דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שמיטה -
שיעור 15

הפסד פירות שביעית

קובץ טקסט

א. יסוד האיסור והשלכותיו

האיסור להפסיד פירות שביעית נלמד בגמרא בפסחים (נב:) מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - "לאכלה אמר רחמנא, ולא להפסד". הגמרא שם מנמקת בדרך זו, מדוע אסור לקצוץ אילנות לאחר שהתחילו לתת פירות, מה שגורם להפסד הפירות[1], אולם מדבריה ניתן ללמוד עיקרון כללי יותר, שפירות השביעית מיועדים לאכילה, ואסור מן התורה להשחית אותם[2]. בשיעור הקודם עמדנו על שורש האיסור, וראינו שניתן לבסס אותו על יסודות שונים:

א. מאחר שהפירות הם קדושים, אסור לקלקל אותם ולפגוע בקדושתם.

ב. הפירות מיועדים לכלל הציבור, וממילא מי שמפסיד אותם גוזל את הרבים.

ג. הפירות הם הפקר, והתורה אפשרה לזכות בהם למטרת אכילה בלבד.

ד. הפירות מיועדים לאכילה, ומי שמפסיד אותם מונע מהם להגיע ליעדם.

באופן כללי, ניתן לחלק את הנימוקים השונים לשתי קבוצות: הנימוק הראשון מתמקד בחומרת המעשה עצמו: הפירות הם קדושים, ולכן אין לקלקל אותם ולחלל את קדושתם. ואילו הנימוקים האחרים מתמקדים בהשלכות העתידיות של המעשה: הפירות אמורים לשמש לתכלית מסויימת, והשחתתם מונעת מהם לשמש לתכלית זו[3].

דילול פירות

בין הנימוקים הללו ישנן נפקא-מינות שונות[4]. אחת מהן נוגעת לפעולת ה'דילול'. בחקלאות המודרנית יש לפעמים מצב, שבו העץ מתחיל להצמיח כל כך הרבה פירות, עד שאם לא נוריד חלק מהם, העץ יקרוס מרוב עומס, או שהפירות לא יוכלו לגדול כראוי, והם יישארו קטנים ובלתי ראויים לאכילה. בדרך כלל משתדלים לגרום לדילול לפני יציאת הפירות, אולם לפעמים הדבר אינו אפשרי, ויש הכרח לבצע את הדילול לאחר שהפירות התחילו לצמוח. פעולה זו בעייתית בשמיטה מכמה כיוונים: א. איסור זמירה. ב. בצירה לעבודת האילן[5]. ג. הפסד פירות שביעית. כדי להתיר את הדילול, יש להתגבר על כל אחת מן הבעיות.

הגרש"ז פסק (מובא ב'שמיטה ממלכתית במדינת ישראל' (תש"ס), עמ' 103), שהבעיה של הפסד פירות שביעית אינה קיימת במקרה זה, שכן בלא הדילול לא יצאו פירות ראויים לאכילה כלל, כך שבסופו של דבר הדילול גורם להצלת פירות השביעית, ולא להפסדם[6]. פסק זה תלוי, כמובן, ביסוד האיסור להפסיד פירות שביעית: אם הבעיה היא הפגיעה בקדושת הפירות, אין היתר לפגוע בקדושה זו, גם אם הדבר נועד ליצור אפשרות לאכול את הפירות. ברם, אם האיסור נובע מכך שהפירות אינם מגיעים ליעדם, ברור שפעולה שמצילה חלק מהפירות ומביאה אותם לידי אכילה, היא פעולה מבורכת ולא אסורה[7].

נזק צפוי

נפקא-מינה אחרת נוגעת לנזק שהיה צפוי מראש משעת נטיעת העץ. הגמרא בסוכה (לה:) קובעת, שאין ליטול אתרוג של תרומה, כיוון שמשמוש הידיים גורם הפסד לקליפת האתרוג, ויש איסור להפסיד תרומה. האחרונים הקשו, מדוע אפוא מותר ליטול אתרוג של שביעית (כמבואר בסוכה לט.), הרי גם בפירות שביעית יש איסור הפסד. האחרונים הציעו תירוצים שונים לקושייה זו. בין השאר כתב הרב פרנק (הר צבי זרעים ב', נד), שמאחר שעץ האתרוג ניטע מראש כדי שישתמשו בפירותיו למצווה, ויגרמו נזק מועט לקליפות, הרי שלא שייך כאן "לאכלה ולא להפסד", שכן לכך נועדו הקליפות מלכתחילה.

לכאורה ההבדל בין תרומה לשביעית בעניין זה נעוץ בכך, שהאיסור להפסיד פירות תרומה נובעת מקדושת הפירות, ולכן אין זה משנה למה ייעד אותם האדם, בכל מקרה יש איסור לפגוע בקדושה. ואילו האיסור להפסיד פירות שביעית נובע מכך שמונע מהם לממש את ייעודם, ולכן יש מקום לתת לכוונת האדם משקל מסויים בקביעת ייעודם של הפירות, ואם לא ייעד אותם לאכילה, אין הדבר נחשב הפסד אם אינם באים לידי אכילה.

