דילוג לתוכן העיקרי

סוד הנחש - הסטרא אחרא והשואה בדרשות האדמו"ר מצאנז | 1

קובץ טקסט

שיעור 13: "סוד הנחש" - הסטרא אחרא והשואה בדרשות האדמו"ר מצאנז (חלק א)

את שיעורנו הקודם סיימנו בדרשת הנחש והאיילה שהביא ר' אהרל'ה רוט בעל "שומר אמונים", הקושרת את הלידה, שהיא ראשית הגאולה, עם מפגש טראומטי בין האיילה היולדת, היא כנסת ישראל, לבין הנחש. סוד הנחש יעמוד במרכז שני שיעורינו הקרובים, בהם נעסוק בתאולוגיית השואה של האדמו"ר ר' יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז-קלויזנבורג. בשנה שעברה כבר עסקנו בכמה היבטים בהגותו, ובמיוחד בתורת ההשגחה שלו, במחשבתו החברתית ובתפיסת הגאולה - הכול בראי השואה.[1] כעת אנו חוזרים להגותו כדי להתבונן בתפיסת הרע והסטרא אחרא, כפי שהיא עולה בדרשותיו העוסקות בשואה.

תולדותיו

הרב יקותיאל יהודה הלברשטם הוא בנו של הרב צבי הירש הלברשטם (1851-1918), שהיה אב"ד רודניק; נין לרבי חיים הלברשטם (בעל ה"דברי חיים") מצד אביו; ובן נינתו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר").

עוד בילדותו נודע כעילוי, ונבחן על הש"ס בגיל 13. בגיל 14 התייתם מאביו, שממנו למד את עיקר תורתו, ובאותה שנה גם הוסמך להוראה. נשא לאישה את פסיה לבית טייטלבוים (בת ר' חיים צבי, רבה של סיגוט, בעל ה"עצי חיים", אחיו של ר' יואל משה טייטלבוים מסאטמר), ונולדו להם אחד עשר ילדים. בגיל 21 נתמנה לרב בקלויזנבורג שבהונגריה, ועמד שם בראש הישיבה.

בשואה היה חלק מכוח עבודה ששלחו הנאצים לפינוי גטו ורשה. אחר כך נשלח לאושוויץ, היה באחת מצעדות המוות ובמחנה עבודה, וחווה על בשרו מייסורי איוב ועוד כהנה. אשתו וכל אחד עשר ילדיו נספו בשואה.

לאחר השואה החל להקים מוסדות תורה במחנות העקורים על אדמת גרמניה ואוסטריה. ב-1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה, ויסד במקסיקו ובניו-יורק מוסדות תורה נוספים, שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה לבית אונגר, בתו של ר' שמואל דוד אונגר, אב"ד נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים.

ב-1955 ביקר לראשונה בארץ ישראל, והחליט להקים את הקריה החסידית קריית צאנז בנתניה. ייסד את חסידות צאנז החדשה, את מפעל הש"ס וכוללי הש"ס. הקים גם את בית החולים ע"ש לניאדו בנתניה, העומד לרשות כל תושבי נתניה והסביבה, ועוד מפעלי צדקה וחסד.

נפטר בט' בתמוז תשנ"ד. את מקומו ממלאים שני בניו, המשמשים שניהם כאדמו"רים בארץ ובארה"ב.

הייסורים ו'סוד הנחש'

בדיוננו נתמקד בדרשה לפרשת שמות, שבה דן האדמו"ר, אגב תיאור עבדות ישראל במצרים ומעמד הסנה, במשמעות הייסורים ובבעיית הרע.[2] במהלך הדיון נסתייע בכמה דרשות נוספות.

האדמו"ר פותח את הדרשה בשלוש טענות מקובלות למדיי במחשבה המסורתית, בדבר תפיסת הייסורים הייחודית של ישראל:

א. היחס לייסורים מבחין בין ישראל ואומות העולם. כאשר הגויים סובלים ייסורים, הם משליכים את אמונתם, ומכאן ראיה שאמונתם 'תלויה בדבר'. ישראל, לעומתם, שבים אל הא-ל ומתפללים אליו, כפי שהוא מוכיח ממקרא, מחז"ל ומסיפור. קביעה זו היא אקזיסטנציאלית בעיקרה, ואין בה הבעת עמדה על אודות משמעות הייסורים, אלא רק על עוצמתה של האמונה בישראל, שהיא ללא תנאי.

