בבא מציעא | סיפור היער על שפת הנהר | 2

בשיעור הקודם דנו בסיפור היער על שפת הנהר המופיע בבבלי בבא מציעא, דף קז ע"א. עסקנו בעיקר במבנה הסיפור ובדינמיקה בין חלקיו השונים. בשיעור הנוכחי נחתום את הדיון על סיפור זה, על ידי השוואתו לכמה מקבילות בתוך התלמוד הבבלי, ועל ידי דיון קצר ביחס בין הסיפור לסוגיה שהוא מופיע בה.

לשם הרענון, נראה שנית את הסיפור:

א

1 רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא. [לרבה בר רב הונא היה יער (קטן) על שפת הנהר].

2 אמרו ליה: ניקוץ מר! [אמרו לו: יקצץ אדוני (את העצים, משום שהם מפריעים למעבר עם חבלים של ספינות על גדת הנהר!]

3 אמר להו: קוצו עילאי ותתאי, והדר ניקוץ אנא. [אמר להם: יקצצו קודם אלה שמעלי ואלה שמתחתי, ואחר כך אקצוץ אני].

ב

4 היכי עביד הכי? והכתיב 'התקוששו וקושו' (צפניה ב', א), [איך עשה כך, והרי כתוב 'התקוששו וקושו']

5 ואמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים! 

6 התם אבא דבי פרזק רופילא הוה, ואמר: אי קייצו - קייצנא, ואי לא קייצו - אמאי איקוץ? [שם מדובר שהעצים הסמוכים היו של שר המקום, ואם השר לא יקצוץ גם הוא את עציו ממילא אין טעם שהרב יקצוץ, זה לא יועיל לעוברים ושבים].

7 דאי ממתחי להו אשלייהו - מסתגי להו, ואי לא - לא מיסתגי להו. [שאם ימתחו את החבלים של הספינות ממילא לא יוכלו לעבור אם השר לא קצץ את שלו...]

ג

8 רבה בר רב נחמן הוה קא אזיל בארבא, [רבה בר רב נחמן היה בא בספינה]

9 חזא ההוא אבא דקאי אגודא דנהרא. [ראה את היער של רבה בר רב הונא על שפת הנהר]

10 אמר להו: דמאן? [אמר להם: של מי?]

11 אמרו ליה: דרבה בר רב הונא.

12 אמר: 'ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה' (עזרא ט', ב).

13 אמר להו: קוצו, קוצו!

14 אתא רבה בר רב הונא אשכחיה דקייץ. [בא רבה בר רב הונא ומצא שקצצן לו].

15 אמר: מאן קצייה - תקוץ ענפיה. [אמר: מי שקצץ – יתקצץ ענפו]

16 אמרי: כולהו שני דרבה בר רב הונא לא אקיים ליה זרעא לרבה בר רב נחמן. [אמרו: כלך שנותיו של רבה בר רב הונא לא התקיים זרע לרבה בר רב נחמן]

מקבילות

הסיפור הנידון כאן, הוא סיפור בבלי מובהק. הדמויות הן בבליות, המציאות המתארת נהר וספינות אופיינית לבבל שבה ישבו היהודים על גדות הנהרות, ואין לו מקבילות קדומות במקורות ארצישראליים. ברם, קיימות לסיפור שתי מקבילות חלקיות בתלמוד הבבלי.

ברצוני להצביע כאן על התועלת הספרותית שניתן להפיק מקריאה אינטר-טקסטואלית של אגדות שונות המשובצות בסוגיות שונות בבבלי, אשר קיימות ביניהן הקבלות. אמנם, לא תמיד ניתן לקבוע מסמרות בשאלה מי מהסיפורים בתלמוד הבבלי קדם לחברו במובן ה'דיאכרוני'- איזה מהסיפורים משמש כמקור לחברו. אולם, בהנחה שעיצובם הסופי של חלק גדול מהסיפורים בתלמוד הבבלי נוצר באותה תקופה, הרי שהסיפורים כולם שואבים מוטיבים, דמויות, פרטים ורעיונות מתוך מצע תרבותי משותף. על כן, קריאה אינטר-טקסטואלית מסוג זה אינה תופסת את הזיקות בין הסיפורים כחד-כיווניות, אלא כזיקות הדדיות. קריאת סיפור אחד מעשירה את הבנת השני, ולהיפך.

