תיחום הסיפור | 1 | 'גבול שמת בל יעברון'

תיחום הסיפור ומגמת הסיפור

אחת מן המלאכות הבסיסיות ביותר במלאכת הניתוח של הסיפור המקראי היא תיחום הסיפור - הקביעה היכן מתחיל הסיפור והיכן מסתיים, ובלשונה של יאירה אמית: "סוגיית התיחום היא עניין ראשוני ובסיסי שעל כל קורא להתמודד עמו בבואו לדון בסיפור מקראי כלשהו".[1]

פעמים הרבה מלאכת תיחום הסיפור נעשית באופן אינטואיטיבי וברור לקורא היכן העלילה מתחילה והיכן היא מסתיימת. אולם, לעתים מלאכה זו אינה פשוטה כל עיקר, וההכרעה היכן הסיפור מתחיל והיכן הוא מסתיים משפיעה באופן ניכר על משמעות הסיפור כולו.

מדרך הטבע, בהקשר דיון זה יש הפרדה ברורה בין סיפורים סגורים-עצמאיים, לבין סיפורים שהם חלק ממחזור רחב, ומאחר שרבים מסיפורי המקרא הם למעשה חלק ממחזור סיפורִי רחב (ייזכרו נא הקוראים בסיפורי אברהם, יעקב, יוסף ואחיו, יציאת מצרים, ההליכה לערבות מואב, שמואל, שאול, דוד ועוד רבים), הרי שמלאכת תיחום הסיפור וניתוחו אינם יכולים להיעשות בהיתממות הסוברת שאין לו לקורא אלא הסיפור הספציפי בו הוא אחוז. מגמת הסיפור הבודד קשורה פעמים רבות במגמת מחזור הסיפורים הרחב. יכול הקורא (ואף נדרש) לתחום את סיפור יוסף ואשת פוטיפר (בר' ל"ט) ולבחון אותו גם כסיפור עצמאי, אולם ניתוחו כסיפור בודד תוך התעלמות ממה שלפניו וממה שאחריו יעשה עוול למגמה השלימה של הסיפור; יכול הקורא לנתח את מפגש רות ובעז בשדה (רות ב') כמערכה העומדת בפני עצמה וכבעלת מגמה מיוחדת, אולם ברור לכל שהמשמעות השלימה של מערכה זו תבלוט רק בהתייחסות לסיפור כולו. לפיכך, למרות חשיבותה של מלאכת תיחום הסיפור נוטים לעניות דעתי להגזים בה, ולרוב, הקורא יכול לעמוד על מגמת הסיפור גם ללא היזקקות מפורשת לתיחום כזה או אחר.[2]

פרופ' עמוס פריש עמד על חלוקה ראשונית ובסיסית בהקשרי הדיון במלאכת תיחום הסיפור במקרא. לעתים הדיון נעשה בתיחום שניתן לראותו כתיחום שנעשה באופן חיצוני, "גידור טכני מלאכותי, הנקבע על פי צרכיו של החוקר במשימה מסוימת". לעומת זאת לעתים הדיון נעשה באופן פנימי תוך הקשבה לעיצוב הסיפור כשלעצמו: "בהיותו חשיפה של גבולות ספרותיים הקיימים בטקסט המקראי עצמו".[3] אנו מעוניינים בדיוננו הנוכחי בסוג התיחום השני - התיחום העולה מן המקראות עצמם, שהרי אנו מבקשים לעקוב אחר דרכי העיצוב של הסיפור ועל תרומתן למסרים הנסתרים מתחת לפני השטח.

נאתר תחילה את המדדים העיקריים דרכם ניתן לאתר את תיחום הסיפור, ולאחר מכן נדון במקרים גבוליים ומתוחכמים שמדרך הטבע דווקא בהם חבויים לעתים מגמות נסתרות של הסיפור.

תיחום הסיפור ולכידות הסיפור

למעשה, שאלת תיחום הסיפור קשורה במה שמכונה לעתים 'לכידות הסיפור', כלומר, מה הופך סיפור להיות 'אחד'? סיפור נפרד מזה שלפניו ושונה ממה שאחריו?

