עד מאוד. בסופו של דבר, תשובתו היא שלילית, אף שהיו גילויים רבים, שחלקם מתוארים בחיבוריו, של שעבוד נפשי לחוקי ההישרדות האיומים של אושוויץ, או כלשונו של ויזל - לכך ש'הא-ל נמצא בפת לחם'.

בספר "הצופן" מציג קצטניק את גדולת האדם וחירותו - על אף הכול - תוך היזכרות בשני אנשים. שניהם יצאו מן הכלל ללמד שלעולם נפש האדם גדולה היא, וחופשית מן הסיטואציה בה היא נתונה; ולא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו.[3] האחד הוא הרבי משיליוו, שנרצח באושוויץ, וקצטניק העריץ אותו. קצטניק מרבה לתאר את האור הקורן מפניו של הרבי, כאותו אור הקורן מעל פני היהודי בתמונה המפורסמת עם התפילין רגע לפני שהוא נורה אל בור המוות, אור שלא מעלמא הדין. תמונה זו הייתה מונחת דרך קבע על שולחן הכתיבה של קצטניק:

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)