דילוג לתוכן העיקרי

הצופן | 1

קובץ טקסט

שיעור 15: הצופן (חלק א)

פתיחה

שנתיים ימים על פלנטת-אש זו ששמה אושוויץ. סלקציות אין-ספור ומיתות אין-ספור, ואת כולן עברתי בזעקת-לחש זו המסתתרת מאחרי ארבע האותיות העבריות הללו. כוחו של לחש זה, מאמין אני, חילצני מאושוויץ, ובשנת 1945, כשכתבתי את ספרי 'סלמנדרה', ועודי בתכריכי-הפסים של אסיר-אושוויץ, רשמה ידי כמאליה את האותיות 'א.דמ.ע.' ליד שם הספר. מאז רשומות ארבע אותיות אלו בעמוד הראשון ליד שמותיהם של כל ספרי, בכל הלשונות. מו"לים וקוראים, ידידים ומבקרים, שואלים לפירושן של ראשי-תיבות אלה, ואני אין הסבר בפי. וכי יאמין מישהו אם אומר שארבע האותיות הללו שמרו עלי שנתיים-ימים על-פני פלנטת-אושוויץ.[1]

כל המצוי בספרות השואה יודע מי כתב שורות אלה: יחיאל די-נור, הלוא הוא הסופר הידוע בשם העט ק. צטניק.[2] אלו הן שורות הפתיחה של משא חזיונו האישי של קצטניק בספרו האחרון, "הצופן", בו חזר בחזונו לאושוויץ וניסה לתת לה פשר.

את ספריו הראשונים של קצטניק קראתי בגיל צעיר יחסית. "הצופן" נעלם אז מעיניי. אמנם מזה כמה שנים כבר מונח במגרה אחת בראשי פתק עם תזכורת "לקרוא את 'הצופן'", אך עד לפני חודשיים לא פתחתיה. והנה, כשנטלתי אותו ממדף הספרייה והתחלתי לעיין בו, ידעתי שלא לשווא חיכיתי, ולכול זמן ועת לכל חפץ. מנוסחות שם בעטו של קצטניק, בדמות חיזיון ובשפת סתרים ושירה, רבות מהמחשבות המתרוצצות בראשי זה זמן, מחשבות הנוגעות בכבשונו של עולם: בא-לוהים, בהסתר פנים, בהשגחה, בשטן וברוע - ובדמות האדם; וכולן - מאושוויץ הן צומחות. לוּ קראתיו לפנים, לא הייתי מוצא בו מה שמצאתי בו עכשיו. וכיוון שמקצת המחשבות הללו על אודות משמעותה של אושוויץ חלקנו כאן יחד בחלקה הראשון של השנה, החלטתי לשתף אתכם במשהו ממה שעלה בי בעת קריאת "הצופן", ויהא בכך משום סיכום, מיצוי ומבט מחדש על סוגיות בהן עסקנו.

על קצטניק ועל הספר "הצופן"

מדוע אני נותן משמעות גדולה כל כך לספרו של ניצול שואה אחד, מרגש ככל שיהיה? מפני שאין ספרו ככל הספרים, ואין מחברו כשאר מחברים.

קצטניק אינו סתם ניצול שואה, ואינו עוד סופר שואה. מיד כששוחרר מאושוויץ, עודו לבוש בפיז'מת האסירים הידועה לשמצה, נטל עט וכתב, במשך שבועיים, מתוך תחושה עזה של חובה ושליחות, את ספרו הראשון: "סלמנדרה". לא הייתה זו ביוגרפיה או סיפור קורות סתם. בספר הזה הפך קצטניק את עצמו לשופר המגביר את מיליוני הקולות הדוממים של אושוויץ, וצעק את צעקתם. סיפור השואה, במובנו המזעזע, החד-פעמי, הבלתי-נסבל והבלתי-נתפס - הוא הוא הסיפור שהעלה קצטניק. ללא כיסוי, ללא רחם, בכל אימתו וזוועתו, בכל דקות הכאב והסבל האנושיים שהיו בו, ובכל מידת האכזריות הנוראה שהופגנה בו. הוא מסר את ספרו לחייל מארץ ישראל שהיה עמו במחנה העקורים, וכששאלו החייל לשמו סירב להשיב לו, ורק רשם "קצטניק" - כינוי מקובל למי שהפכו דיירי מחנות הריכוז (נגזר מ'קצט' - מילת סלנג שמשמעה 'מחנה ריכוז'). לי אין שם פרטי, אמר לו קצטניק; איני אלא אחד מאותם מיליונים בעלי מספר וחסרי שם, ובשמם אני כותב.

