הצופן | 2

א. הגזרה

אנחנו ממשיכים ללוות את חזיונותיו של קצטניק. נוכחנו לדעת כי ככל שהוא מעלה לנגד עיניו את דמותה של אושוויץ, מופיע לנגד עיניו שם ה', מרחף בשמים ונוכח, ואליו הוא מתפלל. האומנם שייכת אושוויץ לקב"ה? האומנם הוא גזר שתהיה אושוויץ? זו שאלת היסוד בספרו של קצטניק "הצופן". בקטע מחזונו הראשון נזכר קצטניק בימים מתוקים מה'חדר' בו למד, וברבי שהנחיל לו תורה ואמונה. אלא שלפתע, בהיותו בחדר, משהו משתבש:

פתאום כבים כל האורות ואני נבהל יותר מכולם, כי יכול אני למשש את החושך. החושך בפי. אני חש בטעמו. אני חש את החושך בחכי, כאילו בלעתי חושך. אינני רואה את הרבי אבל אני יודע שהוא שם, במקומו, והוא בתוכי. ואני צועק: 'רבי! רבי! מדוע? מדוע כזה חושך?'

'שא, שא,' בא קולו של הרבי מקרב החושך בתוכי, 'זוהי האפילה!'

'מדוע אפילה, רבי?'

'כי מלחמה בין האדם לנחש.'

'מדוע מלחמה, רבי?'

'כי כך נגזר.'

'מדוע נגזר? מי גזר, רבי? מי גזר?'

'שאל את א-לוהים.'

'א-לוהים! א-לוהים! א-לוהים!'[1]

העולם מתמלא בחושך כמו זה שעליו נאמר "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י', כא) - חושך שממשותו כה גדולה, עד שהוא נטעם ומוחש. קצטניק הילד שואל לטיבו של החושך, אך אינו זוכה לתשובה של ממש: "זוהי האפילה". ובכן: מדוע אפלה? וכאן מגיעה התשובה שתלווה את כל הספר: "כי מלחמה בין האדם לנחש", ומלחמה זו מחשיכה את העולם. מיהו הנחש ומיהו האדם? אין לכך פתרון בקטע זה של החזון.

אך קצטניק הילד שואל את הרבי שאלה נוספת: מדוע המלחמה היא הכרחית? האם לא ניתן להימנע ממלחמה זו? כלום גזרה היא שאין להימלט ממנה? תשובתו של הרבי מפנה אותו לגזרה בלשון פסיבית: "כך נגזר". אף שהדובר הוא הרבי, הוא נמנע מלומר 'א-לוהים גזר', אלא משאיר את האפשרויות פתוחות, ומסתפק בקביעה שזוהי גזרה; ואם גזרה היא, הרי יש להשלים עמה - כך מלמדת האמונה. זהו הצד הדתי מאוד של התשובה.

אך הבה נהרהר בכך לרגע: האומנם יש להשלים עם כל גזרה? מה מעניק לגזרה את אופייה זה? האם עצם הידיעה שכך יהיה, או שמא רק הידיעה שא-לוהים רוצה בכך היא שנותנת לגזרה תוקף מוחלט, ומחייבת את המאמין לקבלה?

"מדוע... מי... מי...". אלו שתי השאלות הגדולות: מדוע נגזר, ומי גזר? ברי שהן קשורות זו בזו, שכן הסיבה משתנה לפי הפועל. אך ניתן לראות כי עיקר כובד המשקל מונח כאן דווקא בשאלה השנייה: "מי גזר?". באופן מפתיע, שלא כמצופה מרב, אין הוא עונה בתשובה הדתית המתבקשת 'א-לוהים גזר', אלא מפנה אליו את הילד השואל - "שאל את א-לוהים"; והילד נשאר עם השאלה, ללא מענה.

תמונה זו מלמדת כי שאלותיו של קצטניק נשאלות ממקום ראשוני ביותר בתודעתו. ה'חדר' הוא המקום בו התעצבה התודעה הדתית הפשוטה, וממנה הוא יוצא. את הקושי לספק תשובה בסגנון הדתי הרגיל ניתן לחוש כבר בהתרוצצות של הרבי בין ההנחה שזוהי גזרה, הנחה שממנה מתבקשת קבלת הדין והצדקתו, לבין הימנעותו מייחוס הגזרה לא-לוהים. ואם כך, נשאלת השאלה: שמא אין המלחמה בין הנחש לאדם גזרה מוחלטת? אולי יש מה לעשות בקשר אליה?