ב. לייסורים יש תפקיד מזכך. האדמו"ר מצטט את דברי רבי יוחנן: "למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה [כתיתה], אף ישראל אין מוציאין שומנן [חוזרין למוטב][3] אלא על ידי יסורין" (מנחות נג ע"ב), לאמור: מעלותיהם של ישראל יוצאות לפועל דווקא על ידי חוויית הייסורים השלילית; בייסורים שעם ישראל סובל יש כוח מצרף ומזכך, ועל כן סובל דווקא עמו של הקב"ה יותר מאומות אחרות.[4]

ג. יש לקבל את הייסורים ללא קושיות. אין אנו מקשים על הקב"ה, גם לא בשעת הייסורים, אלא מבקשים לשפר את עבודתנו אותו מתוך התבוננות במשמעותם. והוא מצטט בשם דודו הזקן ר' לייזר, חתנו של ר' חיים מצאנז: 'אסור להקשות קושיות על הקב"ה, שכן מי שיקשה, מיד יקראוהו למעלה לתרץ לו את קושיותיו...".

בהמשך הדרשה פונה האדמו"ר לדיון תאולוגי על מקור הייסורים, תוך שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. תחילה הוא מצטט מסורת מתלמידי האר"י, ששאלוהו קודם הסתלקותו: היאך נס משה רבנו מפני הנחש בעודו עומד לפני ה' במעמד הסנה? והלוא שנינו כי העומד בתפילה - "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (ברכות פ"ה מ"א)! וכאן מוסיף האדמו"ר ומספר:

וביקש האר"י מאוד שלא יפצירו בו לגלות סוד הדבר כי לא ניתנה לו רשות לגלותו ולא נמסר הדבר אלא למי שחננו השי"ת דעת ומבין מדעתו כל אחד לפי שורש נשמתו. וכתב מהרח"ו שבעוונותינו לא שמעו תלמידיו בקולו... והפצירו בו מאוד... וגילה להם את הסוד אך אמר להם שעתה הוא מוכרח להסתלק מן העולם, ולא עברו ימים מועטים עד שנתבקש האר"י הקדוש לישיבה של מעלה.

מהו הסוד הגלום בניסה מפני הנחש ובאחיזה בו? את תוכנו הישיר אין האדמו"ר מגלה, אך הוא אינו מותיר מקום לספק בדבר הנושאים אליהם הוא קשור:

ובסוד זה תלוי כל הנהגת העולם ויישוב קושיית משה מדוע לא יבער הסנה,[5] ואין השי"ת מכלה את הסטרא אחרא,[6] ומדוע נתארכה גלותנו זה אלף ותשע מאות שנה, ולמה הניח הקב"ה לנבוכדנצר הרשע להחריב את בית המקדש והניח לנאצים ימ"ש להשמיד את בני ישראל באושוויץ. וקושיות אלה הן עניין ניסת משה רבנו ע"ה מפני הנחש וסוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.[7]

לפי הבנת האדמו"ר, תלמידי האר"י רצו לעמוד על סוד קיומו של הרוע, של הסטרא אחרא, בבריאה. זהו הסוד הגדול ביותר של ההנהגה הא-לוהית, מבאר האדמו"ר,[8] ואם נדע אותו, נוכל להבין כיצד תיתכן אושוויץ בעולמו של ה'.

שאלה גדולה זו מתעצמת במסגרת התאולוגיה החסידית הקלסית, לפיה הא-ל אינו רק מקור הכול, אלא הוא גם נמצא ומופיע בכול, 'לית אתר פנוי מיניה', וההשגה הגבוהה ביותר שיכול אדם להשיג בחייו, היא כשהוא מבין ומרגיש כיצד באמת ממלאת הא-לוהות את ההוויה כולה. וכך מספר האדמו"ר בהמשך דבריו:

כאשר ראה זקני הקדוש [= ר' חיים מצאנז, ת"ג] זמן מועט קודם הסתלקותו ואמר: כעת אני רואה בכל העולמות העליונים והתחתונים שהאין סוף ב"ה וברוך שמו לית אתר פנוי מיניה, הוא ואין זולתו, והוא ממלא כל עלמין, ומתוך דברים אלה נסתלק דכתיב: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות ל"ג, כ), כי אי אפשר לאדם להשיג בחינת ראיה זו וכשמשיג בחינה זו מוכרח הוא להסתלק מן העולם.