תודעה זו - היותו ניצול עם מספר, חסר זהות פרטית, שכל משמעות קיומו היא חובתו להעיד, להיות להם לפֶה - ליוותה את קצטניק עשרות שנים. האיש יחיאל די-נור אמנם חי, נשא אישה והוליד ילדים, אך היה דמות רפויה בשולי האישיות של "קצטניק", וכפי שהעיד על עצמו: מעולם לא יצאתי מאושוויץ, כי מי שהיה בה, שוב לא יוכל לצאת ממנה. כך התהלך לו בין החיים אדם שבא מעולם המתים, וכל כולו שופר ופֶה. עד משפט אייכמן. או אז, עקב פרסומו, נקרא לספר את הסיפור:

אב בית הדין: מה שמו המלא, אדוני?

ת: יחיאל דינור.

היועץ המשפטי: מר דינור, אתה גר בתל-אביב, ברחוב מגידו 8? אתה סופר?

ת: כן.

ש: נולדת בפולין?

ת: כן.

ש: ואתה מחבר הספרים 'סלמנדרה', 'בית הבובות', 'השעון מעל לראש' ו'קראו לו פיפל'?

ת: כן.

ש: מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי 'קצטניק', מר דינור?

ת: אין זה שם ספרותי. אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם במשך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר, ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר קצטניק. הם לבשו שם, איך לקרוא...

ש: כן, זה מה שהם לבשו שם? (מראה לעד לבוש אסיר מאושוויץ)

ת: זהו הלבוש של הפלנטה הקרויה אושוויץ. ואני מאמין באמונה שלמה שעלי להמשיך בשם זה כל עוד שהעולם לא יתעורר אחרי צליבת העם, למחות את הרעה הזאת, כשם שהאנושות התעוררה אחרי צליבת אדם אחד. אני מאמין באמונה שלמה שכשם שבאסטרולוגיה הכוכבים משפיעים על מזלנו, כן כוכב האפר אושוויץ עומד למול כדור ארצנו ומשפיע עליו.

אם אני יכול לעמוד כאן לפניכם היום, ולספר את הקורות מתוך הפלנטה הזאת, אם אני, הנפיל של הפלנטה הזאת, יכול להיות כאן ועכשיו, הרי אני מאמין באמונה שלמה שזה הודות לשבועה שנשבעתי להם שם. הם נתנו לי את הכח הזה. השבועה הזאת הייתה השריון בו נכנסתי לכח עליון מחוץ לדרך הטבע שאוכל אחרי זמן - זמנו של אושוויץ - שנתיים, בהיותי מוזלמן לעבור את זה.

כי הם הלכו ממני תמיד, הלכו ממני, נפרדו ממני, ובמבט עינינו הייתה השבועה הזאת. קרוב לשנתיים ימים הלכו ממני ותמיד השאירו אותי אחריהם. אני רואה אותם, הם מסתכלים בי, אני רואה אותם, אני ראיתי אותם ליד התור...

ש: אולי תרשה לי, מר דינור, אציג לך מספר שאלות, אם טוב הדבר בעינך?

ת: (מנסה להמשיך)

אב בית הדין: מר דינור, שמע בבקשה לדברי היועץ המשפטי.

(מר דינור קם ממקומו, יורד מדוכן העדים וצונח על הבמה).

אב בית-הדין: אני חושב שנצטרך להפסיק את הישיבה, אני חושב שלא נוכל להמשיך.

היועץ המשפטי: לא ציפיתי לזה.

אב בית-הדין: (לאחר זמן מה) אינני חושב שיש אפשרות להמשיך. אנחנו נפסיק את הישיבה עכשיו, ואדוני, מר האוזנר, יודיע לנו מה מצבו של העד ואם הוא בכלל יוכל לתת עדותו היום. ואני מבקש לעשות זאת בקרוב.[3]

מעדותו של קצטניק אנו למדים שני דברים מרכזיים על אישיותו ועל השקפתו על השואה:

א. הוא איננו מסוגל להזדהות עם שמו הפרטי, ומדבר רק מתוך הדמות הכללית, שהפכה צד עיקרי באישיותו.