לסיפור הנידון כאן קיימות מקבילות המכילות תמה או נוסחה דומה, אשר אינן מופיעות במקומות נוספים בבבלי. מקבילה אחת לסיפור רבה בר רב הונא נמצאת בבבלי בבא בתרא.[1] בסיפור שם, נידון לפני האמורא והדיין ר' ינאי מקרה של אילן הנוטה לתוך רשות הרבים, והללו תובעים את קציצת האילן. ר' ינאי, שרוצה להורות על קציצת האילן, משהה את הכרעת הדין עד שהוא יקצוץ אילן דומה משלו. לאחר הסיפור, מקשה הגמרא על ר' ינאי מדוע לא קצץ את אילנו מלכתחילה, ומשיבה שר' ינאי חשב שאילנו אינו מפריע לרבים אלא דווקא מועיל להם. הגמרא מוסיפה ומקשה מדוע ר' ינאי היה צריך להקדים ולקצוץ את אילנו תחילה:

"ולימא ליה זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי' [=שיאמר לו 'קצוץ את שלך ואח"כ אקצוץ את שלי"],

 ומשיבה בדרשתו של ריש לקיש:

" 'התקוששו וקושו'... אמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" .

הסיפור על ר' ינאי הוא מבחינה מסוימת תמונת מראה לסיפור רבה בר רב הונא. כנגד שאלת הגמרא על ר' ינאי שבסופו של דבר נדחתה- 'ולימא ליה זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי', מהדהדים דבריו הנחרצים של רבה בר רב הונא: 'קוצו עילאי ותתאי והדר ניקוץ אנא'.[2] דרשת ריש לקיש משמשת כהסבר להתנהגות ר' ינאי, וכקושיא על התנהגות רבה בר רב הונא.

אמנם, הנסיבות בשני הסיפורים אינן זהות. ר' ינאי נמצא בעמדה של דיין שצריך לפסוק לבעל דין לנהוג באופן שהוא עצמו לא נהג, ומשום כך הימנעותו מקציצה תהיה צורמת ביותר. ברם, אף לרבה בר רב הונא יש מעמד ציבורי היוצר ציפייה לדוגמא אישית. ציפייה זו, והתנהלותו השונה של רבה בר רב הונא, מועצמות על ידי ההשוואה לר' ינאי.

למעשה, היחס בין שני הסיפורים מורכב יותר מכפי שזה עתה הוצג. עיון מעמיק בסיפורו של ר' ינאי מגלה שקיים פער בין הסיפור כשלעצמו לבין דברי ה'סתמא דגמרא' שלאחריו.

בסיפור עצמו משתמע שאילנו של ר' ינאי אינו מפריע לרבים. קציצתו אינה מחויבת על פי שורת הדין ונובעת משיקולים ערכיים רחבים יותר, כמפורט שם. לעומת זאת, ה'סתמא דגמרא' מפרשת שמן הדין ר' ינאי היה חייב לקצוץ את אילנו, היות והתברר לו מתלונת הרבים על בעל הדין שגם אילנו מפריע לרבים. בהמשך מחילה עליו ה'סתמא דגמרא' את דרשת ר"ל 'התקוששו וקושו', כדי להסביר מדוע היה עליו לקצוץ ראשון.

פרשנותה של ה'סתמא' בסיפור, הגם שאיננה הכרחית, אפשרית, כיוון שיתכן שתלונת הרבים כנגד בעל הדין ולא כנגד ר' ינאי לא נבעה מהבדל בין האילנות, אלא בשל מעמדו של ר' ינאי, וממילא דין אילנו של ר' ינאי אינו שונה מאילנו של בעל הדין.

נוצר כאן איפוא, מצב מעניין. מהשוואת שני הסיפורים האמוראיים כשלעצמם, ללא הערות ה'סתמא דגמרא', עולה פער גדול בין התנהלות שני החכמים, והביקורת שמשתמעת כלפי מעשהו של רבה בר רב הונא נעשית נוקבת יותר. לעומת זאת, דברי ה'סתמא דגמרא' בשני הסיפורים פועלים בכיוונים הפוכים, ובקריאת שתי הסוגיות השלמות כפי שהן מונחות בפנינו, מצטמצם הפער ביניהן: ר' ינאי מוצג כפועל מתוך חובה הלכתית פשוטה לקצוץ, ובכך קטן הרושם החיובי של מעשהו, ואילו קציצת עציו של רבה בר רב הונא מוצגת כחסרת תועלת מעשית (כפי שראינו בלימוד דברי ה'סתמא' בשיעור הקודם), ובכך מתקהה או מתבטלת הביקורת על התנהלותו. אנו למדים כאן, איפוא, דבר נוסף לגבי כוחה של הגמרא לתת פרשנות לסיפורים ולמעשים של חכמים באמצעות הערות קצרות על הסיפורים עצמם.