הפסד בגרמא

הרידב"ז (בית רידב"ז ה', א) מנמק את ההיתר ליטול אתרוג של שביעית באופן אחר. לדבריו, הפגיעה בקליפת האתרוג עקב משמוש הידיים אינה הפסד בידיים אלא רק בגדר 'גרמא', ובשביעית אין איסור אלא להפסיד בידיים, ולא לגרום הפסד. בתרומה, לעומת זאת, אין איסור הפסד בלבד, אלא ישנה מצווה חיובית לשמור על הפירות מכל טומאה והפסד ("משמרת תרומותי"), וקל וחומר שאסור לגרום הפסד.

ההיתר להפסיד פירות שביעית ע"י גרמא מקורו בדברי מהרי"ט (סי' פ"ג), שהביא לדבר שתי ראיות מהירושלמי. מסברה נראה, שהיתר זה שייך רק אם האיסור מתמקד במעשה, וכפי שמצאנו בשבת ובתחומים אחרים, שרק פעולה ישירה נאסרה, ולא גרימת הפעולה באופן עקיף, אבל אם האיסור מתמקד בתוצאה, שהפירות אינם באים לידי אכילה, מה זה משנה האם האדם מפסיד את הפירות בידיים או גורם להפסדם באופן עקיף, סוף סוף מעשיו גורמים לפירות לפספס את ייעודם. ובאמת הרבה אחרונים חלקו על מהרי"ט, דחו את ראיותיו, וטענו שאסור להפסיד פירות שביעית אפילו ע"י גרמא (הר צבי שם; מקדש דוד נ"ט, ה ד"ה "הנה"; הלכות שביעית ה', ח בביאור הלכה, ועוד).

הטיפול בשאריות מזון

נפקא מינה נוספת, מעשית מאוד, נוגעת לשאריות מזון. בדרך כלל לא עולה על דעתנו לקלקל פירות שביעית סתם כך, והמפגש השכיח ביותר שלנו עם איסור ההפסד מתרחש כאשר אנו באים לטפל במה שנשאר מפירות השביעית בתום הארוחה. שאריות אלו לפעמים אינן ניתנות לאכילה או שאיש אינו מתכוון לאוכלן, וממילא עולה השאלה מה לעשות איתן. בהמשך השיעור נבחן, באילו מקרים קדושת השביעית פוקעת מן השאריות, כך שניתן לזרוק אותן לפח כרגיל, ובאילו מקרים קדושת השביעית אינה פוקעת. כעת נעסוק בשאלה, מה עושים עם שאריות שקדושת שביעית עדיין חלה עליהן.

מסברה יש מקום לומר, שגם שאלה זו תלויה בהבנות השונות של האיסור: אם הבעיה נעוצה בפגיעה בקדושה, הרי שכל זמן שהקדושה קיימת, אין שום היתר לזרוק את השאריות לאשפה; אולם אם האיסור מתמקד בעתידם של הפירות, הרי שלשאריות אלו ממילא אין שום עתיד: הפירות מימשו את ייעודם במהלך הארוחה, ואיש אינו מתכוון לאכול את מה שנשאר מהם. לא שייך גם לדבר על גזל הרבים, כאשר מדובר בשאריות שאנשים אינם נוהגים לאוכלן.

אם נצרף את שתי הנפקא-מינות האחרונות, נוכל למצוא פתרון הולם לשאריות המזון. כפי שראינו, הפסד פירות שביעית בגרמא אסור רק מצד הפגיעה בייעוד הפירות, ולא מצד עצם הפעולה. ממילא, כאשר מדובר בשאריות מזון, שאין להן שום ייעוד, מותר להפסידן ע"י גרמא, שהרי פעולת הפסד אין כאן, וגם לא פגיעה בייעוד. וכן מובא בשם הרב אלישיב, שמותר לגרום הפסד לפירות שביעית שממילא עומדים להיפסד ולא להיאכל (משפטי ארץ (תשס"ז) פכ"א הערה 25).

לפי זה, יש מקום להתיר לשים את שיירי פירות השביעית בתוך שקית, ולהניח את השקית בפח האשפה. באופן זה פירות השביעית אינם מתקלקלים מיד, שהרי אינם נוגעים בשאר האשפה הנמצאת בפח. ההפסד ייגרם מאוחר יותר, כשהפירות יידחסו בתוך משאית הזבל או כשיישרפו יחד עם שאר האשפה, ולכן אין כאן אלא גרמא.

ברם, בפתרון זה יש בכל זאת שתי בעיות. בעיה אחת היא, שיש מקום לראות את הנחת הפירות בפח האשפה כהפסד בידיים. אמנם הפירות מונחים בתוך שקית, ומבחינה פיזית שום דבר לא קרה להם, ובכל זאת עצם ההנחה בפח ממאיסה אותם על מרבית בני האדם, וקשה יהיה למצוא מתנדב שיהיה מוכן להוציא אותם מהפח ולאכול אותם, ומבחינה זו נמצאו הפירות נפסדים (משפט כהן פ"ה ד"ה "ובענין")[8]. גם אם לא נראה בכך הפסד, יש בכך משום ביזיון, וכבר ראינו בשיעור הקודם שיש האוסרים לבזות פירות שביעית.

בעיה שנייה היא, שמי שנוהג כך מכשיל את אנשי התברואה, שמאבדים את פירות השביעית בידיים בדחיסתם בתוך המשאית או בשרֵפתם[9].

