דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

סליחה

אחר התשובה באה הסליחה.

בברכה הקודמת בקשנו סיוע בפעולת התשובה ואת הצלחתה. בברכה הזאת אנו מבקשים סליחה ומחילה. חז"ל בחרו להפריד בין שתי בקשות אלו. על פי המבואר בשיעור הקודם, בקשת התשובה היא בקשה לקרבת ה', לתיקון הקרע שנוצר בינינו לבין ה', ולאיחויו. הצורך שהברכה באה למלא הוא הקרע, הריקנות הרוחנית, והניכור כלפי עולם הקדושה. בברכה הנוכחית אנו מגיבים לצורך אחר ומבקשים תיקון אחר. החטא הוא רע ומחייב עונש. החטא איננו רק שלילת הקדושה הפנימית אלא גם פגיעה במלכות שמים וחוקיה. הצדק האלוקי מדת הדין, מחייב תגובה, כי לא ייתכן ש"שופט כל הארץ לא יעשה משפט". יש לאדם צורך להינצל מן העונש ומרוגזו של ה', כי דינו של חוטא הוא מוות. כיון שמדובר כאן בשני צרכים שונים ביסודם: האחד מושרש בתכנים הרוחניים של האדם והעדר הקדושה, והשני במצבנו הפיזי ובהצלחותינו בעולם המעשה, דאגו חז"ל שלא נבלבל ביניהם. כפי שכבר הדגשנו, הברכות האמצעיות מבוססות על צרכי האדם, כל ברכה עונה על צורך אחר. חשוב שהאדם יפנים שהצורך בקרבה אלוקית אינו תלוי כלל בצורך להימנע מעונש. יתר על כן, נשים לב שהצורך בקרבה אלוקית קודם לצורך שלא להיענש.

נוסח הברכה עצמה אינו מעלה בעיות, אך ברצוני להתייחס לכמה עניינים.

א. סליחה מחילה וכפרה

השלישיה בכותרת עולה על שפתינו כיחידה שקשה להפרדה. בתפילות יום כיפור שלושת השמות האלה באים תמיד יחד - סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו. אך בברכה בתפילת העמידה אין זכר לכפרה. כדי להבין מדוע, נצטרך להבהיר את פירוש כל ביטוי.

1) סליחה - כשאדם סולח הוא מבטל את הרגשת הטינה מלבו. סליחה נדרשת כשמישהו נפגע אישית. אם ראיתי מישהו נוהג שלא כשורה, אך אין החטא שלו פוגע בי, אין מקום לסליחה מצידי. בקשת סליחה מה', אם כן, היא לבקש שהוא לא יכעס על הפגיעה האישית; אנו מבקשים שה' ישנה את יחסו אלינו, אף על פי שאותו יחס הוא מוצדק. למה ה' כועס על החוטא? איך אפשר להעלות על הדעת שה' "נפגע" מן החטא? היהדות אינה דוגלת בהנחה הפילוסופית שאין מעשי בני אדם נוגעים לאלוקים. כל חטא הוא פגיעה, פגיעה אישית, בבורא, במלך העולם. אין הכוונה שה' נכלם, חלילה, או שרגשותיו נפגעו;[1] הפגיעה אינה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית. החטא הוא מרידה במלכות ה' ופריקת עול. אנו, בני בשר ודם, חווים בחיינו הפסיכולוגיים הסובייקטיבים, את החטא נגדנו כפגיעה בכבודנו. לזה קיימת מקבילה אובייקטיבית - פגיעה בטוב ובצדק. לחטא יש היבט אישי, כי לאלוקים יש יחס אישי עם ברואיו שנבראו בצלמו, ובמיוחד עם בניו, שלהם נתן את תורתו ואתם כרת ברית. הדימוי המקראי של אב ובניו הפך בספרות חז"ל ליסוד מרכזי בהבנת החטא. תמיד ימשילו חז"ל את החוטא לבן מלך שסרח. רעיון זה בא לידי ביטוי בברכה זו ובברכה הקודמת. נשים לב שרק בשתי בקשות אלו אנו פונים לקב"ה בתואר "אבינו".

