תולדות השראת שכינה | גן עדן, קין והבל, נח

בתיאור הגן בעדן יש רמיזות מרובות למשכן ולמקדש. בכך ממשיך הכתוב לתאר את גילוי השכינה במקום, שהתחיל בבריאת העולם והאדם.[1] בשיעור הקודם ראינו שעם גירושו מגן עדן חזר אדם הראשון למקום המזבח בהר המוריה, כי משם בריאתו ושם מקום כפרתו, ועמדנו על הקִרבה שיש כנראה בין הגן והר המוריה. ברצוננו לעמוד אפוא על הקשר המהותי העמוק הזה בין המשכן והמקדש ובין גן עדן.

1. הנוף הגשמי

· גן עדן - כולו משקה: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בראשית ב', י). מציאות דומה מתוארת בחזון אחרית הימים (יחזקאל מ"ז; יואל ד', יח; זכריה י"ד, ח): מעיין מים חיים היוצא מהמקדש ומשקה את העולם. כמו כן, שמותיהם של שניים מן המעיינות בקרבת ירושלים זהים לשמות שניים מנהרות גן עדן - גיחון ופרת.

· הגן משופע בעצים המצטיינים ביופיים, בטיב פירותיהם ובתכונותיהם המופלאות, ובהם ארזים וברושים: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב', ט); "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ-לֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱ-לֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ. יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹהִים" (יחזקאל ל"א, ח-ט). בית ה' נבנה אף הוא ארזים וברושים (מל"א, ו', י, טו, ועוד), והמדרש מתאר: "א"ר לוי: כשהכניס שלמה את הארון לבית המקדש הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנאמר 'שתולים בבית ה' בחצרות א-להינו יפריחו' (תהילים צ"ב, יד), והיו הולכין ועושין פירות... עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קודש הקודשים ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנאמר 'ופרח לבנון אומלל' (נחום א', ד)" (תנחומא תרומה יא). במציאות של גן עדן ומקדש, מעניקה הנוכחות הא-לוהית וקִרבתה חיות מיוחדת לעולם הצומח.

· זיקה מעניינת יש בנבואת יחזקאל (כ"ח, יא-יד) בין גן עדן ללבנון. ובמקביל דרשו חז"ל " 'והלבנון' (דברים ג', כה) - זה בית המקדש" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דעמלק פרשה ב) (וכן בדרשות רבות אחרות המבוססות על ההנחה כי המילה "לבנון" היא כינוי לבית המקדש).

· פישון - הראשון בנהרות גן עדן - זרם דרך ארץ החווילה, המשופעת זהב ואבנים יקרות (יחזקאל כ"ח, יד). ובמקביל מוזכר זהב רב בבניין המשכן והמקדש וכליהם, ואבנים יקרות - בבניינה העתידי של ירושלים (ישעיהו נ"ד, יא-יב).

· מן הגן יוצא נהר - כלומר: הגן נטוע בראש הר - ונהר זה נפרד לארבעה ראשים המשקים את העולם. ולעתיד לבוא: "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב', ב; וכן במיכה ד', א).

2. הנוף הרוחני

· בגן נאמר "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג', ח); ובמשכן נאמר "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כ"ו, יא-יב). בתוך הגן ובתוך המשכן יש התהלכות שכינה והשגחה מיוחדת.

· בשני המקומות יש דיבור והיוועדות בין ה' לאדם: בגן - היוועדות ישירה, ובמשכן - מעל הכפורת מבין שני הכרובים. בהיוועדות במשכן מסר ה' למשה את מצוותיו לישראל, וגם על אדם הראשון הוטלו מצוות; יתר על כן, חז"ל (בראשית רבה טז ד) הבינו כי הציווי "לעבדה ולשמרה" מתייחס לקרבנות - והרי עבודת הקרבנות ושמירת המקום הן העבודות העיקריות של הכוהנים והלוויים במשכן ובמקדש.