הזיקה שיוצר האדמו"ר בין דברי ר' חיים מצאנז לפני מותו ובין המסורת מהאר"י, משמעה שתפיסת הא-לוהות השלמה מחייבת לראות כיצד נוכח הא-ל גם בעומק הרוע, ובהקשר האקטואלי של הדיון: אפילו בתא הגזים באושוויץ. כך סיפר האדמו"ר בדרשה שנשא בעת ייסוד קריית צאנז בנתניה:

יש כאן כאלו הזוכרים איך שדחפו אותנו הגרמנים הארורים ימש"ו לתוך שער המחנה, זוכרני שאמרתי אז ליהודים שהיו עמדי: אל תיראו, האמינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו מחכה ומצפה לנו אפילו בתוך תאי הגאזים.[9]

מיצוי עקרונות התאולוגיה החסידית מחייב את האמונה בפרדוכס של הופעת הא-ל גם בגילויי הרוע העמוקים ביותר, אך אמונה זו איננה ניתנת להכלה שכלית או רגשית, ולכן גם אין רשות לגלות את הסוד העוסק בבעיה זו.

הבה נסכם את ההיגדים התאולוגיים שנוסחו, באופן ישיר או משתמע, עד עתה: (א) הא-לוהות ממלאת כל עלמין, ולית אתר פנוי מינה - כפי התפיסה החסידית המקובלת;[10] (ב) יש במציאות יסוד מטפיזי שלילי ממשי - הסטרא אחרא - שהוא מקור הרע, ו'הנחש' הוא סמלו;[11] (ג) הא-ל מניח ל'נחש' לפעול בעולמו; (ד) בכך יש הסבר להופעת הסבל והרוע הקיצוניים במציאות, דוגמת אלו שנתגלו בשואה, ומתוך הבנה שגם כשניתנת לנחש הרשות להרע, יש לראות בכך אופן של הופעת הא-ל בעולם.

לפי דברי האדמו"ר, חשיפת סוד הנחש משמעה מתן הסבר להופעת הרע כגורם עצמאי בהיסטוריה, בלי התערבותו של הא-ל. מובן מדבריו, שבאופן עקרוני סוד זה הוא בתחום ההשגה האנושית, שהרי האר"י מחזיק בו, ובסופו של דבר אף מגלה אותו; אך מאידך גיסא, לא ניתן לחיות עם ידיעת הסוד בעולם הזה, ולכן גם אסור לגלותו. מאותה סיבה, מבאר האדמו"ר, הסתיר משה פניו כשראה את הא-לוהות בסנה, מפני שחשש להשיג את סוד נוכחותה בסנה.

להלן ננסה להסביר, במידת האפשר, את התאולוגיה המסתתרת בסוד הנחש, ואת זאת נעשה בשתי דרכים: (א) זיהוי מקורותיו הספרותיים של הסוד; (ב) עיון בפירושים מרומזים ובמאמרים מקבילים של האדמו"ר.

מקורותיו של 'סוד הנחש'

אין ספק שדבריו של האדמו"ר על 'סוד הנחש' מבוססים על מאמר קבלי שהיה מוכר לו כסוד שגילה האר"י לפני מותו. אך מה הם מקורותיו של סוד זה?

חוקר הקבלה יהודה ליבס עסק במקורותיו של הסוד בכתבי האר"י ובמסורות תלמידיו, והגיע לממצאים מרשימים.[12] אנו ניעזר בניתוחו של ליבס, אך במגמה שונה: ליבס תר אחר משמעותו המקורית של הסוד בעיני האר"י, בעוד שאנו מעוניינים במובנו המשוער אצל האדמו"ר מצאנז.

רבי חיים ויטאל (רח"ו) מתייחס לסוד הנחש שמפניו נס משה בדרוש "שביעי של פסח":[13]

ובזה יתבאר לך לשון מאמר אחד מספר הזוהר בפרשת בשלח בדף נ"ב ע"ב בענין קריעת ים סוף בפרשת 'מה תצעק אלי', ואמר שם רשב"י ע"ה: בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה'. ובודאי שביאור המאמר הזה עמוק מאד, כיון שמצינו לרשב"י ע"ה שהפליג בהסתרת סודו ואמר: בהאי מלה לא תשאל.