מסיבות אלו, נוהגים שלא לסמוך על פתרון זה, ולא להניח בפח האשפה מזון שיש בו קדושת שביעית, אפילו בתוך שקית[10]. מה שמקובל לעשות הוא, להשאיר את השאריות בתוך שקית מחוץ לפח האשפה, ולא להניח אותן בפח אלא לאחר שיירקבו והקדושה תפקע מהן. בפעולה זו אין שום בעיה, שכן אנו לא מקרבים בשום צורה את הפסדם של הפירות, אלא ממתינים שהם יתקלקלו באופן טבעי[11].

כאשר ישנן שאריות רבות מסוגים שונים, אם אף אחת מהן אינה רקובה כעת, ניתן להניח את כל השאריות באותה שקית, אף שאלו שנרקבות מהר יזרזו את הריקבון של אלו שנרקבות לאט, שהרי אין זה אלא גרם הפסד, שאינו אסור בשיירי מאכל, כפי שהתבאר לעיל. ברם, כאשר יש בשקית שאריות שכבר נרקבו, אין להניח בה שאריות הראויות למאכל, שהרי זה הפסד בידיים. לכן, מי שמייחד 'פח שמיטה', צריך להחליף את השקית לאחר שהשאריות שבו התחילו להירקב. כמו כן, יש להקפיד שפח זה לא יהיה מקום מאוס, כדי שהשלכת השאריות לתוכו לא תיחשב כאיבוד בידיים, כפי שהתבאר לעיל. יש למצוא מקום בבית שבו ניתן לאחסן את השקיות השונות עד שתוכנן יירקב. בינתיים מותר לסגור היטב את השקיות שלא יסריחו, כיוון שפעולה זו אינה מזרזת את תהליך הריקבון (קטיף שביעית פס"ג הערה 14)[12].

ב. מניעת הפסד מפירות שביעית

הנחיות אלו נוגעות למצב שבו קרה מקרה ונשארו פירות שביעית שאין כוונה לאוכלם. יש לשאול, עד כמה מוטל על האדם מלכתחילה למנוע מקרה כזה, ולדאוג שפירות השביעית ייאכלו במלואם. המשנה (פ"ח, מ"ב) קובעת, ש"שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול...". הירושלמי מבאר את דבריה:

"כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול? אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו" (פ"ח, ה"ב).

הירושלמי קובע, שאין האדם חייב לאכול מאכלי שביעית מקולקלים, כדי להציל את הקדושה שבהם מידי הפסד וכיליון. אולם לכאורה משמע מדבריו, שרק משום שמדובר במאכלים מקולקלים, שאין דרך בני אדם לאוכלם, אין האדם מחוייב לאוכלם, אבל כל זמן שהם עדיין ראויים לאכילה, קודם שהגיעו לידי קלקול, מחוייב האדם לאכול אותם, כדי שלא יגיעו לידי הפסד. וכן פסק המקדש דוד (נ"ט, ה) להלכה.

ברם, מרבית האחרונים חלקו על כך, והבינו שלא מוטלת על האדם מצווה חיובית לדאוג לכך שפירות השביעית ייאכלו. כוונת הירושלמי היא לומר רבותא: לא זו בלבד שאין חובה לאכול פירות שעדיין ראויים למאכל, שאינם עומדים עדיין בפני הפסד, אלא אפילו פירות שכבר אינם ראויים כל כך למאכל, כך שיש חשש גדול שיגיעו לידי הפסד, אין חיוב על האדם לאוכלם, שלא ציוותה התורה אלא שלא להפסיד בידיים, אבל לא חששה מפני הפסד של הפירות המתרחש מאליו (מגילת אסתר, מצוות עשה ששכח הרמב"ם ג'; ועיין רא"ש על המשנה שם).

וכן הוכיח החזון איש (י"ד, י) מדברי המשנה בתרומות:

"המסלת קב או קבים לסאה, לא יאבד את השאר, אלא יניחנו במקום המוצנע" (פי"א, מ"ה).

המשנה מתירה לנפות קמח של תרומה, באופן שהאדם מוציא מן הקמח רק את החלקים המשובחים ביותר, ומשאיר את היתר. מאחר שמה שנשאר עדיין ראוי לאכילה, אסור להשליך אותו לאיבוד, אולם המשנה מתירה להניח אותו במקום מוצנע, ואינה דורשת לעשות מאמץ לאכול אותו או לחפש אנשים אחרים שיעשו זאת. מכאן שמותר לאדם לעבד את התרומה שבידיו באופן מקובל, כדי להפיק ממנה מאכלים הטעימים בעיניו, ולא מוטל עליו לבחור דווקא בדרך העיבוד המנצלת את התרומה באופן המקסימלי. כך נאמר גם בירושלמי (תרומות פי"א, ה"ד), שהכהן "מקנב בירק כל שהוא רוצה", היינו שמותר לו להסיר מהירק חלקים שאינם טעימים בעיניו[13]. לדברי החזון איש, מסתבר שהוא הדין גם בשביעית, שהרי דינה כתרומה לעניין זה, כפי שעולה מדברי הרמב"ם (פ"ה, הל' ב-ג).