ב. אושוויץ היא עבורו - כמאמרו המפורסם - "פלנטה אחרת", לאמור: היא אינה בת השגה, לא מבחינה אינטלקטואלית ולא מבחינה רגשית. האם ניתן ללמוד ממנה דבר? ספק, שהרי היא לגמרי אחרת. האנשים שם - הסובלים, ולהבדיל הצוררים - אחרים. החומר אחר. הזמן אחר. החוקיות אחרת. מהי, אם כן, משמעותה? ראשית, הזיכרון; ושנית, הנקמה - אם כי אין ברור מה טיבה של נקמה זו.

קצטניק גדל בבית דתי-חסידי, בעיר סוסנוביץ הסמוכה לאושוויץ. עולם המושגים שלו, זיכרונותיו ודמיונותיו, שייכים לעולם הזה. אך בכל ספריו שנזכרו למעלה אין כמעט ביטוי דתי, לשום צד שהוא. כשם שהוא עצמו, כאישיות פרטית, אינו חלק מספריו, כך גם הביוגרפיה שלו והאמונה שלו אינן באות שם לידי ביטוי. קצטניק עצמו סיפר שהמשפט הותיר צלקת בנשמתו, שלא יכול היה להשלים עמו.

כעבור כמעט 15 שנה יצא קצטניק להולנד, בעידוד אשתו, לעבור טיפול נפשי ב-LSD, כדי לנסות להתיר את הסבך שבנבכי נשמתו. עלינו להיזהר כאן בביטוי. אף שלמתבונן מבחוץ יכול התהליך שעבר קצטניק להיראות כמעין 'טיפול נפשי', הוא עצמו לא תפס זאת כך. הוא נסע כדי לחזור בחזון רוחו לאושוויץ, ולראות מה שלא יכול היה לראות בשעתו. עיקרו של הספר "הצופן" הוא אפוא סדרת חזונות, בהם חוזר קצטניק למראות מימי ילדותו, ובעיקר למראות אושוויץ. ברם, אין אלו עוד סיפורי שואה גרידא. אלה הם דברי משא וחזון, שתוכנם, וגם סגנון הבעתם, חורגים הרבה מעבר למה שניתן לכנות 'סיפור'. אם קראת את חזונותיו של קצטניק, עלול אתה לחשוב שהאיש אחוז בדמיון או משוגע. אכן, "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (הושע ט', ז) - וספרו זה של קצטניק הוא בעיניי מעין 'נבואת שואה': הבעה סמלית רבת עוצמה של משמעות השואה, על הכאב והקושי העצום שהיא מעוררת והקושיות הבלתי-פתורות שהותירה במישורים רבים; וגם התבוננות נוקבת עד תהום ועד שמי שמים במשמעות של מה שאירע שם.

משתי הבחינות האמורות שונה "הצופן" עד מאוד מספריו הקודמים של קצטניק. ראשית, הספר הוא על אודות עצמו: הוא מספר את סיפור נסיעתו להולנד, את חוויותיו ומחשבותיו בין חיזיון לחיזיון, ואת משמעותו של החיזיון עבורו. בספר זה חוזר יחיאל די-נור להיות נוכח כמספֵּר וכנושא הספר, וזה גם טיב ההתרחשות הנפשית שבתוכו: הוא חוזר אל עצמו. שנית, זהו ספר דתי מאוד, גם מבחינת עיצובו[4] וגם מבחינת תכניו. הוא רווי חוויות רוחניות חזקות ביותר, ולעתים גם קשות וכואבות ביותר, אך רובו זעקת תפילה וחיפוש אחר השכינה - גם באושוויץ. בגלל תכונותיו המיוחדות כל כך ובגלל מה שנאמר בו, אקדיש לספר כמה שיעורים. ואף שאין זה מן הספרים שאדם ממליץ לחברו לקראם - אדרבה, זהו ספר קשה עד מאוד לקריאה מבחינה אנושית ודתית - אביא מבחר קטעים מתוכו ואוסיף להם פירוש אישי, מתוך הרגשה שיש כאן מעין 'גילוי חזוני' בעל ערך רב, גם אם מהופך לעתים, וכמו כל הופעתו של ה' בשואה, שהייתה בהיפוך.