ב. העקדה והקרבן

התמונות המזעזעות מהגטו ומאושוויץ מתלבשות בחלק הראשון של חזונו של קצטניק בסמלים ובדימויים דתיים מסורתיים. בשתי התמונות דלהלן ניפגש עם דמותו של הסנדלר ואווקא: איש פשוט ומאמין תמים, שקצטניק נזכר בו באהבה, והוא הקרבן בסיפור. התמונה הראשונה לקוחה מתוך התהלוכה של יהודי העיירה אל הגטו:

אני רואה את עצמי בתוך התהלוכה. כל אחד חטף עמו מכל הבא ליד, שהרי רק שעה אחת היתה לנו. לפני צועד ואווקא הסנדלר, שהעמיס על שכמו את שולחן-הסנדלרים שלו, וראשו שמוט לארץ כראשו של סוס המושך עגלה עמוסה-לעייפה. את נרתיק כינורי לא הספקתי לקחת כשהחלו היריות, ולכן עירום הכינור שאני נושא עמי. מתוך ראשו השמוט שולח ואווקא מבטיו לצדדים, אל ההולכים לצדו, ולוחש: 'יהודים, אל תבכו! התליינים ישמחו. יהודים, בטחו בשם!'

שלל-צבעים לאופק, והתהלוכה אף היא לובשת אותם צבעים עצמם. אני הולך מאחרי ואווקא ועיני נעוצות בשולחן-הסנדלרים, המחליף את צבעיו מירוק-צהוב, דוקר עיניים, לאולטרא-סגול, ותוך כדי חילופי-צבע משנה השולחן גם את צורתו. התהלוכה כולה קפואה, סטאטית, ואילו שולחן-הסנדלרים של ואווקא שרוי בתנועה. אט-אט, לנגד עיני, 'נשפך' השולחן מעל שכמו של ואווקא, מתארך והולך כאותו שעון של סלוואדור דאלי הנשפך מקצה השולחן ארצה. בעוד ואווקא מחזיק בשתי ידיו בשולחן, מימין ומשמאל, כפות ידיו נראות כמסומרות לשולחן, שאט-אט הוא הופך צלב בוער בקרני אינפרא-אדום גלוי, לוהט. כך ואווקא גורר עצמו עם צלבו בתוך תהלוכת היהודים אל הגיטו למקום ששימש קודם מזבלה.

דימוי העקדה היהודי מתערבב כאן עם הדימוי הנוצרי הקלסי של הצלב. האדם נהיה אחד עם השולחן, והשולחן - עם האדם. מניין השתרבב הצלב אל תוך עולם הדימויים של קצטניק עוד יתברר להלן. מכל מקום, היהודי נושא עליו את הצלב/המזבח שלו גאה ומאמין:

'יהודים, אל תבכו, התליינים ישמחו!...' וכשמסב ואווקא ראשו לצדדים אני רואה שגם פניו משתנים. פעם נראים לי פניו כפני רבי נחמן מברצלב, כפי שתיארו תלמידו רבי נתן, ואז נשמע ממרומים הקול: 'משיח בן-יוסף, פנו דרך!' ופעם פניו כפני הרבי משיליוו, כפי שראיתיו בבלוק הסגור לפני צאת המשלוח לקרמטוריון. וכשינויי הפנים כך גם שינויי הצבעים של התהלוכה, הצועדת ונשארת קפואה, סטאטית. תלויה היא כענני-שמיים, ומן השמיים יוצאות-נשפכות מטה אותיות הפסוק: 'עִם עֲנָנֵי שְמַיָא כְבַר אֱנָש אָתֵה הֲוָא...'[2] אני קורא את המלים היורדות במאונך ככתב סיני, נמשכות ויורדות אל התהלוכה המאובנת שבאמצעיתה ואווקא ושולחן-הסנדלרים על שכמו, והוא מסומר אל השולחן הנראה פעם כשעונו של דאלי, פעם כסולם-יעקב שמלאכים עולים ויורדים בו, ופעם כצלב.