לפי זה, מותר לאדם להכין מאכלים מפירות שביעית בכל דרך נורמלית ומקובלת, גם אם היא עלולה להביא חלק מפירות השביעית לידי הפסד. כך, למשל, מותר לקלף תפוח או מלפפון אם רוצה לאוכלם כך, אף שבכך גורם להפסד הקליפה; מותר לאכול חצי תפוח, אף שבכך מזרז את קלקולו של החצי השני; ומותר להסיר חלקים פחות יפים של הפרי, כמו העלים החיצוניים של כרוב וחסה. אין בכך משום גרם הפסד, כיוון שכל האיסור לגרום הפסד נובע מן הפגיעה בייעוד הפירות, וכאן הדבר נעשה במסגרת אכילת פירות השביעית, שהיא בדיוק מימוש הייעוד (משפטי ארץ כ"א, יא בשם הרב אלישיב והרב קרליץ). התורה לא הגבילה את האדם מבחינת האופן שבו יאכל את פירות השביעית, כל זמן שעושה כן בדרך מקובלת[14].

מסיבה דומה מותר לתת פירות שביעית לתינוק, אף שמן הסתם יקלקל חלק מהם, שהרי זו דרך אכילתו. אמנם, אם התינוק אינו יודע לאכול בעצמו, ומנהגו הרווח הוא לקלקל את רוב האוכל ולא לאכול אלא מעט ממנו, יש שכתבו לאסור לתת לו פירות שביעית (הלכות שביעית ה', ח בביאור הלכה).

מובן שבכל המקרים הללו, יש לנהוג בשאריות כפי שהתבאר לעיל, ולא להפסידן. זה שהתורה התירה לאדם לעבד את הפירות באופן שמותיר שאריות הראויות לאכילה, אינו מפקיע את קדושתן של השאריות, ואינו מתיר להפסידן[15].

אמנם, אע"פ שהתורה הרשתה לאדם לאכול את פירות השביעית באופן שמותיר שאריות, ראוי בכל זאת להשתדל לנצל את פירות השביעית לאכילה במידת האפשר, ולא לבנות מלכתחילה על הפתרון של 'פח שמיטה' וכד', שכן גם אם אין בכך איסור, סוף סוף אין זה ייעודם של הפירות המופיע בתורה, וגם גזל הרבים יש כאן, שכן ייתכן שיש אנשים שהיו מוכנים לאכול את אותן שאריות[16]. וכן כתבו כמה אחרונים, שמלכתחילה יש לנצל את כל חלקי הפרי, אלא שאם אינו רוצה לעשות כן, רשאי להניח את הפירות להירקב מעצמם (משפט כהן סי' פ"ה; ספר השמיטה ז', ג, ב, ועוד)[17].

ג. קדושת שביעית בשאריות

עסקנו לעיל באופן הטיפול בשאריות מאכל שיש בהן עדיין קדושת שביעית. כעת יש לברר, באילו מקרים באמת ישנה קדושה בשאריות. בעניין זה קובעת התוספתא:

"חומר בשביעית שאין במעשר שני... שהשביעית עשה בה את המופקר כשמור, ופסולת אוכלין כאוכלין, ואוכלי אדם כאוכלי בהמה, וקליפי אגוזין וקליפי רמונים כיוצא בהן, מה שאין כן במעשר שני" (פ"ז, ה"ב).

התוספתא קובעת שבשביעית ישנה חומרה מיוחדת, שגם הפסולת דינה כאוכל. ברם, מן ההקשר ניתן להבין את טעמה של חומרה זו: כשם שקדושת שביעית חלה על מאכל בהמה, ועל קליפות רימונים ואגוזים הראויות לצביעה (עיין משנה פ"ז, מ"ג ור"ש שם), כך אינה פוקעת מפסולת הראויה לשימוש כלשהו. וזוהי החומרה בשביעית ביחס למעשר שני, שמעשר שני אינו שייך אלא במה שראוי למאכל אדם, ואילו שביעית שייכת גם בפירות הראויים לשימושים אחרים, כמו מאכל בהמה וצביעה. אולם קדושת שביעית אינה נשארת בפסולת שאינה ראויה לשום דבר, כשם שאינה חלה מלכתחילה על דברים שאינם ראויים לכלום. וכן עולה מדברי החזון איש (י"ד, י), ששאריות המאכלים אינם קדושים בקדושת שביעית, אלא אם הם ראויים לבהמה או לשימושים אחרים[18].

גדרי 'ראוי לבהמה'

ברם, החזון איש הסתפק בשאלה, מה נחשב 'ראוי' לעניין זה: האם הולכים אחרי מנהג המקום, שמקובל באותו מקום לתת פסולת כזו לבהמה, או שהולכים אחרי מנהג רוב העולם, או שאין שום חשיבות למה שבני האדם נוהגים, וכל זמן שהפסולת ראויה למאכל בהמה, קדושת שביעית חלה עליה, גם אם רוב העולם אינו נוהג להשתמש בפסולת כזו למאכל בהמה.

בסופו של דבר הכריע החזון איש לקולא, שאין קדושת שביעית חלה אלא על שאריות שמקובל לתת אותן לבהמה, אבל במקרה הרווח, שבו מרבית האנשים אינם נותנים פסולת כזו לבהמה, אין היא נחשבת מאכל בהמה, וממילא אין בה קדושת שביעית, וניתן לזרוק אותה לפח כרגיל[19].