הצופן א.דמ.ע

בקטע בו פתחתי מספר קצטניק על הצופן א.דמ.ע, שהיה בעיניו הלחש או התפילה ששמרו עליו כל ימיו באושוויץ, ואותו הוסיף, בלא לפרשו, לכותרת של כל אחד מספריו. לפי דבריו, אין הוא יכול להסביר את משמעות הצופן. האם זוהי אסטרטגיה ספרותית, או שמא באמת לא יכול לבארו? קשה לדעת, אך אני נוטה לקבל דברים כפשוטם. אין ספק כי ארבע אותיות אלו, שאיני יודע כיצד היה הוגה אותן בשפתיו, משמעותיות מאוד עבורו באותן שנתיים של תופת. כדי להבין כיצד פעלו בלבו ועליו, עלינו להקדים את תיאורו של קצטניק בחזונו הראשון. לאחר שהוא מסיים לתאר שיחה שלו עם רבו ב'חדר' בו למד, הוא נושא את עיניו, ורואה בחזונו את השמים שמעל אושוויץ:

אני נושא את עיני לשמי אושוויץ. באופק ניצבת תמונת 'שיוויתי' מעין זו המתנוססת ברגיל מעל עמוד-התפילה לפני החזן בכל בית-כנסת. ברם, אותו 'שיוויתי' שהיכרתי מבית-הכנסת שלנו נראה שונה כאן, על האופק של שמי-אושוויץ. כאן הוא בוער כלפיד, נוגה בצבעי הקשת. אבל - וזה המוזר שבו - כל אורו זורח פנימה ומעלה. אושוויץ ושמיה כמו לא היו ולא נבראו אף-על-פי ש'שיוויתי' ממלא את האופק כולו, מעפר-האדמה ועד שמי-שמיים.

אימה גדולה נופלת עלי. עומד אני בתוך מידחס-השלדים במשאית ובוהה אל האותיות י - ה - ו - ה המאירות מתוך 'שיוויתי' באור שלא מעלמא הדין; ובצמד האריות, מימין ומשמאל, השומרים ביניהם על סוד-הצירוף: 'שיוויתי א-ד-וני לנגדי תמיד'. פני אדם להם כאן, וכנפיים פרושות (הצופן, עמ' 22).

זוהי הפתיחה של "משא אושוויץ": אותיות שיוויתי, ושם ה' המאיר מביניהן באור שלא מעלמא הדין, המכסים את כל המרחב שבין הארץ לשמים. אלו אותן אותיות שהיו בבית הכנסת, לאמור: יש המשכיות בין התפילה וראיית פני ה' בעולם הנורמלי, שלפנים, לבין ראיית פני ה' שכאן - באושוויץ. אותן אותיות, אותו א-ל. ואף על פי כן, אור אחר, בוער, שונה לגמרי. אותיות שיוויתי ושם ה' ימשיכו ללוות את חזונו של קצטניק, ועוד נשוחח על כך. אך כעת נפנה לזעקת א.דמ.ע שלו, הפונה אל ה' דרך ה'שיוויתי' שעל עמוד התפילה, המזכיר שה' לנגדי תמיד:

[הקטע מתחיל בשעה שקצטניק, יחד עם עוד קבוצה של שלדי אדם, מובלים על ידי הגרמנים אל הקרמטוריום. קצטניק מתחבא בארגז פחם וניצל מהשרֵפה. וכך הוא מתאר במראה חזונו את שאירע לו אז, באותם רגעים של פינוי המשאית:]

א.דמ.ע!!! א.דמ.ע!!! אני זועק אל 'שיוויתי'.

'רררָאוּס!! (החוצה)' הם זועקים אל השלדים. 'רררָאוּס!'

א.דמ.ע.!!! א.דמ.ע.!!! זעקתי אל 'שיוויתי'.