ואווקא הופך לסמל - סמל האמונה הפשוטה, הישנה. אין מדובר כאן רק בגורלו של איש אחד, כי אם בגורלם של עולם שלם ושל תפיסה שלמה, שאחד ממייצגיה המובהקים הוא ר' נחמן. בעצם, אומר קצטניק, שמא ר' נחמן הוא שעומד לעלות כאן על המזבח - ועמו האמונה התמימה, הביטחון והשמחה להם חינך. הרבי משיליוו היה יחד עם קצטניק באושוויץ, עד שנשרף בקרמטוריום, והותיר עליו רושם גדול. גם הוא, כר' נחמן, על אמונתו וביטחונו, יעלה לקרבן. אבל למוות ההולך ומתקרב יש משמעות מרחיקת לכת עוד יותר: משיח בן יוסף, עליו אמרו חז"ל (סוכה נב ע"א) שהוא עתיד ליהרג, עולה אף הוא למוקד. מיהו משיח בן יוסף בחזונו של קצטניק? אולי כוונתו ליהדות הגלות, על תפיסותיה ואמונותיה, ואולי לדבר מה אחר. בהמשך רואה קצטניק את אותיות הפסוק מחזון דניאל המתאר דמות אדם היורד עם ענני שמים, פסוק שרש"י פירשוֹ כך: "כבר אנש אתה - הוא מלך המשיח; ועד עתיק יומיא - שהיה יושב במשפט ודן את האומות". אם משיח בן יוסף הולך לשחיטה, כלום לא באה שעתו של משיח בן דוד? וכי יש לו למשיח זמן מתאים יותר להתגלות למשפט האומות מן הזמן הזה, עת מובלים שישה מיליון יהודים אל מזבלת הגטו בדרך לאושוויץ? לעת עתה נותרת השאלה ללא מענה.

נקרא הלאה:

אני רואה את שולחן-הסנדלרים של ואווקא והנה נהפך למזבח, אני רואה את הסבא משפּולה בלבוש הכוהן הגדול, ואת פניו של ואווקא אני רואה והנה כפני ר' נחמן מברצלב. במזבלה שהיתה לגיטו הוא עומד, המזבח עמוס על שכמו והקול רועם כרעמים מתגלגלים ממרום: 'משיח בן-יוסף - פנו-דרך!' והסבא משפּולה, בבגדי כוהן גדול, קורא אליו בערבית: 'מחרום!... מחרום!... מחרום!...'

זוהי תמונה מטורפת, ונראה כאילו הסמלים מתחלפים זה בזה במהירות רבה מדי. מדוע מופיע הסבא משפולה בבגדי כוהן גדול? כנראה מפני שהוא עתיד להיות מקריב הקרבן. למה דווקא הוא? האם יודע קצטניק על היריבות הגדולה שהייתה בינו לבין ר' נחמן, אותו הוא מעלה על המוקד? ושמא דמותו של מי שהשיב עיירה שלמה בישראל אל אביהם שבשמים, ואהבוהו כסב ממש, חשובה לקצטניק כדי להשלים את האבסורד? אין זה ברור. מכל מקום, בהמשך מתערבבת התמונה מהשואה בתמונה מכאן, מארץ ישראל, כדי לומר: מבחינה היסטורית, השחיטה לא נפסקה.

בשלב זה מהרהר קצטניק בסמל, והוא נזכר שהסמל אינו רק סמל, כי אם ממשות נוראה:

ואני שואל בלבי: וכי כך נישאר כולנו, יחד עם ואווקא ושולחן-הסנדלרים שלו, תקועים לנצח בתוך התהלוכה הקפואה במזבלה, בגיטו? ועכשיו אני רואה את ואווקא עקוד על תנור-הלבנים, בבלוק של פראנצל באושוויץ. את פניו אינני יכול לראות כי הוא מוטל שמוט-ראש, ידיו פשוטות לימין ולשמאל, עקודות אל אונקלי-ברזל מזה ומזה, יד לאונקל יד לאונקל, צלוב. מכנסיו המשולשלים מכסים את כפות-רגליו היחפות. אימה גדולה נופלת עלי. פראנצל, ראש-הבלוק, הביא את ואווקא לעקדה... האסירים כולם עוצרים נשימתם. עוד מעט ייצא פראנצל מקיטונו, מקלו הלבן בידו, וימנה עשרים-וחמש מלקות, אחת לאחת... הכל מוכן.