דיון רחב בנושא זה נעשה תוך כדי הויכוח שבין מנחם פרי ומאיר שטרנברג מזה לבין אוריאל סימון ובעז ערפלי מזה. לאחר ניתוח מעמיק של סיפור דוד ובת שבע על ידי פרי ושטרנברג,[4] תקפו אותם סימון וערפלי וטענו שניתחו הם רק את סיפור החטא ללא התייחסות לתוכחת נתן הנביא (משל כבשת הרש) וללא תשובת דוד. לדעתם של סימון וערפלי, ניתוח הסיפור ללא האפיזודה החותמת אותו מפספסת את העיקר מפני שהעונש על החטא ותשובת דוד הם חלק עיקרי ממגמת הסיפור.

ברצותם להצדיק את התעלמותם ממשל כבשת הרש בתגובת נתן הנביא לחטא דוד, העלו פרי ושטרנברג טכניקות שונות לתיחומי סיפורים. באופן כללי טענתם הייתה: "גבולותיה של היחידה דינאמיים; אין הם נקבעים אפריורי, אחת ולתמיד, אלא הם נקבעים שוב ושוב ומתארגנים מחדש על פי השאלות שאליהם רוצים להשיב, על פי סוג המבט שמבקשים להתבונן בו".[5]

עוד נשוב לטענה זו. לעת עתה ברצוני להזכיר את הקריטריונים המרכזיים שעלו מתוך דבריהם אשר בעזרתם ניתן לעמוד על גבולותיה של היחידה הספרותית בתנ"ך: אחדות תמטית; שינוי זמן; מעגליות סיפורית; טכניקות של מסירה והיות המסופר שלב טבעי מובחן. על אלו הוסיפה יאירה אמית קריטריון נוסף, אותו כינתה 'הופעת ביטויי עריכה' כדוגמת "אחר הדברים האלה"; "ויהי בעת ההיא", "ויהי אחרי כן" וכד'.[6] ניתן לחלק את הפרמטרים השונים לשני תחומים יסודיים המעצבים את הסיפור - חומרי העלילה מזה ומרקם המלים מזה.

העלילה

1. אחדות העלילה:

לעתים קרובות חש הקורא היכן העלילה מתחילה והיכן היא מסתיימת. תחושה זו נשענת על עצם רציפות העלילה ועל השתלשלות האירועים זה מזה עד שמגיע סיומה של העלילה. בתגובתם הנזכרת של פרי ושטרנברג לטענות סימון וערפלי, הם טענו שניתן לדבר על אחדות עלילתית בשלושה הקשרים:

א. "מבנים של השתלשלות", כלומר, רציפות העלילה. זו כמובן הדרך הנוחה ביותר לתיחום סיפור וברוב המקרים היא אינטואיטיבית וברורה מאליה. כחלק 'מרציפות העלילה' ראוי אף להזכיר את 'אחדות הדמויות' (שמסתיים לעתים ב'פיזור הדמויות' [שמ' י"ח; במ' כ"ד, כה]),[7] ואת רציפות הזמן או המקום.

ב. "מבנים של הצטרפות", כלומר רציפות נושאית-תמטית. אם הסיפור 'מטפל' בנושא מסוים, הרי כל עוד הסיפור עוסק בנושא זה נוכל לראות בו חלק מהיחידה האורגנית העוסקת בנושא הנידון. הפרובלמאטיות ברורה בהגדרה זו: המגדיר את הנושא הוא הקורא עצמו! האם סיפור חטא דוד ובת שבע הוא 'חטאו של דוד'; 'החטא ועונשו'; 'סכנת עוצמת המלוכה', וכד'. על פי הגדרת הנושא תבוא הצעת תיחום שונה. ואומנם, כאמור, על פי פרי ושטרנברג "גבולותיה של היחידה דינאמיים... הם נקבעים שוב ושוב ומתארגנים מחדש על פי השאלות שאליהם רוצים להשיב, על פי סוג המבט שמבקשים להתבונן בו".

ג. "מבנים של עימות", כלומר יצירת אנאלוגיה ברורה (לצרכי השוואה או ניגוד) בתוך היחידה הספרותית תשתף את שני צידי האנאלוגיה תחת קורת גג אחת.