· לאחר גירוש האדם שומרים הכרובים על דרך עץ החיים; ובמשכן ובמקדש שומרים הכרובים על הכפורת ועל הארון, ומציינים את המקום שבו מידבר ה' עם משה ושממנו יוצאת תורה לכל ישראל.

· על כותנות העור שהלביש הקב"ה את האדם דרשו חז"ל (במדבר רבה ד ח) כי אלו בגדי כהונה. ואכן, בין בגדי הכהונה ישנה כותונת.

לעתיד לבוא יתחדש לא רק הנוף הגשמי של הגן (מים חיים יצאו מירושלים ואבנים יקרות יעטרו את חומותיה), אלא גם נופו הרוחני: כל העם יזכה לנבואה (יואל ג', א-ב), הבריאה כולה תתוקן (ישעיהו ס"ה, יז), האור יהיה כאור שבעת הימים (שם ל', כו), ותיבטל האיבה בין זרע הנחש לזרע האישה (שם י"א, ח).

3. משמעות ההקבלה

יש בדבר שתי גישות המשלימות זו את זו.

גישה אחת רואה במשכן ובמקדש המשך של מציאות גן עדן בעולם. כשם שהגן בעדן השפיע ברכה על העולם כולו, כך צריך המקדש להשפיע ברכה גשמית ורוחנית על כל העולם. במובן זה, מנציח המקדש את הגן בעדן עבור עם ישראל והעולם כולו.

הגישה השנייה רואה במקדש תיקון של חטא גן עדן,[2] למשל: הכרובים שמקדם לגן מונעים קרבה לא ראויה לה', ואילו הכרובים במקדש הם שיא הקִרבה אליו; אדם הראשון לבש את הבגדים בעקבות החטא, ואילו בגדי הכהונה הם "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח, ב, מ); לאחר החטא אין האדם מסוגל לעמוד בפני קול ה', ואילו במשכן נכנס משה למקום השכינה כשה' קורא לו.

כאמור, שתי ההבנות משלימות זו את זו: יש במקדש פן של המשכיות עם הגן בעדן ופן של תיקון החטא בו. מכל מקום, אין ספק כי ההקבלה מלמדת על תקווה וציפייה לחזור לעולם מתוקן ושלם, ובו קִרבת א-לוהים גדולה, בלתי-אמצעית, בין כנסת ישראל לקב"ה, ולחידוש ההיוועדות וההידברות בין האדם והקב"ה. במובן זה, המקדש הוא מקום של תקווה ותיקון.

4. הגירוש מגן עדן

לאחר חטאו של האדם בגן נאמר:

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג', כג-כד).

את ההקבלה בין הכרובים השומרים על דרך עץ החיים ובין כרובי המשכן כבר ציינו.

סילוק האדם מזרחה מקביל לסילוק השכינה מן המקדש לקראת חורבן הבית הראשון - אף הוא מזרחה (יחזקאל י"א, כג). כיוון המקדש ממזרח למערב, באופן שהחלק המקודש ביותר, קודש הקודשים, הנו במערב, מקביל, אם כן, לכיוון המקורי של גן עדן: קודש הקודשים נמצא במקום הגן; והמזבח, מקום בריאת האדם ותיקונו, ממזרחו (וראה השיעור הקודם).[3]

ב. קרבנותיהם של קין והבל

לאחר סילוק האדם מגן עדן מספרת התורה:

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (בראשית ד', א-ח).

כידוע, פרשה זו עוררה שאלות פרשניות רבות, וכאן נציין בקיצור רק את השאלות והתשובות החשובות לענייננו.