וביום שמורי ז"ל ביאר לנו המאמר הזה היינו יושבים בשדה תחת האילנות ועבר עליו עורב אחד צועק וקורא כדרכו ומורי ז"ל ענה ואמר אחריו ברוך דיין האמת. שאלתי את פיו, ואמר לי כי אמר לו העורב ההוא כי לפי שגילה הסוד הזה לכל בני האדם בפרהסיא לכן נענש בעת ההיא בבית דין של מעלה, וגזרו עליו שימות בנו הקטן. ותיכף הלך לביתו ובנו היה מטייל בחצר ובאותה הלילה חלה את חליו ומת אחר ג' ימים רחמנא ליצלן. ולכן ראוי לכל בעל נפש הרואה הדברים האלו להסתירם בתכלית ההסתר... והעושה היפך מזה מכניס עצמו בסכנה עצומה בעולם הזה במיתת עצמו בהכרת ח"ו ובמיתת בניו הקטנים נוסף על עונש נשמתו בגהינם שאין קץ לעונשו, וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה בסוף אדרא זוטא, ועיין שם.

והטעם שנענש מורי ז"ל בביאור מאמר זה, וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה עצמו שאמר בהאי מלה לא תשאל, הענין הוא כי הנה נודע שאין החיצונים נאחזין אלא במוחין של קטנות, כי הם דינין תקיפין. ובהיות האדם מתעסק בסודות התורה, אם יהיה בענין זמן הגדלות העליון או בשאר דרוש חכמת האמת שהם ענינים למעלה, אין לאדם כל כך סכנה כמו בזמן שעוסק בסודות בזמן הקטנות, כי בהתעסקו בהם הנה החיצונים מתעוררים בהם ומתאחזין שם ומזכירים עונותיו של האדם המתעסק בהם. וזה סוד משה רבינו ע"ה רבן של נביאים שנאמר בו 'וינס משה מפניו', והטעם הוא לפי שענין המטה אשר נהפך לנחש הוא בחינת קטנות דזעיר אנפין הנקרא נחש כמו שיתבאר בע"ה, ובהיותו מתעסק בדרוש ההוא נתיירא וינס מפניו, ולכן הסוד הזה צריך להעלימו, אם מפאת עצמו ואם מפני שאין אנו יודעים אמיתתו אפילו טפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא.

רח"ו מציג כאן את הדרוש על מעמד הסנה ובריחת משה מפני הנחש כסוד, ואף מזכיר מוות בעקבות גילויו, כמו בדרשת האדמו"ר מקלויזנבורג; הוא גם אומר בפירוש כי משה נס מפני הסוד הקשור בנחש. עם זאת, במקור שלפנינו המת הוא בנו של האר"י, ולא האר"י עצמו, כבדרשת האדמו"ר, ולכן נראה שהיה לאדמו"ר מקור נוסף.[14] חיסרון נוסף של מקור זה הוא שאין בו זיקה מפורשת לבעיות הגלות, הייסורים והגאולה בהן עוסק האדמו"ר. זאת ועוד, מדרשת האדמו"ר עולה כי הנחש הוא מסטרא דטומאה, ולכן הסוד הקשור בו הוא סוד הופעת הרוע בעולם; בעוד שבדרוש זה של רח"ו הנחש איננו סמל של הסטרא אחרא, כי אם של ספירת היסוד, שבמצבה המושלם היא בבחינת 'מטה', וכדברי רבי משה קורדובירו שהנחש "אינו מן הקליפות אלא מהקדושים, שהוא סוד מטה הא-לוהים שמתהפך לנחש... וזהו סוד מטטרון".[15]

נפנה, אם כן, למקור האפשרי השני לדרשת האדמו"ר:

אחרי הדברים האלה נזדמן ששאל מהרר"ח [=ר' חיים ויטאל, ת"ג] נר"ו להאר"י ז"ל הבנת התוספתא של תרין עורזילאין דאיילתא עבדו קמאי רעוותא דניחא לי [=שני עופרי איילים עשו לפניי רצון שנחת לי ממנו, ת"ג]... והוא מובא בזוהר פרשת מצורע דף נה ע"ב. אמר ליה האר"י ז"ל: 'חייך ר"ח שתניח אותי בכאן שלא אפרשנה לך ויונעם לך וגם לי ולכל העולם שסוד גדול בכאן ואינם רוצים שאגלה אותו'. אמרתי לו: 'מוכרח הוא שתגליהו לי'. חזר אמר לי האר"י: 'ראה שאם אגלה אותו לך סופך שתתחרט עליו חרטה גדולה ואני מתרה בך, אבל אני מוכרח ומצווה שלא למנוע ממך כל מה שתרצה שתשאלני, על כן אני מזהירך שתניחני מלפרש לך זו התוספות[!]'. חזר הרר"ח יצ"ו ואמר: 'אני רוצה שתפרש לי אותה על כל פנים'. אזי פירש לו התוספתא וגילה לו סודות. ואחר שגילה אותה אמר שכבר יצאה הגזירה שימות האר"י באותה שנה 'מחמת עונש שגיליתי לך זה הסוד, ואתה בעצמך הבאת לך זה ההיזק שאם לא היית מפציר בי כל כך לא הייתי מגלה לך ולא היו מענישים אותי מן השמים. וכבר רמזתי לך כמה פעמים ואתה לא רצית ליתן לבך לדברי. ואכן איני חש עלי ולא על בני ביתי אלא עליכם אני מצטער איך אניח אתכם בלי שלימות תקנותיכם'. וזה הסוד עדיין לא זכינו אליו והוא גנוז ביד כבוד הרר"ח ואינו מגלה עד עת בא דברו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.[16]

נוסח זה אכן מספר על מותו של האר"י עצמו בגלל סוד אסור שגילה. קשה לחשוף מתוך הדברים את תוכנו המהותי של הסוד, אך ברי שסמליו המרכזיים הם שני איילים קטנים, בני האיילה. חיבור שתי המסורות הללו, יחד עם מסורות נוספות שלא הבאתי כאן, מפגיש עם הנחש מן הסיפור הקודם את שני האיילים,[17] המתקשרים ל'מיתוס האיילה' אשר נידון בשיעור הקודם סביב הגותו של ר' אהרל'ה ראטה. ואכן, הסוד העומד בבסיס דרשת "שביעי של פסח", שעליו התפתח הדיון בין האר"י לבין תלמידו רח"ו, הוא סוד הנחש הנושך את האיילה בערוותה, אשר הובא בזוהר במסגרת תיאור קריעת ים סוף.[18] שם, בלב תיאורו של הזוהר, עומדים האיילה המצפה ללדת והנחש שבא לנשכה:

בשעה דאתעברת אסתימת, וכיוון דמטא זמנא למילד געאת... וקב"ה... אפיק חד חויא רברבא... ונשיך לה בההוא אתר תרי זמני. זמנא קדמאה נפיק דמא ואיהו לחיך. זמנא תניינא נפיק מייא ושתו כל אינון בעירן די בטורייא, ואתפתחת ואולידת. וסמנך 'ויך את הסלע במטהו פעמים' (במדבר כ', יא) וכתיב 'ותשת העדה ובעירם' (שם).[19]

האיילים מסמלים את הנשמות החדשות והמתוקנות הצריכות להיוולד לאיילה - היא השכינה וכנסת ישראל - ובראשן: נשמתו של המשיח. הנחש, המסמל את הסטרא אחרא, חייב לנשוך את האיילה כדי שתוכל ללדת, כלומר: כדי שהגאולה תוכל לצאת אל הפועל.

מהו הסוד הנורא עליו מזהיר רבי שמעון בזוהר, ושממנו חשש האר"י כל כך? לדעתו של ליבס, חומר הנפץ טמון, לפי כוונת האר"י, בפירוש האישי שניתן לדרשה - לאמור: בכך שסמליה מכוונים לדרשנים עצמם - או אולי באפשרות להשתמש בסמלים שהיא מעלה לקירוב הקץ באמצעות דרכי הקבלה המעשית.

אלא ששני פירושים אלה אינם הולמים את כוונתו של האדמו"ר מקלויזנבורג. ראשית, אין בהם שום התייחסות לבעיית הרע ולשאלת הייסורים, העומדות במרכז דרשתו של האדמו"ר. ועוד, ששני הפירושים - הן הפירוש האישי, הן הפירוש המייחס לאר"י כוונות מעשיות - אינם רלוונטיים עבור האדמו"ר וחסידיו.

את משמעות הדרשה לפי שיטתו של האדמו"ר עלינו לבקש אפוא בשני מישורים שלה: (א) בסמלים המיתיים שהיא מציגה - המטה שנהפך לנחש, בריחת משה, האיילה, נשיכת הנחש, שתיית הדם, לידה והוצאת מים וכו'; (ב) במושגים המרכיבים את ההקשר הדרשני האקטואלי שבו היא עוטפת את הסוד - ייסורים, סטרא אחרא, גאולה, תיקון הברית, שמירת הברית בין ישראל לה' ועוד.