את המקל הוציא פראנצל מידו של עיוור שנפל החוצה מתוך הקרונות הממולאים-הדחוסים שהובאו לאושוויץ. פראנצל מרים את מקלו כמו חוטב-עצים ביער המניף גרזינו לבקע בול-עץ...

עוד מעט יוציאו משרתי-הבלוק את גווייתו של ואווקא, ישליכוה אל ערימת הפגרים שמאחרי הבלוק, הללו המחכים לסיבוב של קומנדו-פגרים שיבואו ויטעינום על עגלתם ויובילום לשריפה. עוד לא קרה שתישאר נשמת-חיים בגופו של מוזלמן לאחר 25 מלקות במקלו הלבן של ראש-הבלוק. מקל שאינו נשבר לעולם. מה צורך לו לעיוור במקלו? - אמר פראנצל - הרי המשאית יודעת את הדרך לקרמטוריון.

פתאום אפילה בבלוק. משרתי-הבלוק הוציאו את ואווקא לערימת הפגרים והאורות כבו. ואווקא יהיה לאפר. אני רואה עשן מתאבך מארובת הקרמטוריון, תימורי-עשן פתוכים-ניצוצות. אני עומד ומביט, מצפה לראות את ואווקא הסנדלר בתוך העשן העולה לשמיים. יום ולילה, לילה ויום, בלי הפסק, עולה העשן מארובת הקרמטוריון.

'רבי! רבי!' אני זועק. 'כלום אפשר שזה העשן, העולה לשמיים, נעלם שם סתם כך?!'

אם לחיים אין עוד סיכוי, אם משיח בן יוסף מובל לשחיטה ומשיח בן דוד אינו מתגלה, אם אמונתם של הצדיקים נעקדת - אם כך, תיתכן משמעות רק לעשן המיתמר מארובות הקרמטוריון. לו, למצער, יהא הקרבן בעל ערך - לו תהיה זו עקדה. קצטניק מתבונן בעשן, ומנסה להבין את סודו:

'אמור לנו, מה אתה רואה - - - רואה - - -?'[3]

מיליוני ניצוצות אני רואה, נורים מתוך הארובה כמתוך קנה המחובר אל ליבת התנור למטה כאל מעבדה מיסתורית לוהבת; מיליוני ילדים חיים אני רואה, מיליוני נערות בתום-עלומיהן, מיליוני אמהות צעירות ששדיהן מלאים חלב, מיליוני בחורים באיבם, זקנים וזקנות - וכולם, כולם מושלכים כפחם לתוך פי תנור לוהב של קטר בתאוצתו, להזין את לב התנור אשר במעבדה המיסתורית של אושוויץ.

'רבי! רבי! מה מייצר התנור הזה שגופותיהם של מיליונים מזינות את להבתו בלא הפסק? בלא הפסק? מה הכור הזה מייצר?!' 'רבי! רבי! אני רואה את האפר ששרד מהגופות, אך נשמותיהם של המיליונים שעברו כמים כבדים אל ליבת התנור - מה הן מייצרות? רבי! מהו שייווצר מנשמותיהם של 1,500,000 ילדים שרופים?' סביב לי יום, סביב לי לילה, סביב לי שבוע, סביב לי שנה. אני ממשש בידי את שבר הרגע. אני רואה את הצבע והאור של שבר הרגע. אני רואה את הזמן. יש בידי לצייר את פניו של הזמן, את צורתו. אני טועם טעמו של הזמן, אוכל אותו, אל קרבי הוא בא. הזמן בתוך קרבי. אני רואה אותו. יודע אני שאין לראות את פני הזמן, לכן אני מצלם אותו למזכרת: באישוני-עיני הוא מצולם. הזמן נמצא בתוכי, אני הוא הזמן, ובתורת זמן אני עומד באושוויץ בין בלוק-14 ובין רחבת-המיפקד ועיני אל העשן הזה העולה לשמיים מתוך ארובת הקרמטוריון, מחכה לראות את ואווקא הסנדלר האמור להימצא בעשן המתאבך. במו-עיני ראיתי את קומנדו-הפגרים שבאו להשליכו על עגלתם, במו-עיני ראיתי איך נהפכה עגלתם לשולחן-סנדלרים ושולחן-סנדלרים נהפך למזבח, ומראה המזבח כאשר ציווה א-לוהים את משה לעשות, כמו שהוא מתואר בתורה בסוף פרשת 'תצווה'. יתירה מזו: המזבח באושוויץ זוהר יותר מן המזבח שבחומש.