אז, כשהייתי בתוך ארגז-הפחם הזה, לא ידעתי שאני נמצא בו. אז לא ידעתי מאומה. אז גם לא ראיתי את ה'שיוויתי' הבוער באותיותיו של א-לוהים. אולי מישהו בתוך השלד שלי ראה הכל, אך אני כלום לא ראיתי וכלום לא ידעתי... לא היה לי אז פנאי לראות בשמי-אושוויץ את ה'שיוויתי', שבלי ספק היה-היה גם אז. שאם לא כן אל מי זעקתי אז 'א.דמ.ע.', אל מי?! אז לא היה לי פנאי לכל המחשבות האלה, שהרי אז הובילו אותי במשאית לקרמטוריון ואילו עכשיו אני גם פה גם שם. לא רק שגופי עכשיו נושא בתוכו את שלד-העצמות שלי מאז - אותו ניצוץ אחרון, שלא כבה אז במוח, גם הוא נמצא במקומו עכשיו והוא המאיר בי את אז ואת עכשיו. ובעיני שלי אני רואה את מוחי מבפנים, ובו בּיליוני ארכיונים ובּיליוני תיקים ככל ארכיון. איך יכולתי לראות כל זאת אז, כאשר מכל הבּיליונים שרד בי רק ניצוץ יחיד אחרון? כמו אז מאיר בי אותו ניצוץ אחרון בתוך המוסך הנעול והאפלולי. אני יוצא מתוך ארגז-הפחם, אני בחוץ. במוסך הנעול. חלש אני, קיים ולא-קיים. ובעיניו של נהג-המשאית הבא למוסך למחרת היום, הריני רוח-רפאים. בבהלה הוא רץ איפוא אל המפקדים: שד ורוח במוסך! והמפקד עומד בפתח המוסך וצועק: 'מי אתה?! אני יורה!'

'אני בן-אדם!... בן-אדם!.. בן-אדם שרוצה לחיות!... בן-אדם! בן-אדם! אני בן-אדם!!!' (שם, עמ' 25-26).

זעקת א.דמ.ע פונה אל שם ה' המתנוצץ מתוך לוח השיוויתי. אף שקצטניק מודה שלא ראה אז אל מי הוא צועק, הוא משוכנע שזו הייתה הכתובת גם אז. אמנם במצבו הפיזי והנפשי באושוויץ לא יכול היה לראות דבר, ולא חווה אז כל מראה, בלתי הזעקה לבדה; אבל כעת לא רק הזעקה מאירה לו, אלא גם כתובתה.

האם ניתן לנו לדעת את פירושו של 'הצופן'? פירושים שונים הוצעו, ואביא רק את הפירוש המשכנע ביותר, אותו הציע פרופ' יחיאל שיינטוך, חוקר ספרות אשר חקר את ספריו ואת תולדותיו של קצטניק.[5] השימוש בלחש כתפילה הוא כנראה משמעותי מאוד להבנת מצבו של המתפלל. לקצטניק אין עוד מילים. אין לו מילים לשוחח בהן עם בני אדם, ואין לו מילים לפנות בהן אל ה'. לכן הזעקה שלו איננה דיבור, ואפילו לא זעקה במובנה הרגיל, אלא 'זעקה אילמת'. אלא שזעקה אילמת יכולה לפעמים לגלות הרבה על מצבו של הזועק ועליו עצמו, וכפי שביקש גם קצטניק מהפסיכיאטר שטיפל בו: "אבל האם דמעותיו של אילם אינן מביעות את כאבו? והאם אין צריחותיו מספרות לנו את מצוקתו? האם אין עיניו הקרועות לרווחה מגלות לנו את פחדו? האילם הזה אני הוא" (הצופן, עמ' 43). ומכל מקום, אין זו זעקה סתם, כי אם לחש תפילה.

פרופ' שיינטוך מצא שסדר אותיות זה מופיע בקמֵעות רבים מסוגים שונים. גרעין הנוסחה ומסגרתה, האותיות א' וע', מציינות פנייה לה' - א-לוהים ענני; ובין שתי אותיות אלו באות באותם קמֵעות האותיות ד'מ', ללא נקודה המפרידה ביניהן - בדיוק כפי שמופיע בכל ספריו של קצטניק. כך מתקבל הנוסח 'א-לוהים דמ ענני', שהוא קיצור התפילה שמסר רבי מאיר לגוי אחד כשהלך לפדות את אחות אשתו, ברוריה, מקובה של זונות, היא התפילה הידועה: "א-להא דמאיר ענני" (עבודה זרה יח ע"ב).