קין והבל מקריבים את הקרבן הראשון המפורש במקראות. אך רד"ק (בראשית ד', ג) פירש על פי חז"ל (שבת כח ע"ב) "כי שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר 'מקרין מפריס' (תהילים ס"ט, י), ובניו למדו ממנו, והביא כל אחד המלאכה שהיה מתעסק בה להודות לא-ל על הטובה שנתן לו בעבודתו". וכזכור, בשיעור שעבר הבאנו את דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ב ה"ב) כי קין והבל הקריבו את קרבנם על המזבח שבנה אדם הראשון, ושעליו הקריבו בהמשך נח ואברהם; וכן עולה מפרקי דרבי אליעזר (פרק כג).[4]

על השאלה העיקרית בפרשה - מדוע התקבל קרבנו של הבל ונדחה קרבנו של קין - יש בחז"ל כמה תשובות. כאן נציין רק את התשובה המפורסמת כי קין הביא " 'מפרי האדמה'... מן הפסולת, לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסייפות", בעוד שהבל הביא קרבן משובח - מבכורות צאנו ומחלביהן (בראשית רבה כב ה).[5]

גם באשר לשאלה המרכזית השנייה בסיפור - טיבו של הריב בין האחים - נביא מן המדרש רק דעה אחת, הקשורה לענייננו: "זה אומר בתחומי בית המקדש נבנה וזה אומר בתחומי בית המקדש נבנה, שנאמר 'ויהי בהיותם בשדה', ואין 'שדה' אלא בית המקדש, היך מה דאת אמר 'ציון שדה תחרש' (מיכה ג', יב)" (בראשית רבה כב ז). אפשר שבכך מבקשים חז"ל להדגיש את החשיבות שנתנו האחים ליחסיהם עם הקב"ה.

לאור כל זאת מסכם רד"צ הופמן בפירושו לספר ויקרא (כרך א, עמ' סד-סה) את אופי קרבנותיהם של קין והבל:

הקרבנות הראשונים הובאו על ידי קין והבל. אלה נקראים 'מנחה', כלומר: מתנה (בראשית ד', ג). הביטוי 'מנחה' הוראתו בכל מקום שהוא נמצא במקרא: מתנה, שמוגשת לגדול במעלה ובכוח (שאר התשורות נקראות בשם 'משאת' או 'מתנה'). יש שמגישים את המנחה הזאת לשר גבוה משום שיש בכוחו לגזול מן המגיש את כל הונו. רוצים להתפשר עם העריץ ומקריבים את החלק כדי להציל את הנותר. אבל המנחה עשויה גם לשמש סימן להכנעה תחת העליון. מודים באדנותו של זה ואת עצמו משימים לעבד, שכל מה שקנה הוא שייך לרבו. במקרה זה מכבדים את האדון ביקר ובעידית, ורק את הנשאר מחזיקים לעצמם. מסוג זה האחרון היה קרבנו של הבל. הוא הביא את מתנתו מבכורות צאנו וחלבהן בכוונה הרצויה לה', שרצונו לשים לרגלי אדוניו האמיתי את המובחר והמשובח שבנכסיו כדי לקבל מידו את השארית אך כנדבת חסד.

ולכן נתקבלה מנחת הבל ברצון, לא מפני יתרונה העצמי, כי אם מפני שהייתה נראית כהבעה מוחשית של רגש עדין. לכן לא כתוב (בראשית ד', ד): וישע ה' אל מנחת הבל - כי אם 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'. אולם קרבנו של קין היה מן הסוג הראשון. הוא הכיר כי ברכת אדמתו הייתה תלויה בה' ושזה יש בכוחו ליטול ממנו את כל הונו, ולכן רצה להתפשר אתו ולתת לו את החלק כדי להבטיח לעצמו את הנשאר. ועל כן לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו: 'ואל קין ואל מנחתו לא שעה'. במחשבות כאלו היו מלווים רוב הקרבנות של עובדי האלילים. פלצות אחזה אותם מפני 'קנאת האלים' והתאמצו לבוא לידי פשרה עם הכוחות העליונים, כביכול, שאיימו על חייהם ועל רכושם.

ציון דרך חשוב בתולדות השראת שכינה והיחסים בין הקב"ה והאדם הם ימי אנוש, שבהם "הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' " (בראשית ד', כו), ביטוי המתפרש מלשון התחלה או (כדעת רוב המפרשים) מלשון חילול; כאן לא נעסוק בסוגיה זו. בחלקו האחרון של השיעור ברצוננו לבחון את יחסו של נח לקב"ה, ובפרט את בניין המזבח והקרבת הקרבנות לאחר המבול.