כאשר השליכו משרתי-הבלוק את ואווקא אל ערימת הפגרים שמאחרי הבלוק, יצאתי לגעת באש הלבנה שזרחה מגופו. רציתי שהאש תצרוב את ידי, ובכן אולי אזכה ויהיה חלקי עמו. כי גדול ואווקא מיצחק שירד מן העקדה - שום מלאך לא בא אל הבלוק באושוויץ כדי לעצור את המקל הלבן בידי פראנצל. באשו הלבנה רציתי לגעת. לא ידעתי אם אזכה אני לאש כזאת כשישליכו אותי על עגלת הפגרים, והנה אני רואה איך הושלך שלדו של ואווקא קורבן-עולה על המזבח ובאוזני מהדהדים כבת-קול משמיים הפסוקים: 'ולקחתם... שה תמים... ושחטו אותו...'[4] 'ושפטתי בין שה לשה.'[5]

ואווקא הוא קרבן עולה, והקרמטוריון - מזבח, וגדול הוא ואווקא מיצחק, שהמלאך מנע את אברהם מלשחטו.

אך האם באמת קרבן לה' הוא זה? האם מתוך ארובת המשרפות אכן עולה עשנו של ואווקא אל ה'? קצטניק ממשיך להתבונן בעשן, והוא רואה דבר אחר:

עכשיו אני מצפה לראות את ואווקא מתאבך ועולה בעשן, ואני ניצב ומביט, ואני הזמן, וכהיעצר באושוויץ הזמן נעצר גם אני באושוויץ, ואני עומד ומביט ורואה:

לא ואווקא עולה מתוך עשן הקרמטוריון אלא הוא-הוא עצמו! אשמדאי מלך השאול: לימינו שמחזאי, לשמאלו עזאל, כפי שהיכרתים מתוך ספר-חנוך-הכושי. חיל ורעדה אחזוני, אני זועק מפחד... אושוויץ כולה מוארת בלהבות הצבעים העזים. ידעתי כי נקראתי לאושוויץ כדי לחזות במראה הנורא הזה. אשמדאי מלך אושוויץ! הינהו! רואה אני אותו במו-עיני: יוצא הוא מלב התנור, עולה מתוך הארובה כמתוך מיסתרי היכליו, ועטוף עשן הוא מתרומם אל גבהי שמיים, ושמחזאי ועזאל פורשים מטריה מעל ראשו. כפטריה ניצב המראה הנורא בשמיים: שמחזאי ועזאל עומדים למשוח את אשמדאי למלך-מלכי-המלכים על כל העולמות. בשופרות הם תוקעים ומכריזים לארבע כנפות הארץ את שמו החדש של השליט ומלך-העולם. מעתה לא אשמדאי שמו כי אם נוקליאוס!... והוא נולד בלב התנור, במעבדת-המיסתורין של אושוויץ. מחומר חדש נוצר, חומר מיוחד-במינו, תרכיז שהופק מנשמות-אפם של 1,500,000 ילדים שחוטים. אל שמי אושוויץ נשואות עיני ואני רואה את נוקליאוס, מלך העולם, יושב על כס-המלכות אשר מתחת לכיפת הפטריה, והכיפה נפרשת והולכת כמטריה, משמי אושוויץ, מקום היוולדו, אל ארבע רוחות שמיים עד שהיא מכסה כליל את עין השמש ואת שמי העולם.

חיל ורעדה אחזוני מפני החושך. קול קורא: 'ואתה, בן-אדם, אכול את המגילה הזאת!'[6] ואני זועק וזועק: 'א-לוהים, מדוע? מדוע?'