כך למשל, יש לראות את תיאור השבת בתחילת פרק ב' בבראשית כחלק אינטגראלי מסיפור הבריאה (שלא כדעת מחלק הפרקים שהתחיל בתיאור השבת פרק חדש). הדבר עולה הן מתוך "השתלשלות הסיפור" (= לא ניתן לדבר על 'יום שביעי' ללא ששה ימים שקודמים לו); הן בשל 'השיתוף התמטי', כלומר נושא הבריאה הבא לידי סיום, דווקא במנוחה; ובמובן מסוים - גם בשל יצירת העימות בין הבריאה של ששת הימים מול היום השביעי. הרי בשל כך מודגש כפזמון חוזר ביום השביעי - "מלאכתו אשר עשה"![8]

מרקם המלים

ד. נוסחאות פורמאליות מקלות מאד על מלאכת התיחום. יש נוסחאות שגורות של פתיחה (כדוגמת "אחר הדברים האלה") ושל סיום (כדוגמת הסיום האטיולוגי - "על כן... עד היום הזה"; קריאת שם למקום על שם המאורע וכד', או חתימה עריכתית - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"). אומנם, ראוי לשים לב לבחירת הנוסחה הפותחת או המסיימת את הסיפור. "ויהי איש אחד" (שופ' י"ג, ב; שמ"א א', א) נותן תחושה של פתיחה חדשה לגמרי, לעומת זאת "בעת ההיא" או "אחר הדברים האלה" אומנם פותח יחידה חדשה, אך מעיד שיחידה חדשה זו קשורה במה שקדם לה (כפי שמעיר רשב"ם בפירושו לתחילת סיפור העקידה - בר' כ"ב, א).

ה. מילה מנחה או שדה סמנטי מלכד (דבר זה כונה על ידי פולק כ'תרומה מבנית' של המילה המנחה, כפי שכבר דובר בדיון על מלה מנחה). ניתן להדגים את חשיבות הדבר מבעד לסיפור גניבת הברכות (בר' כ"ז). סטפן לנגטון, הארכיבישוף האנגלי שחילק את התנ"ך לפרקים (בשנת 1205) סבר שהסיפור מסתיים בשליחת רבקה את יעקב לחרן, ובדבריה ליצחק המתרצים את הליכתו (כ"ז, מו). את ברכת יצחק ליעקב השולח אותו לחרן למצוא אישה (כ"ח, א-ד) ראה לנגטון כפתיחת היחידה הספרותית הבאה. ההיגיון העומד מאחורי חלוקה זו ברור: אכן נושא גניבת הברכות הסתיים עם בקשת רבקה מיעקב לברוח לחרן ולהינצל מאחיו עשיו המבקש להורגו. דברי יצחק ליעקב אינם קשורים כבר לגניבת הברכות וניתן לראות בהם פתיחה לתמונה חדשה.[9] אולם, יש לשים לב שבתחילת פרק כ"ח משולבים כינויים רבים לבני משפחה: "מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ... וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו... וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו" (כ"ח, ב-ח). כינויים משפחתיים אלו רווחים באופן מיוחד לאורך סיפור גניבת הברכות וניתן לראות בהם שדה סמנטי המלכד את כל סיפור גניבת הברכות (פרק כ"ז)! הרי שיש בדבר בכדי לקשור את האפיזודה הזו (שליחת יצחק את יעקב לחרן) עם הסיפור כולו, כפי שעולה מתוך חלוקת הפרשות, ובניגוד לחלוקת הפרקים.

ו. inclusio - מעטפת ספרותית הנוצרת על ידי חזרה על מלים בתחילת הסיפור ובסופו ובכך יוצרת תיחום ברור לסיפור. כך למשל סיפור יוסף ואשת פוטיפר פותח בהצלחת יוסף בבית אדונו המצרי: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בר' ל"ט, ב-ד). מערכה זו בסיפור יוסף מסתיימת בהיגד מקביל, הפעם על אודות הצלחת יוסף בבית הסוהר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (ל"ט, כא-כג).

ז. מסגרת של היפוך (inversion) - בדומה למעטפת ספרותית המציגה נתון מקביל או לשון דומה בתחילת הסיפור ובסופו (inclusio), ה'אינברסיו' מכוון למעטפת ספרותית היוצרת מסגרת של תיחום ברור, אולם לא בזהות הנתונים הנזכרים בתחילה ובסוף אלא דווקא בהיפוכם. לעתים, הסיפור פותח בנתון מסוים ותוך כדי התהליך המובא בסיפור מתהפך הוא, כך שלבסוף נזכרת תוצאת התהפכות זו.[10] כך למשל סיפור מגדל בבל (בר' י"א, א-ט) פותח במצג המזכיר שני נתונים - אחדות השפה ואחדות המקום: "ויהי כל הארץ שפה אחת דברים אחדים / ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם" (שם, א-ב).[11] בסופו של הסיפור שבים שני נתונים אלו בהיפוך בולט: לא עוד אחדות השפה והמקום, אלא ריבוי השפות ופיזור האנשים: "על כן קרא שמה בבל: כי שם בלל ה' שפת כל הארץ / ומשם הפצם ה' על פני כל הארץ" (ט).[12]