שאלה זו נוגעת גם לקליפות תפוזים. קליפות אלו ראויות גם למאכל בהמה וגם לטיגון ולהכנת ריבה וכד', אולם מרבית האנשים זורקים אותן לפח ואינם משתמשים בהן לצרכים אלו. לאור הכרעתו פוסק החזון איש (מעשרות א', ל), שאין קדושת שביעית בקליפות תפוזים, וניתן לזרוק אותן לאשפה[20].

הרב ווזנר (שבט הלוי ח"ב, סי' קצ"ט) חלק על החזון איש, וקבע שאין הולכים אחרי השימוש המקובל, אלא אחרי השימוש הראוי. לדבריו, אמנם הגמרא (סוכה מ.) קובעת, שכאשר חפץ מסויים ראוי לשני שימושים, יש ללכת אחרי השימוש המקובל, כפי שראינו בעבר, אולם כאשר יש רק שימוש אחד ראוי בחפץ, אלא שמרבית בני האדם אינם מנצלים אותו לצורך זה, כיוון שאינו מספיק חיוני עבורם (אין להם בהמות, אין להם כוח להכין ריבה וכד'), אין בכך כדי לשנות את מעמדו העקרוני של החפץ ולהפקיע את קדושתו[21].

הגרש"ז (מנחת שלמה נ"א, כג) דחה את דבריו של הרב ווזנר, והסכים לדעת החזון איש. לדבריו, כשם שהולכים אחרי המנהג המקובל לגבי אופן הקיום של "לאכלה", ואין אוכלים פרי חי אם מקובל לאכול אותו מבושל וכד', כך יש ללכת אחרי המנהג המקובל לגבי הדברים ש"לאכלה" שייך בהם, ולא שייך לומר "לאכלה ולא להפסד" בדברים שמקובל להתייחס אליהם כאל אשפה.

אמנם, הגרש"ז הסכים שיש קצת מקום להחמיר יותר בקליפות תפוזים וכד', שהיו במקור חלק מפרי שראוי לאדם, כך שהקדושה חלה עליהם בתחילה, ואולי אינה פוקעת מהם כל זמן שראויים לבהמה. רק לגבי דברים שמלכתחילה אינם ראויים אלא לבהמה, ואין מקובל לעשות בהם שום שימוש, קבע הגרש"ז באופן נחרץ שקדושת שביעית אינה חלה עליהם כלל.

מבחינה מעשית, בדרך כלל ממילא קשה לקבוע אילו שאריות ראויות בדוחק לאדם ואילו ראויות רק לבהמה, ולכן הכי פשוט להניח את כל שאריות פירות השביעית בפח שמיטה. השאלה היותר מעשית היא, באיזה שלב של ריקבון ניתן לזרוק את תכולת פח השמיטה לפח הרגיל: האם צריכים לחכות לשלב שבו השאריות אינן ראויות לבהמה, במקום שבו אין נוהגים לתת שאריות לבהמה. שאלה זו תלויה במחלוקת הנ"ל, ויש מקום להקל בה[22].

אמנם, בקליפות תפוזים יש להחמיר, מפני שכיום רבים מן התפוזים מגיעים לבתי חרושת להכנת מיצים, והם משווקים את הקליפות למאכל בהמה, זאת נוסף למעט קליפות שמשמשות את תעשיית הריבות והממתקים, כך שייתכן שמרבית הקליפות בארץ אינן נזרקות לאשפה, ויש להניח אותן בפח שביעית, או לכל הפחות לזרוק אותן לפח בתוך שקית.

קליפות וגרעינים

לגבי דינם של קליפות וגרעינים באופן כללי פסק הרמב"ם:

"הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם, והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה" (פ"ה, הכ"א).

הרמב"ם שולח אותנו, אם כן, להלכות תרומות, וקובע שכל הקליפות והגרעינים המותרים לזרים (כאשר מדובר בפירות תרומה), אינם מוגדרים כ'אוכל' אלא כעץ בעלמא, וממילא גם קדושת שביעית אינה חלה עליהם. רק בנקודה אחת יש הבדל בין התחומים: כאשר הקליפות והגרעינים ראויים לשימוש אחר כמו צביעה (והוא הדין מאכל בהמה ושאר שימושים (חזון איש י"ג, יא)), קדושת שביעית חלה עליהם, אף שבהלכות תרומות הם מותרים לזרים, כיוון שתרומה אינה חלה אלא על מאכל אדם, ואילו שביעית חלה גם על צמחים שיש להם שימושים אחרים, כפי שראינו בעבר.

כדי לברר את דין הקליפות, עלינו לפנות אפוא להלכות תרומות. וכך נאמר בתוספתא שם:

"קליפי פולין ושומשמין, יש בהן אוכל - אסורין, אין בהן אוכל - מותרין. קליפי מלפפון, אע"פ שאין בהן אוכל - אסורין" (תרומות פ"י, ה"ב).

קדושת שביעית חלה, אם כן, על קליפות הראויות לאכילה, כמו קליפות תפוח ומלפפון, וכן על קליפות שדבוק בהן משהו מן הפרי עצמו, כמו קליפות קישוא ותפוחי אדמה. קליפות שאינן נאכלות, וגם אין דבוק בהן אוכל, כמו קליפות שקדים ואגוזים, אין בהן קדושת שביעית. כמו כן, קדושת שביעית חלה על קליפות העומדות למאכל בהמה, ואם אין מקובל לתת אותן לבהמה, דינן תלוי במחלוקת הפוסקים, כפי שהתבאר לעיל.