המקבילה השניה לסיפור מצויה בסוגיה בבא קמא[3], העוסקת באיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל:

"אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה. א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא: דידך מאי? [מה לגבי הבהמות הדקות שלך?] א"ל: דידן קא מינטרא להו חובה [על שלי – חובה (אשתו) שומרת (שלא יכלו צמחיה, כפי שעושות בהמות דקות אחרות]. א"ל: חובה תקברינהו לבנה! כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה". [4]

הנוסחה: 'כוליה שניה דפלוני לא אקיים לאלמוני זרעא...',[5] אשר מצויה בתלמוד הבבלי אך ורק בשני ההקשרים הנ"ל, יוצרת זיקה ספרותית בין הסיפורים. זיקה זאת מחוזקת על ידי הקשר בין הדמויות. דבר מעניין נוסף – בבבא קמא הדמות המקוללת ב'אי קיום זרע' אינה אלא רב הונא, אביו של גיבור סיפורנו, רבה בר רב הונא. מעבר לקשר המשפחתי בין גיבורי הסיפורים, רבה בר רב הונא הוא זרעו של רב הונא, שקולל באי-קיום זרע.

אם נתעלם מהשאלה ההיסטורית, מתי ומאיזו אשה נולד רבה בר רב הונא, ונתמקד במשמעות הספרותית של הזיקה בין המקורות. רב הונא, אביו של רבה בר רב הונא, מוכח על ידי רב אדא בר אהבה בגין אי-קיום התקנה האוסרת גידול בהמה דקה גם בבבל. תשובתו של רב הונא היא במישור הפרקטי. אין פסול בכך שהוא מגדל בהמות דקות, היות ואשתו שומרת עליהן שלא יזיקו, כך שבפועל לא תצמח כל תועלת מכך שלא יגדלן. ניתן לזהות דמיון בין גישת האב לגישת בנו, רבה בר רב הונא, אף שהסיטואציות והעמדות אינן זהות. קללתו של רב אדא מבטאת ככל הנראה את העמדה שקיומה של תקנת חכמים לא נמדדת רק לפי התוצאה. לפי עמדה זו, מרגע שתוקנה התקנה היא מחייבת באופן גורף, ובייחוד את החכמים, ואין מקום ל'מבחן התוצאה' כמדד למחויבות. עמדה דומה לזו של רב אדא מיוצגת על ידי רבה בר רב נחמן, שדבריו מובאים בסיפור כתביעה כלפי רבה בר רב הונא לקצוץ את עציו.

שאלה מעניינת העולה מהשוואת המקורות הנ"ל היא כיצד יש לפרש את ההיפוך שנוצר על ידי כך שרבה בר רב הונא עצמו מקלל את מי שמיישם כלפי רכושו עמדה דומה לזו שייחסנו לרב אדא בר אהבה. תיאורטית, כאמור בשיעור הקודם, ניתן היה לפרש את הקללה והתקיימותה כחיזוק לעמדת רבה בר רב הונא, וכמחאה על התנהלותו האקטיבית מדי של רבה בר רב נחמן, שחורגת מהתחום המילולי. ברם, אולי יש לפרש את העובדה ש'זרעו' של המקולל ב'אי קיום זרע' מקלל באופן דומה חכם בעל עמדה הפוכה משלו, כאירוניה מסויימת המופנית כלפי רבה בר רב הונא עצמו והתנהלותו. פרשנות זו מבוססת על כך שדמותו של רב אדא בר אהבה, שיוצא נגד רב הונא בסיפור בב"ק, ידועה ממקורות שונים בבבלי[6] כדמות חיובית במיוחד, בעלת מאפיינים 'חסידיים', ובעלת זכויות רבות. לאור העמדה העקרונית שרב אדא בר אהבה משקף בסיפור בב"ק, עמדה הניתנת ליישום גם על התנהלותו של רבה בר רב הונא, ניתן לפרש את 'בחירתו' של מספר סיפור היער על שפת הנהר לשים בפי רבה בר רב הונא קללה דומה כבחירה אירונית, וממילא נראה שהסיפור מביע ביקורת עליו ועל עמדתו.

אולם, ב'טיול' ברחבי הש"ס על סיפוריו השונים, גילינו נקודה מעניינת נוספת: עיון בשני המקורות שהושוו לסיפור היער על שפת הנהר, סיפור רב הונא ורב אדא בר אהבה וסיפור ר' ינאי, מגלה כי קיים ביניהם קשר מילולי עצמאי שקשור ישירות בנושא הערכי הנידון, יישום דין או תקנה בידי חכם. הטענה שמפנה רב אדא בר אהבה לרב הונא לגבי יישום תקנת בהמה דקה בבבל מנוסחת: 'דידך מאי?'.[7] בסיפור ר' ינאי זוהי לשון מרכזית, החוזרת על עצמה מספר פעמים בנקודות מרכזיות: 'בליליא שדר קצייה לההוא דידיה', 'זיל חזי אי קוץ דידי קוץ דידך'. כיוצא בזה, במקבילה בירושלמי לסיפור ר' ינאי מופיעה בפי השכן הרומאי השאלה, הזהה לשאלת רב אדא בר אהבה: 'דידך מה?'.[8]