בדומה, ניתן לראות את פתיחת סיפור נעמן: "ונעמן שר צבא מלך ארם... והאיש היה גבור חיל מצרע" (מל"ב ה', א), כנסגרת בסיום הסיפור בהיפוך: "וצרעת נעמן תדבר בך ובזרעך לעולם. ויצא מלפניו מצרע כשלג" (שם, כז). על היפוך זה כתב זקוביץ: "צרעתו של גיחזי נוראה מזו של נעמן: על נעמן נאמר במצג שהוא 'מצרע', ועל גיחזי נאמר עתה שהוא 'מצרע כשלג'... פסוקנו סוגר אפוא את המעגל - נעמן נרפא וגיחזי נצטרע. נעמן הכיר בעקבות ריפויו את סדר הכפיפויות בעולמנו, ואילו גיחזי נצטרע משום שלא הכיר בסדר זה, בעקבות גילוי השקר והזיוף".[13]

ח. מבנה ספרותי. אומנם אין מדובר בדווקא על מרקם המלים (שהרי המבנה יכול לנבוע מתוך העלילה ולא בשל הלשון), אולם כוונת הבאת הגדרה זו בחלק זה באה בכדי לרמוז שהתיחום עולה כאן מתוך דרכי העיצוב של הסיפור ולא מתוך חומרי העלילה כשלעצמם. אומנם, בהסתמכות על המבנה הספרותי של הסיפור לצורך תיחומו חבוי איזה מעגל סגור, שהרי התיחום עצמו משפיע על קביעת מבנה הסיפור, והנה מסתבר שלעתים המבנה הוא זה שיסגיר את התיחום החמקמק. דוגמה לדבר ניתן לראות בהתלבטות הפרשנים והחוקרים על אודות גבולות סיפור לידת יצחק וגירוש ישמעאל (בר' כ"א). מחלק הפרקים ראה בשני חלקי הפרק - בלידת יצחק והשמחה הרבה שהביאה בכנפיה ובגירוש הגר וישמעאל - יחידה אחת, שהרי כלל את שני החלקים באותו הפרק. זהו גם התיחום העולה מתוך חלוקת הפרשיות היהודית. לעומת זאת, היו מן החוקרים שטענו שלמעשה אין כל קשר בין תיאור לידת יצחק (כ"א, א-ח) לבין תיאור גירוש ישמעאל (כ"א, ט-כא).[14] מעקב אחר המבנה הספרותי של היחידה יוכל לפתור התלבטות זו, שהרי יש תחושה כי הסיפור שלפנינו מעוצב כשני חלקים מקבילים זה לזה בהקבלה כיאסטית, סביב תגובת אברהם להצעת שרה לגרשה את ישמעאל כציר מרכזי לסיפור (מבנה המכונה 'מבנה קונצנטרי):[15]

מבנה זה אומנם אינו חד משמעי (בעיקר מפני שאין בו מרקם מלים משותף בין האברים המקבילים), אולם אם הוא מכוון, הרי שניתן להכריע כי אכן הצדק עם מחלקי הפרשיות ועם מחלק הפרקים, וכי יש לראות בלידת יצחק ובגירוש ישמעאל סיפור אחד. דבר זה מבליט את גירושו של ישמעאל כנובע מלידת יצחק; את בחירת האחד ודחיית האחר.

אלו הם הקריטריונים המרכזיים בעדם ניתן לתחום את גבולותיה של היחידה הספרותית. יש אומנם כמה דרכים נוספות המקלות על תיחום הסיפור ועוד נזכיר אותן, אולם לשם כך יש לפתוח דיון רחב במקרים הגבוליים, ובמקרים בהם הכתוב 'משחק' עם גבולות היחידה ובכך מטמיע מסרים נסתרים לסיפור. בכך נעסוק אי"ה בשיעור הבא.