לפענוח משמעותו של סוד הנחש בדרשתו של האדמו"ר מקלויזנבורג יוקדש בע"ה השיעור הבא - חלקו השני של שיעור זה.

 

[2] דברי תורה, גיליון תתרפא (על פי שיעור חומש-רש"י לפרשת שמות, תשמ"ב). הניתוח והציטוטים דלהלן הם כולם מדרשה זו, אלא אם צוין אחרת.

[3] בסוגריים הבאתי את נוסח הדפוסים שלפנינו. בדרשה הנדפסת בא הנוסח "שומנן", שאיני יודע אם יש לו מקור.

[4] האדמו"ר מזכיר שכך דרש גם החת"ם סופר על מעמד הסנה: הבְּעֵרה באש ההתלהבות לעבודת ה' הִנָּהּ דווקא "מתוך הסנה" (שמות ג', ב) - מתוך הייסורים (דברי תורה, שם).

[5] כלומר: מדוע לא ייפסקו הייסורים.

[6] קרי: הנחש שמפניו נס משה רבנו.

[7] אין בידי מקור מפורש לסיפור כפי שמספר אותו האדמו"ר. התחקות אחר מקורותיו מגלה שהוא כנראה מרכיב כאן כמה מסורות זו על גבי זו - אם מסיבות דרשניות, ואם מפני הקיצור והרצון להסתיר.

[8] להלן הוא מכנהו: "סוד בריאת שמים וארץ, סוד כלליות התורה הקדושה ומעשה המרכבה".

[9] נאום הנחת אבן הפינה בקרית צאנז, כא באדר תשט"ז, יום ההילולא של ר' אלימלך מליז'נסק. ראה: שפע חיים, דברי תורה ו, גיליון שלה; לפיד האש, עמ' תקכה-תקכט.

[10] האדמו"ר ראה בתאולוגיה האימננטית את שורש האמונה ועבודת ה' החסידית.

[11] להוציא מדעת אלו הרואים בנחש משל בלבד או יסוד פסיכולוגי, אך לא ישות מטפיזית.

[12] י' ליבס, "'תרין אורזילין דאיילתא' - דרשתו הסודית של האר"י לפני מותו", בתוך: קבלת האר"י: דברי הכנס הבינלאומי הרביעי לחקר המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום (= מחקרי ירושלים למחשבת ישראל כרך י), עורכים: ר' אליאור וי' ליבס, ירושלים תשנ"ב, עמ' 169-113.

[13] רבי חיים ויטאל, שער הכוונות, ירושלים תשכ"ג (דפוס צילום ירושלים תרס"ב), דרושי הפסח דרוש יב.

[14] כמובן, ייתכן שהדברים עברו אליו מכלי שני, אך איני יודע מקור לכך.

[15] מ' קורדובירו, אור יקר, ירושלים תשמ"ו, כרך יד עמ' רלז; וראה במאמרו הנ"ל של ליבס. לפי הבנה זו בדרשת האר"י על הזוהר, קצת קשה להבין מהו הסוד הנורא הגורם למיתת בנו של האר"י, וראה להלן.

[16] נוסח הסיפור לקוח מאיגרותיו של שלומיל מדרעזניץ, שנדפסו בספר תעלומות חכמה ליש"ר מקנדיה, באזילאה שפ"ט, דף מה ע"ב - מו ע"א (על פי ליבס הנ"ל). על נוסחים אחרים של הסיפור ראה: מ' בניהו, תולדות האר"י, ירושלים תשכ"ז, עמ' 99, 109, 200­-202.

[17] ראה אצל ליבס, שם, עמ' 128-130.

[18] זוהר, חלק ב, נב ע"א. לכן נקרא הדרוש "שביעי של פסח", שכן הוא נדרש על קריעת ים סוף.

[19] זוהר, חלק ג, רמט ע"ב. תרגום (שלי - ת"ג): בשעה שהתעברה [האיילה], נסתמה [מללדת]. וכיוון שהגיעה שעתה ללדת - גועה, והקב"ה... הוציא נחש גדול אחד ונשך לה באותו המקום שתי פעמים. בפעם הראשונה יצא דם והוא ליחך. בפעם השנייה יצאו מים ושתו כל הצאן שבהר, ונפתחה והולידה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)