ג. קרבנו של נח

מעשהו הראשון של נח לאחר הצלתו מן המבול היה בניין מזבח והקרבת קרבנות:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (בראשית ח', כ-כא).

זהו האזכור המפורש הראשון בתורה לבניין מזבח, כמו גם לצירוף "ריח ניחוח" בהיענות הקב"ה לקרבן. להלן ננסה להתבונן במשמעות הרוחנית של קרבן זה ובצביונו.

1. מקום המזבח

על פי פשטי המקראות, המזבח נבנה במקום מנוחת התיבה בהרי אררט. ברם, כבר ראינו לעיל את מסורת חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כג; רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ב) כי מזבח זה הוא הוא המזבח בהר המוריה, שעליו, על פי אותה מסורת, הקריבו גם אדם הראשון, קין והבל, ובהמשך אברהם.

מלבד המגמה לקבוע מקום סגולי נבחר אחד ומיוחד להקרבה, ייתכן שיש למסורת זו משמעות ייחודית לגבי נח בפרט. השם נח מציין את תקוותו של אביו כי בנו "יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' " (בראשית ה', כט). ארירת האדמה המוזכרת כאן היא הקללה שנתקללה האדמה בעטיו של אדם הראשון: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג', יז). ואכן, בעקבות קרבנו של נח אומר ה': "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". בקרבנו ממשיך נח, אם כן, בתיקון חטאו של אדם הראשון, והיות שהאדם נברא בהר המוריה וחי שם, ומשם כפרתו - מסתבר מאוד ששם גם הקריב נח.

2. הקרבן

על המילים "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר" מבאר רד"ק:

וחיה טהורה בכלל, כי מכל הטהורים הקריב, וזה מטעם הודאה לא-ל שהצילם שלא מתו במבול. אבל הטמאה אינה ראויה לקרבן, כי אף למאכל אדם אינה ראויה אלא מתוך הדחק... כל שכן לקרבן הא-ל.

דבריו מבוססים כנראה על המדרש:

'וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' ' - ' וַיָּבֶן' כתיב - נתבונן, אמר: מפני מה צווני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן, מיד 'ויקח מכל הבהמה הטהורה' וגו' (בראשית רבה לד ט).

יש כאן אפוא רמיזה קדומה לציווי להקריב מן הבהמות הטהורות דווקא.

מדוע הקריב נח דווקא עולות (לעומת קין והבל, שהכתוב מכנה את קרבנותיהם מנחות)?[6] רש"ר הירש (בראשית ח', כ) מבאר את טעם הדבר כך:

נח העלה עולות, ואילו קין והבל הביאו מנחות. המנחה היא קרבן הודיה, ואילו תכלית העולה - קידוש המעשה. 'עלה' מורה על התפתחות ועליה, ומכאן: עלה האילן. עולה מכפרת על מצות עשה; היא מעוררת את כח המעשה ומזהירה מפני רשלנות. היא מדרבנת את האדם לעלות ולהתקדם ולשאוף אל פסגת ייעודו. חטאת מורה לאדם להישאר במעלתו המוסרית - אחרי שקיפח אותה בקלות הדעת; אצבע הכהן מביאה את הדם אל רום מעלת המזבח - 'בנתינה על קרנות המזבח'. לא כן בעולה: הכהן עומד מרחוק וזורק את הדם למחציתו התחתונה של המזבח, וכך הוא רומז למקריב: עדיין אתה עומד מרחוק, וטרם התייצבת בתחתית ההר - קל וחומר שטרם הגעת אל פסגת יעודך. עליך לרכז את כל כח החיים, להקריבו ולהעלותו אל רום פסגת ייעודך.

הרב הירש מדגיש כאן את המעשה המעלה את האדם. ויש להוסיף כי בעולה מעלה המקריב הכול אל ה', ומכיר בכך שהכול מידו.