דינם של הגרעינים מסובך מעט יותר, ותלוי בהבנת היחס בין כמה מקורות סותרים. במסגרת זו נסתפק בסקירה כללית בלבד של הנושא. מהמשנה בתרומות (פי"א, מ"ה), התוספתא (פ"י, ה"א) והירושלמי (פי"א, ה"ד) עולה, שניתן לחלק את הגרעינים לשלוש קטגוריות:

* גרעינים ראויים לאכילה - נחשבים 'אוכל' ואסורים לזרים.

* גרעינים שאינם ראויים לאכילה כלל - אינם 'אוכל' ומותרים לזרים.

* גרעינים הנמצאים בדרגת ביניים, היינו שראויים לאכילה ע"י הדחק, או שאינם ראויים לאכילה, אולם יש עליהם לחלוחית מן הפרי, כך שהם ראויים למציצה - דינם תלוי בדעתו של הכהן: אם הוא שומר עליהם ומעוניין באכילתם בעתיד, הרי הם בגדר 'אוכל', ואסורים לזרים, אולם אם הוא משליך אותם ואינו מעוניין בהם, אינם נחשבים 'אוכל', ומותרים לזרים.

וכך יש לפסוק גם לגבי קדושת שביעית. דא עקא, שהגרעינים הנמנים במקורות בתור ראויים לאכילה, כמו גרעיני זיתים, תמרים, אפרסקים, ושזיפים (עיין ר"ש פ"ז, מ"ג וביאור הלכה ר"ב, ג), הם גרעינים שאיש אינו אוכל אותם היום. ממילא, דינם של גרעינים אלו תלוי במחלוקת האחרונים שהוזכרה לעיל, האם הולכים אחרי השימוש הראוי או אחרי השימוש המקובל[23]. בגרעינים שאינם ראויים לאכילה כלל, כמו גרעיני משמש ופירות הדר, אין קדושת שביעית לכל הדעות. ואם יש בהם לחלוחית מן הפרי, קדושת שביעית חלה עליהם רק אם אמנם יש בכוונתו למצוץ אותם, כדברי המשנה.

לגבי גרעינים שדבוק בהם מעט מבשר הפרי ישנן דעות שונות. מסברה נראה שהם נחשבים 'אוכל', וקדושת שביעית חלה עליהם, בדומה לקליפות שדבוק בהן מבשר הפרי, וכן פסקו ספר השמיטה (ז', ג, א) ואחרים. ואילו מדברי תוס' בזבחים (פו. ד"ה "ופליגא") עולה, שגרעינים כאלו שייכים לקטגוריה השלישית, ואם האדם אינו מעוניין באכילתם, אין להם מעמד של 'אוכל'. וכן פסק הרב אלישיב (מובא במשפטי ארץ כ"ג, ז), שאם האדם אכל את כל חלקי הפרי שרצה לאכול, ונשאר מעט פרי סביב הגרעין, מותר לו לזרוק את הגרעין לפח הרגיל.

דין דומה נוגע למצב שבו נותרו בצלחת או בסיר שאריות מועטות של מאכלי שביעית, בכמות שאנשים אינם רגילים לאסוף בכל השנים. במקרה כזה מותר לשטוף את הכלי במים כרגיל (ספר השמיטה פ"ז הערה 5 בשם הגר"ח ברלין; משפטי ארץ כ"ג, י)[24], אולם אם אדם טרח ואסף בכל זאת את מה שנשאר, יש בשאריות קדושת שביעית (משפטי ארץ שם).

ד. סיום

נסיים בדבריו של הרב בנימין יהושע זילבר:

"אף שאנו מחמירין גם בגרמא וגם בכלשהו, אין זאת אומרת שזו חומרא שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, הלא כבר נפסק... דמותר לשטוף צלחות וסירים הנדבק בהם פירורין, ומסתמא דכן הדין בבגדי קטנים שנדבק בהן פירורין. הנה למשל כשמרסק צנון במרסק, שבדרך כלל רגילין תמיד להיזהר משום הפסד ממון ואוכלין, כמובן שבשביעית צריך יותר זהירות לדקדק שלא יתפזר על הארץ מחמת הריסוק, ואם בכל זאת נשאר מה על המרסק ונפלו איזה פירורין, אין צריך לאסוף וכנ"ל. העיקר צריכים לדעת, כי 'יראת ה' מקור חיים' זאת אומרת שהחיים ויראת ה' משולבים יחד, לכן אין לפחד יותר מדאי, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. ואם בכל זאת בגלל שמירת שביעית כהלכתה נשמע איזה 'אוי' בבית, מוטב שיישמע 'אוי' זה ממה שנשמע 'אוי' אחר ח"ו" (משנת בנימין סי' מ"ב).

 


[1] איסור זה תחום משני עבריו: קודם יציאת הפירות מותר לקצוץ את ענפי העץ, מאחר שלא שייך לדבר על הפסד הפירות כשאין עדיין פירות, ומצד שני משעה שהפירות ראויים לאכילה בדוחק (מה שמכונה 'עונת המעשרות') אין איסור לקצוץ את העץ, ואין הדבר נחשב הפסד של הפירות, שהרי הם ראויים לאכילה. האיסור מוגבל, אפוא, לפרק הזמן שבו הפירות התחילו לצאת אך עדיין אינם ראויים לאכילה (ראה רמב"ם פ"ה, הי"ז).