מלבד הסטייה מן היושר האובייקטיבי, יש בחטא מעשה אישי נגד ה'. בזה ה' שונה משופט באולם המשפט, שגוזר עונש בלי להיות מעורב אישית. ה' מעורב אישית בסכסוך, החטא, והוא תובע את ריבו - "שמעו הרים את ריב ה', והאתנים מסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח".[2] כתגובה לריב, האדם מבקש סליחה, הוא מבקש מה' להתייחס אלינו כאילו לא פגענו בו.

2) מחילה - מחילה שונה מסליחה. המלה מחילה לקוחה מעולם המשפט, מדיני ממונות. אם אדם חייב לחברו כסף, הוא יכול לוותר על התשלום - זוהי המחילה. אין כאן חשיבות לרגשות של הנושה, לתחושותיו בנוגע לחוב, אלא רק לעובדה שהוא מוותר על זכותו לגבות אותו. כמו כן, אין צורך שתהיה מלכתחילה פגיעה. חוב יכול להתקיים בלי חטא - כשאדם לווה כסף מחברו - וגם במקרה הזה המלווה יכול למחול על החוב. בכל מקרה שיש לאדם זכות לדרוש פיצוי או תשלום מחברו, הוא יכול למחול על אותה זכות, ולפטור את החייב מלשלם את החוב.

בהקשר של חטא, מחילה מתייחסת ישירות לעונש. כאן נתבסס על הרעיון שהעונש הוא תולדה ישירה של החטא, ובעצם פועל יוצא ממנו. כפי שהלוואה יוצרת חיוב פרעון, כך החטא יוצר עונש. זהו צדק במובן הטהור - עונש כהחזרת האיזון שהופר על ידי החטא. זו הסיבה שמפריע לנו כשאנו קוראים על מישהו שחטא והצליח לחמוק מכל עונש. לבנו אומר לנו שמשהו לא בסדר, משהו דורש תיקון. אנשים נאורים לפעמים יכנו הרגשה זאת כיצר הנקמנות, אך אין זה נכון. ההרגשה הזאת קיימת גם כשאין לנו כל קשר לחטא ולא נפגענו ממנו. בזה מחילה שונה מסליחה. הסליחה מבוססת על הפגיעה בבורא, ואילו המחילה על הפרת עקרון הצדק. כאן ה' פועל כמו שופט, המורה על הצעדים הדרושים כדי לתקן את המצב המעוות. הסליחה משנה את היחס האלוקי לאדם, המחילה משנה את העונש עצמו. אלוקים אינו משנה את יחסו, הוא פוטר אותנו מחיוב שיש לנו כלפיו.

3) כפרה - כפרה שונה בצורה יסודית משתי הפעולות הקודמות. קל להבחין בהבדל אם נשים לב שסליחה ומחילה הם פעולת אנושיות, שקיימות ביחסי אדם לחברו,[3] ואילו כפרה שייכת רק לקב"ה. אם פגעתי במישהו, אני יכול וגם חייב לבקש ממנו שיסלח לי, ושימחול על חובי כלפיו, אך איני יכול לבקש ממנו לכפר לי. הכפרה אינה פועלת על יחס האלוקים לאדם (כמו בסליחה), ולא על דרישות האלוקים מן האדם (כמו במחילה), אלא על האדם עצמו והחטא. חפץ שנטמא על ידי החטא צריך כפרה. מצאנו כפרה גם בנוגע לחפצים דוממים. כהן גדול ביום הכיפורים מכפר על הקודש ועל המזבח. גורם הטומאה שם הוא מעשי האדם, אך המזבח הוא שדורש תיקון. גם האדם נטמא מחטאיו, ולכן דרוש לו, כאובייקט שנפגם על ידי החטא, כפרה. הכפרה היא סוג של היטהרות, כפי שאנו מוצאים בפסוק המסיים את עבודת יום הכיפורים, "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו".[4] וכך דרש ר' עקיבא -

אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו, כה) ואומר, מקוה ישראל ה' (ירמיהו י"ז, יג) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. (יומא פ"ה:)

ההיבט בחטא שעליו סולחים, הוא פגיעה בקב"ה; ההיבט בחטא שעליו מוחלים, הוא פגיעה בצדק שמחייב תשלום; ההיבט בחטא שעליו מכפרים, הוא ההיטמאות הפנימית של נשמת האדם, השחתת צלם האלוקים. לחוטא יש אישיות מקולקלת, אופי מוכתם, ונפש מזוהמת. הוא לא רק עשה חטא, הוא שקוע בחטא. הכפרה היא רפואה, היא החלמת החוטא. זהו בעצם נס, מעשה של בריאה - ולכן הוא דורש כוח אלוקי. כשאדם מבקש כפרה, הוא בעצם מבקש להיגאל מן החטא, להיוושע מהזוהמה שהשתלטה את הווייתו הפנימית.