3. בניין מזבח ותכלית הקרבן

כאמור, זהו המקום הראשון בתורה שמסופר בו במפורש על בניין מזבח. נמשיך אפוא בפירוש רש"ר הירש, המנצל את הופעתו הראשונה של מושג המזבח לביאור משמעותו:

מבואר במקומות רבים, שהמזבח נבנה בידי אדם - ובו הארץ, כביכול, מתרוממת אל על. משום כך מצאנו בספר יחזקאל (מ"ג, טו) שהמזבח נקרא בפשטות: 'הראל'.

ואילו המזבח הבנוי מסמל: התרוממות מעל למעמד הטבע והתעלות דרך יצירה אל מעמד האדם החפשי - כדי לעלות משם אל ה'. ובכן, שעה שנח בנה מזבח לה' - בארץ שניתנה לו שנית - הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש: מעשה האדם ישים שם אבן על אבן - עד תהיה כל הארץ הראל מקודש.

הנה נח בנה מזבח לה' בארץ שניתנה לו שנית - והוא העלה עולות במזבח: באותה שעה הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש ה'. אכן, עתיד האדם לבנות שם בניין, השואף ומתרומם אל על; עתיד הוא לשום שם אבן על אבן, עד תהיה כל הארץ הראל. והאנושות תקריב שם את כל כוחותיה כדי לעלות ולהתקדם בעבודת ה'.

הרב הירש מבאר שמבנה המזבח וצורתו מלמדים כי עיקר עניינו - העלאת הארץ, כביכול, אל השמים, על ידי האדם. המזבח, המבטא את עבודת האדם, מסמל את התרוממות הארץ - הצד הגשמי של המציאות - אל על. אבל ההקשר של בניית המזבח מעניק למעשה משמעות נוספת: בהצלתו מן המבול ניתנה כביכול הארץ מחדש לנח;[7] ובבניין המזבח מקדיש הוא את הארץ מחדש לקב"ה.

לאור זאת נוכל להבין גם את מהות הקרבן ותכליתו. ההבנה הפשוטה היא שזהו קרבן הודאה על הצלתו,[8] וכך פירשו פרקי דרבי אליעזר (פרק כג), רד"ק, חזקוני ועוד. בחרנו להביא טעם זה בניסוחו הקולע של רד"צ הופמן בפירושו לספר ויקרא (כרך א, עמ' סה):

אולם אם קרבנו של הבל העיד על מחשבה אצילה, הרי לא היה זה בעצם אלא מנחה, כלומר מתנה. הוא נדב, אמנם, בעלי-חי, אולם בעלי-חי אלה, כיצירים חיים, לא היה ייעודם לסמל את חייו הוא כשייכים לה' ותלויים בו, אלא הם היו חלק מהונו, כשם שפרי האדמה היה חלק מרכושו של קין.

רק נח, שראה במו עיניו באבדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' ותלויים בו, והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חי. הדם שנשפך בתורת 'נפש' בעל החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו לבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', 'אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש' (איוב י"ב, י).

בכך רואה הרב הופמן עליית מדרגה: קין והבל הביאו לקב"ה מהונם, בעוד שקרבנותיו של נח מייצגים בעצם את האדם עצמו ואת העולם כולו.[9]

כיוון שני עולה במדרש במדבר רבה (יד יב):

למה הקריבו [הנשיאים, י"ל] מג' מינין? עולה כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות שנאמר 'ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח'... למה שעיר לחטאת? לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ, כמה דתימא 'וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם' וגו'.

לפי המדרש, בא קרבנו של נח לכפר על חטא, כפי שניתן ללמוד מן התוצאה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם".[10]

וכמובן, שני הטעמים משלימים זה את זה: יש בבניין מזבח לשעה ולדורות ממד של עילוי הבריאה אל מקורה, על ידי זביחת בעלי חיים, שדמם-נפשם מייצג את האדם המקריב; ויש בכך גם ממד של כפרת חטא ותיקון המציאות, שהם מתפקידיו המרכזיים של המזבח.

* * *

השיעור הבא ידון בע"ה במגדל בבל כניגוד למקדש.