החושך שירד על העולם ב'חדר' בו למד קצטניק, מקבל פתאום משמעות נוראה. מתחת לשמים שברא הקב"ה מתגלים פתאום שמים חדשים: שמי אושוויץ. ומתחתם - עולם חדש, שיש לו אל חדש: אשמדאי-נוקליאוס-השטן. האל הזה נולד במשרפות אושוויץ - הן הן מעבדת הייצור שלו. הכול יודעים כי קצטניק כינה את אושוויץ "פלנטה אחרת", אלא שכעת מתגלה כי אין זו פלנטה המצויה מחוץ לעולמנו, כי אם עולם בתוך עולמנו, עולם שערכיו הפוכים ושדתו הפוכה. במקום שעשן הקרבן יעלה מתוך המשרפות, עולים ממנו שליטי השאול ומולכים בשמי אושוויץ, השמים היחידים שניתן לראותם.

היכן נמצא ה'? היכן שם ה' שראה קצטניק קודם בתוך אושוויץ? בהמשך חזיונו מתאר קצטניק את אותיות שם ה' הבוערות בצבעים אל מול הפטרייה שמעל ראשו של השטן. מלחמה יש לה' עם עמלק, עם השטן. ובאושוויץ - השטן מולך. וקצטניק זועק: "הה א-לוהים, א-לוהים! את ואווקא הסנדלר רציתי לראות בעשן ולא את השטן! א-לוהים! א-לוהים! במלחמתך עם השטן אל תסתיר פניך ממני! אל תתנני תחת מקלו הלבן של פראנצל! א-לי, א-לי, אל תעזבני!...".

ג. חלום יעקב והמלאכים של אושוויץ

המוות באושוויץ, אליבא דקצטניק, אינו קרבן ואף לא עקדה; הוא מוות המייצר את שלטונו של השטן. זוהי מסקנה נוראה. 'למי שייכת אושוויץ?' שאל קצטניק למעלה, וכעת יש בידינו תשובה: לאשמדאי - לשטן. ומה מאפשר את שלטונו? הקרמטוריון - המעבדה המייצרת את מלכות הרוע ונותנת לה דלק.

אבל מי ברא את אושוויץ? כיצד נתן לה א-לוהים רשות להתקיים תחת שמיו - שמים תחת שמים?! היאך אין שלטונו של השטן מתבטל ברגע, ומדוע לא בא משיח? בשיעור הבא נציע את התשובות לשאלות אלה כפי שהן עולות מתוך חזיונותיו של קצטניק.

לסיום שיעור זה, ניתן לחיזיון אחר של קצטניק לדבר בעד עצמו. גיבוריו של חזון זה הם מלאכי ה', העולים ויורדים בסולם. המלאכים בחלום יעקב מסמלים את השגחת ה' בארץ. וכבר הקשו: מדוע הם 'עולים' לפני שהם 'יורדים'? הרי מוצאם של המלאכים בשמים? קצטניק מצא שרק באושוויץ ניתנה תשובה לשאלה זו. כשהתבונן במגדלי השמירה הענקיים שעל יד גדרות התיל של המחנה, וראה את זקיפי האס.אס. מטפסים במדרגות עולות אל-על, קיבל חלום יעקב משמעות חדשה:

אור השמיים סביבי והוא סמיך כטיט, ואני בתוכו, כמו עומד בבריכת-מים עבי-טיט, סמיכים, כבדים ממי ים-המוות. אינני יכול לנוע. אני מביט אל מיגדלי-השמירה, שמעולם לא הבנתי על מי הם שומרים. מי יברח? לאן יכול יהודי לברוח מאושוויץ? בפנים גרמנים ובחוץ גרמנים, ומה טעם לברוח מהגרמנים שבפנים אל הגרמנים שבחוץ? הן מבחוץ הביאו אותנו לכאן, ובחוץ שוב לא נותר יהודי שאליו תוכל לברוח ואצלו תוכל להסתתר. לא-יהודי יסגיר אותך מייד לגרמנים, והגרמנים בכל העולם. ואני שואל את עצמי אם גם לאחר הקרמטוריון, בשמיים, יש גרמנים?