יש להוסיף, שקציצת עצי מאכל אסורה ממילא בכל השנים מדין "לא תשחית את עצה", אלא שאיסור זה אינו קיים כאשר הדבר אינו מוגדר כ'השחתה', כגון שהעץ מניב מעט מאוד פירות, או שהשימוש בגזעו לבנייה וכד' רווחי באופן מיוחד (ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ו, ה"ח), והחידוש הוא שאפילו במקרים כאלו אסור לקצוץ את העץ בשמיטה לאחר שהתחיל לתת פירות (עיין תוס' ברכות לו: ד"ה "אין").

[2] האחרונים נחלקו בשאלה, האם האיסור הוא דווקא בכזית, כיוון שהוא נלמד מ"לאכלה", ואין אכילה אלא בכזית, או שמא האיסור הוא בכלשהו, כיוון שסוף סוף הפעולה האסורה אינה אכילה אלא הפסד, ואין סיבה להגביל אותה לכזית, עיין מהרי"ט אלגזי (הלכות חלה סוף ס"ק ב ד"ה "והנה"), מנחת חינוך (שכ"ט, יג; מ"ע שמנה הרמב"ן, ג'), בית רידב"ז (ה', ה) ועוד. ולמעשה אין נפקא-מינה לדיון זה, שכן גם אם האיסור המקורי אינו אלא בכזית, הרי גם חצי שיעור אסור מן התורה.

[3] גם לפי נימוק ג', שורש הבעיה הוא בכך שהפירות אינם מגיעים לידי אכילה, אלא שהדבר משפיע גם על העדר הבעלות עליהם בהווה.

[4] נפקא-מינה אחת ראינו בשיעור הקודם, עיין שם.

[5] עיין בסוף השיעור בעניין איסור קצירה ובצירה.

[6] הגרש"ז ציין שרעיון דומה מופיע בתוס' בפסחים סו: (ד"ה "והא") בשם הירושלמי, עיין שם.

[7] אמנם פאת השולחן (כ"ד, ו) והרב קוק (שבת הארץ ה', ג) פסקו ע"פ הרמב"ם (הל' תרומות פי"א, ה"ד), שאין היתר להפסיד פרי שביעית אחד כדי להשביח פרי שביעית אחר, ולכן אין לכבוש בצלים של שביעית בחומץ של שביעית, כיוון שהחומץ נפסד, אע"פ שהבצלים משתבחים, אולם ייתכן שהמקרה שלנו קל יותר, משתי סיבות: א. במקרה שלהם, החומץ והבצלים אמורים להגיע לידי אכילה, ופעולת הכבישה מונעת מהחומץ להגיע ליעדו, משא"כ במקרה שלנו, שאלמלא הדילול שום פרי לא ייאכל, כך שהפירות הנפסדים ממילא אינם מיועדים לאכילה. ב. פאה"ש והרב קוק דיברו על שני פירות שונים, ואילו במקרה שלנו כל הפירות נמצאים על אותו עץ, כך שיש מקום לראות אותם כיחידה אחת, שמקריבים חלק אחד שלה כדי להציל את החלק השני.

הרב ישראלי (מובא בקטיף שביעית פי"ג הערה 17) פסק גם הוא להתיר דילול, והוסיף שאפילו אם איסור ההפסד מבוסס על קדושת הפירות, הרי שבשלב המדובר, שהפירות עדיין בוסר, אין הקדושה חלה עליהם אלא מדרבנן.

[8] הרב קוק הוסיף, שאמנם אדם שאינו יודע שהפירות היו בפח יהיה מוכן לאכול אותם, אולם עצם העובדה שהפירות אינם ראויים למי שכן יודע שהיו בפח, היא בגדר הפסד.

[9] גם אם מדובר בעובדים גויים, ייתכן שלא הותר להביא את הפירות למצב שייפסדו ע"י אדם, אלא רק לגרום להם להיפסד באופן טבעי (דרך אמונה ה', ה בביאור ההלכה).

[10] אמנם, בתרומה ובתרומת מעשר בזמן הזה כן מקובל לסמוך על הפתרון האמור, לעטוף היטב את הפירות, ולהשליכם לפח האשפה. טעם הדבר הוא, שתרומה ותרומת מעשר אסורות באכילה לזרים, וכדי למנוע מצב שמישהו בטעות יאכל אותן, אנו משתדלים 'להעלים' אותן כמה שיותר מהר, וסומכים על כך שאין הדבר נחשב הפסד בידיים (עיין חזון איש ה', י; ט', יח)

[11] יש להסתפק בשאלה, האם מותר להניח את השאריות בשמש, מה שיזרז את קלקולם. מצד אחד, כבר ראינו שמותר לגרום בעקיפין להפסדם של פירות שבכל מקרה אינם עתידים להיאכל, אולם מצד שני, לא ברור שהנחה בשמש נחשבת גרמא ולא הפסד בידיים. הגמרא בסנהדרין עז. קובעת, שכפיתת אדם בשמש עד שמת מחמת החום נחשבת רצח גמור ולא גרמא. אמנם, לא ברור שגדרי רצח דומים בעניין זה לגדרי הפסד פירות שביעית (עיין משפטי ארץ פכ"א הערה 17).