לתפילה "א-להא דמאיר ענני" שתי משמעויות: הראשונה, הפשוטה, היא שרבי מאיר קורא לה' על שמו (כמו "א-לוהי אברהם" וכדומה); והשנייה - ש"דמאיר" הוא שם תואר, ולא שמו של אדם (מהרש"א שם). אכן, בחזונו רואה קצטניק את אותיות השם מאירות באור מיוחד - אולי מתוך הקשר לתפילה זו, על פי פירושה השני. ברם, גם הפנייה לנוסח תפילה/לחש הקשור בשמו של רבי מאיר, לפי הפירוש הראשון, אינה מקרית, והיא נוגעת לדמיון בין הסיטואציה ההיסטורית בה נולדה אותה תפילה - גזרות אדריאנוס קיסר בימי מרד בר כוכבא ולאחריהם - ובין השואה, דמיון שיש בו גם משום זיקה של תחילה וסוף: ראשיתה וסופה של גלות רומי. אפשר שגם הסיטואציה האישית מקרבת. באותו סיפור תלמודי הלך, כאמור, רבי מאיר לפדות את אחות אשתו, שהרומאים שבו אותה והניחוה בקובה של זונות. אחת החוויות הטראומטיות ביותר שהשפיעו על קצטניק, כפי שהוא מתאר בספריו סלמנדרה ובית הבובות, הוא ניצולה המיני של אחותו על ידי הנאצים טרם רציחתה. רבי מאיר, שמסר את לחשו, הצליח לפדות את אחות אשתו, בתו של הרוג המלכות רבי חנינא בן תרדיון; קצטניק לא הצליח להציל אלא את עצמו.[6]

לסיום ברצוני לחזור אל הקטע המצוטט, ולהפנות את תשומת הלב לזעקה אחרת, המופיעה בסופו, שגם היא בבחינת זעקה אילמת, גרעינית, אך איננה לחש. כוונתי לזעקה שמשמיע קצטניק בתוך המחסן כלפי קצין האס.אס הגרמני: "אני בן-אדם!... בן-אדם!..". מה בין הצעקה "א.דמ.ע" לצעקה "אדם!!!"? הראשונה פונה לא-לוהים, והשנייה - לאדם. הראשונה מסתמכת על הארתו של א-לוהים, והשנייה מקווה לזיק של אנושיות שעוד נותר אצל הרשע, שהקריאה "אדם" אולי תעורר בו. ואולי זו הסיבה שדווקא הלחש "א.דמ.ע" הוא תפילתו היסודית של קצטניק, הפונה בה בשעה אל א-לוהי ישראל, ששמו מתנוסס בחזית עמוד התפילה בבית הכנסת, ואל האדם. המִצְלוֹל הדומה של הקריאה "א.דמ.ע" ושל הקריאה "אדם!" מחזק סברה זו. ושמא הצופן הוא דו-משמעי: אלהא דמאיר ענני - אדם ענני.

לקראת השיעור הבא

בשיעור הבא ניכנס עוד לעובי הקורה של חזונותיו ורעיונותיו של קצטניק, ונדבר על היחס בין הסטרא אחרא, האדם וה' - ששמו מרחף מעל שמי אושוויץ.

 

[1] ק' צטניק, הצופן, תל אביב 1987, עמ' 16.

[2] יחיאל פיינר (די-נור) נולד ב-1909, כנראה בסוסנוביץ, ונפטר ב-2001. להלן אכתוב פשוט "קצטניק", אף שעל ספריו חתם "ק. צטניק" - כנראה מפני שבימי המלחמה נרשם בשם הלועזי "קרל צטינסקי", שראשי תיבותיו ק. צט. על מקור השם קצטניק ראה להלן. השם די-נור משמעו "של אש", ובחז"ל זהו גם שמו של נהר הגיהינום; ואין צורך להסביר מדוע בחר בשם זה.

[3] מתוך ארכיון משפט אייכמן. נמצא גם באינטרנט.

[4] גם כותרות הפרקים והתמונות רוויים כולם תכנים דתיים ונבואיים-מקראיים.

[5] יחיאל שיינטוך, "א.דמ.ע - לבירור מושג מפתח בכתבי ק. צטניק", בתוך: חוליות: דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית 5, ירושלים, עמ' 278 ואילך.

[6] וייתכן שרבי מאיר חשוב כאן גם מצד אישיותו הרוחנית המורכבת, או מצד מאמריו הרבים הנוגעים בשאלות של טוב ורע, מוות ועוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)