השוואה זו חושפת תופעה מעניינת: ישנו כאן מעין 'משולש' מקורות, שבו כל מקור מִתקשר באופן מילולי לשני האחרים, ובכך מתחזקת קריאת כל המקורות יחד כמעין מערך שלם של סיפורים במקומות שונים בתלמוד הבבלי. מהלך זה מציג צדדים שונים בשאלה ערכית שעומדת, בוריאציות שונות, ברקע של סוגיות שונות במסכתות סדר נזיקין: שאלת היחס בין הדין או התקנה להתנהגות החכם, בייחוד במקרים שבהם אין השלכה מעשית ברורה לאי-קיומם. נראה ש'מערך סיפורים' זה מציג בפנינו עמדות שונות של חכמים שונים ללא הכרעה חד-משמעית ביניהן, אך הנטייה העולה מהסיפורים היא לביקורתיות מסויימת כלפי חכם שאינו מקיים בעצמו את הדין או התקנה. 

לסיכום, מהניתוח הספרותי ומההשוואה למקבילות יוצא שמעבר לשאלה ההלכתית הספציפית שנדונה בסיפור, חיוב קציצת אילנות במצבים שונים, הרי שהסיפור מכיל תמה מרכזית אחרת, במישור כללי יותר. תמה זו בוחנת את שאלת קיומה הפורמאלי של תקנה גם כאשר אין בה תועלת מעשית, בייחוד כשמדובר בדמות ציבורית אשר למעשיה ישנן גם השלכות ציבוריות. באופן ספציפי, בסיפור הנידון נבחנה השאלה האם היה על רבה בר רב הונא לקצוץ את העצים במצב שמצד הדין אין חיוב לקצוץ, עקב חוסר התוחלת המעשית בכך. ראינו כי תשובת הסיפור לשאלה זו ככל הנראה מורכבת, ואיננה חד-משמעית.

לסיום, נתייחס שוב להקשר הרחב של סיפור היער על שפת הנהר בסוגיה. כפי שראינו בשיעור הקודם, מבנה הסוגיה שהסיפור משובץ בה הוא: דין (הכרזת ר' אמי שיש לקצוץ העצים על גדת הנהר), תיאור מקרה פשוט (רב נתן בר הושעיא, שאף טועה ומפריז בקיצוץ העצים יותר מהנדרש), ולאחריו סיפור שדן במקרה דומה, אך מכיל פרטים ועלילה העוסקים מעבר למקרה ולדין הנקודתי, והמסר אינו מצטמצם להיבט ההלכתי המעשי בלבד. הסיפור אמנם דן במקרה של הרחקה מהנהר, אך כאמור, השאלה העיקרית הנבחנת בו היא השאלה הערכית של קיום התקנה, במיוחד על ידי חכם, גם במקרה שאין תועלת מעשית ברורה בקיום זה.

הזיקה היחידה בין סיפור רבה בר רב הונא לסוגיה הרחבה שבה הוא מופיע, באה לידי ביטוי בתקנה שמופיעה מיד לפניה, על המרווח שיש להשאיר בגדות הנהר לתועלת גוררי כלי השיט. כאמור לעיל, תקנה זו הוזכרה בסוגיה על ידי התגלגלות הדיון מדבריו של רב יהודה לרב אדא משוחאה. כמו כן, דבריו אלה של רב יהודה הם חלק משורה ארוכה של מימרות של החכם הנ"ל שהובאו בסוגיה, שמלבד שם החכם, אין ביניהן כל קשר נראה לעין.

הזיקה של הסיפור לסוגיה כמכלול הינה, אפוא, אסוציאטיבית-טכנית.[9] במיוחד בולטת העובדה שלתמה המרכזית של הסיפור, שנוצרת על ידי תוכנו ועיצובו הספרותי, אין כל זיקה לסוגיה הראשית.

מאידך גיסא, ראינו שסיפור זה אכן קשור בזיקות משמעותיות להקשר רחב אחר – מסכתות אחרות בסדר נזיקין בתלמוד הבבלי. במסכתות אלה מופיעים סיפורים אחרים המתקשרים באופנים שונים לסיפור שלנו. כשהתבוננו על קשרים אלה, נחשף לעינינו מעין 'מערך' של סיפורים, אשר יחד יוצרים תמונה מלאה ומעניינת בנוגע לשאלה מסוימת. מחשיפת מערך זה למדנו על תופעה מרתקת לגבי סיפורים בתלמוד הבבלי – ישנם קשרים בין סיפורים במקומות שונים, וישנה משמעות לקריאה אינטר-טקסטואלית שלהם, מפני שיחד הם יוצרים תמונה מלאה ועשירה על נושא מסוים.

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו עורך: אלישע אורון *******************************************************   בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/ האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected]	* * * * * * * * * *