[12] במוסדות קשה יותר לנהוג כך, ולכן מקובל לסמוך על הפתרון הראשון, לרכז את השאריות בתוך שקית, לסגור אותה היטב, ולהניחה בפח האשפה, וכן הורה הגרש"ז לישיבת קול תורה (דיני שביעית השלם (תשס"א) ט"ז, סא).

[13] שני הדינים נלמדים בתורת כהנים (אמור, פרק ד', יא) ממה שנאמר בתורה לגבי תרומה "כי לחמו הוא", היינו "לחמו הראוי לו, שאם מפונק הוא ואינו אוכל את חטיו אלא סולת גמור, יכול הוא לעשות כן בחטי תרומה, ואינו חושש להפסד תרומה" (פירוש הראב"ד שם).

[14] אמנם, אסור לאכול את הפרי באופן שאינו מקובל כלל, כגון לאכול תפוח אדמה חי או אבוקדו מבושל. באיסור זה נעסוק אי"ה בשיעור הבא.

[15] בתורת כהנים הנ"ל (הערה 12) נלמד גם הדין הזה מהפסוק "כי לחמו הוא" - "הרי הוא בקודשו".

[16] החזון איש (י"ד, י) באמת העיר, שאם ישנם עניים שמצווה לפרנסם, יש חיוב לתת להם את השאריות הראויות לאכילה מדין צדקה.

[17] וכן מעידים על הגרי"ז, שהיה מקפיד לאכול את פירות השביעית במלואם ולא להשאיר מהם דבר (קובץ מבקשי תורה, קובץ י', עמ' תל).

[18] הירושלמי במעשר שני (פ"ב, ה"א) הסתפק, האם שמן של שביעית שנסרח פקעה ממנו הקדושה או לא, אולם הר"ש סיריליאו פירש שמדובר דווקא במצב שהשמן עדיין ראוי לבהמה, וכן כתב גם הציץ אליעזר (י"א, סח, ד).

[19] החזון איש התבסס על פסק הרמב"ם בהלכות כלאיים (פ"ה, הי"ח) ועל דברי המשנה ברורה (שער הציון ר"ב, מא) בשם הברכי יוסף, ע"ש.

[20] מאותה סיבה פסק החזון איש (שם), שקליפות אלו אינן חייבות בתרו"מ, והאוכל קליפות תפוזים מטוגנות מברך 'שהכל', שאין הדבר נחשב פרי, מאחר שרוב העולם זורק אותו לפח. ועיין במשנ"ב (ר"ב, לט) שמביא דעות שונות באחרונים בעניין זה, ומכריע לברך שהכל מספק.

[21] הרב ווזנר מסיים, שאמנם אין בכוחו לחלוק על החזון איש, אולם לגבי קליפות תפוזים ממילא לא ברור שאמנם רובן הולכות לאשפה, ולכן יש להחמיר בהן.

[22] כאמור, החזון איש הקל בכך, וגם שבה"ל סיים וכתב שאין בכוחו לחלוק, והגרש"ז לא כתב אלא שיש קצת מקום להחמיר. יש להוסיף, שבכל מקרה בשלב שבו השאריות ראויות רק לבהמה, אין בהנחתן בפח משום הפסד, שהרי הן ממשיכות להיות ראויות לבהמה גם כשהן בתוך הפח. החשש בפעולה כזו הוא רק הביזיון שיש בכך לפירות השביעית, וכן הכשלת עובדי הניקיון שיפסידו את הפירות בידיים. וכבר ראינו שמעיקר הדין ניתן להקל בכך, אם מניחים את השאריות בתוך שקית.

בנוגע לתבשיל שיש בו קדושת שביעית, כמו מרק שיש בו ירקות של שביעית, יש המקלים יותר, שאין צורך להמתין עד שייפסל מאכילת אדם, אלא די בכך שישהה לילה אחד מחוץ למקרר (פאהת השולחן כ"ד, ג ע"פ הר"ש פ"ח, מ"ב). ברם, טעמו של חידוש זה אינו מובן, וכמה אחרונים חלקו עליו (אז נדברו ח"ד, סי' נ"ו; משפטי ארץ פכ"ג, הערה 27 בשם הרב אלישיב), ולכן ראוי להמתין לפחות עד שהתבשיל יגיע למצב שטעמו ישתנה ולא יהיה מקובל לאכול אותו.

[23] במיוחד יש להסתפק לגבי גרעיני אבטיח ומלון, שרובם הולכים לאשפה, אך מיעוטם משווק ונאכל ע"י מיעוט של האנשים, ועיין משפטי ארץ (כ"ג, ט) וקטיף שביעית (ס"ג, יד) שיש להחמיר בהם.

[24] הגר"ח ברלין דימה זאת לדברי המשנה בתרומות (פי"א מ"ז), שמי ששפך שמן תרומה מחבית אחת לחבית אחרת, אינו חייב לדקדק ולנגב את כל טיפות השמן מן החבית הראשונה, אלא רשאי לנהוג כפי הוא נוהג במצב כזה בדרך כלל, אף שהשיירים המועטים של השמן ילכו לאיבוד. ועיין משפטי ארץ שם, שהביא ראיות נוספות לדין זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)