אני מביט אל הגרמנים העולים אל מיגדלי-השמירה שצריחיהם ננעצים בשמי השחר, בתוך הקובאלט הכהה של שמי אושוויץ. בסולמות עולים צללים מהאדמה לשמיים כמלאכים בסולם יעקב, ואני תוהה איך מצליחים צללים אלה לנוע באור זה הניחת מן השמיים שעה שאני אינני יכול לזוז. אסיר אני בתוך האור הזה וברי לי התשובה שזהו עולמם שלהם. זוהי הפּלאנטה שלהם, חוק-הטבע שלהם ואלה השמיים שלהם, שהרי עיני רואות איך הם עולים לשמיים. עיני רואות, ואני חוזר ושונה בקול את הפסוק מן החומש, כפי שלימדני הרבי כשהייתי בן ארבע: 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו'[7] - משנן ורוצה לרוץ אל הקרשים שעליהם מוטל הרבי משיליוו ולזעוק אליו: 'הרביים רימו אותי!'

כאשר שאלני הרבי שלימדני פסוק זה בהיותי בן ארבע:

'ילד טוב שלי, איפה הם המלאכים?'

'בשמיים!' עניתי.

'טוב מאוד, ילד שלי. ובאיזו קומה אתה גר, ילד טוב שלי?'

'בקומה אל"ף,' עניתי.

'טוב מאוד. ואם אתה רוצה לבוא מביתך ל'חדר', מה אתה עושה ילד טוב שלי?'

'אני פותח את הדלת ויורד במדרגות ובא אל ה'חדר'.'

'מצויין, אז למה לא שאלת, ילד טוב שלי: אם המלאכים גרים בשמיים למעלה, למה ראה יעקב אבינו את המלאכים עולים תחילה ואחר-כך יורדים - והרי להיפך, צריך היה לראות אותם יורדים תחילה?!'

'הרבי משיליוו! הרבי משיליוו!' אני צועק אליו, 'הגרמנים עולים בסולם לשמיים! עיני הרואות! הם עולים לכבוש את השמיים!'

הרבי משיליוו יושב על הקרשים ורגליו צמודות כבתפילת שמונה-עשרה. פתאום פניו פני ואווקא הסנדלר, ואני שואל:

'ואווקא, הרי ראיתי אותך על גל הפגרים מאחרי הבלוק?'

'פעם אני הבל אחי קין,' עונה ואווקא, 'ופעם אני נעקד על העקדה; פעם אני בירושלים ונצלב, ופעם אני ר' נחמן מברצלב; פעם אני ואווקא עם שולחן-הסנדלרים, ופעם אני הרבי משיליוו מוכה-הצרעת.'

'רבי!' אני צועק. 'המלאכים לא יורדים מן השמיים. בוא וראֵה, איך הגרמנים עולים בסולמות מאדמת-אושוויץ לשמיים. רבי! רבי! האם גם בשמיים יש גרמנים?! גם לאחר הקרמטוריון? גם שם, בשמיים, יהיו אנשי-ס.ס.?'

אני שומע את הקולות כמו מרַחַק שמיים מהדהדים, מדרדרי רעמים מתגלגלים... ומביט אל פניו של הרבי משיליוו, שעורם מתקלף כקליפות עץ דק. מין צרעת משונה, והקליפות מתנצנצות בצבעים משונים של קווארץ צהוב-לבן-ארגמן.

חושך על קרשי-המאורה ופני הרבי מאירים מבעד לשלל-צבעי-הצרעת. לבי נקרע בי לגזרים ואני רואה את הגזרים. לכל אחד מהם פנים, עיניים, פה, וכל אחד מהם מדבר אלי ואומר: בסלקציה הבאה יילך הרבי משיליוו לקרמטוריון! אומרים שאילו היתה קצת מתיקות בדמו היה הרבי ניצל. 'פעם אני ואווקא הסנדלר ופעם אני הרבי משיליוו...' את ואווקא צלבו על תנור-הלבֵנים בבלוק 14 שלי, ואחר-כך עלה ואווקא קורבן-עולה על המזבח.

'רבי! רבי!' אני זועק, 'על מי אתה משאיר אותנו? רבי, למה אתה שותק? הגרמנים עולים גם לשמיים! במו-עיני ראיתי...'

'מה אתה רואה, אדון די-נור? מה?... מה?... רואה?...'

את נוקליאוס אני רואה משתלח מארובת הקרמטוריון ועולה למלוך בשמיים. מחנה עצום ורב אני רואה עולים בסולמות לשמיים.