לכן, לדעתי, אין מקום לכפרה בברכה הנוכחית. לא בגלל שהיא אינה חשובה אלא משום שמקומה בברכה הבאה, ברכת הגאולה. בקשת הגאולה, כפי שניווכח בשבוע הבא, תכלול גאולה מעוני רוחני לא פחות מגאולה מצרות פוליטיות.

למה הפרידו חז"ל בין סליחה ומחילה לבין כפרה? התשובה תלויה בהבנת הברכה הבאה, אבל העיקרון מובן כבר עתה. כפי שהדגשנו בהסבר על הפרדת התשובה מהסליחה, העיקרון המנחה את חלוקת הברכות הוא הצורך ולא התוצאה. למרות שהחטא עומד בבסיס שלושת התהליכים, מבחינת הצורך של האדם יש פער גדול בין הצורך בכפרה לבין הצורך בסליחה ומחילה. השניים האחרונים נובעים מהצורך של האדם להבטיח את טובו ואושרו, להינצל מעונש ולזכות בחיים. הכפרה נובעת מצורך האדם להבטיח את בריאות נשמתו מבפנים; אין כאן איום חיצוני בעונש או משפט. האדם המבקש כפרה אינו מחפש בטחון אלא שלימות. לכן, שתי בקשות אלו, המכוונות לשתי פנים שונות של אישיות האדם, מחולקות לשתי ברכות שונות.

ב.. כי חטאנו

אנו מבקשים סליחה "כי חטאנו", ומחילה "כי פשענו". במבט ראשון, תפקיד המלה "כי" כאן שונה לחלוטין מתפקיד ה"כי" ב"כי מוחל וסולח אתה". האם החטא הוא סיבת היענות ה' לבקשתנו? ההסבר הפשוט הוא שאנו מסבירים את הצורך שלנו במחילה, ולא את הסיבה שה' יסלח לנו. "כי חטאנו" היא סיבת בקשתנו, ולא סיבת ההיענות של ה'.

אך נדמה שחז"ל דווקא הבינו ש"כי חטאנו" היא הסיבה שה' יסלח. כך מצאנו בבמדבר רבה (כ', יג), שם מופיע הרעיון, שבלעם מיהר לאמר "חטאתי", כי הוא ידע "שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו". רעיון זה מנומק כך בירושלמי:

ויאמר שמואל חטאנו לה' (שמואל א ז, ו). לבש שמואל חלוקן של כל ישראל. אמר לפניו: רבון העולמים, כלום אתה דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך לא חטאתי, שנאמר, הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיהו ב, לה), ואלו אומרים לפניך חטאנו. (ירושלמי תענית, פ"ב מז)

חז"ל מלמדים אותנו רעיון יסודי ביחס החוטא לה'. לפחות בנוגע לעונש ("אין רשות למלאך ליגע בו") ולדין ("אתה דן את האדם"), יסוד תגובת ה' נעוץ בסירוב האדם להכיר בכך שהוא חוטא. האשליה העצמית, ההתכסות במעיל הצדקה, היא הדבר שיותר מכל דבר אחר מחייב תגובה נזעמת ותקיפה. לכן בתפילת הוידוי אנו מקדימים, "שאין אנחנו עזי פנים וקשי עורף לאמר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו". כך גם בפרשת ויגש, המהפך מתרחש כאשר אחי יוסף משתחררים מההכחשה ואומרים, "אבל אשמים אנחנו".[5] כל עוד האדם עומד לפני ה' ומצהיר על צדקותו, לא קיימת אפשרות של סליחה ומחילה. סליחה ומחילה במצב כזה רק יחזקו את אחיזת האדם בחטאו. השחרור מחובת העונש יכול לבוא רק כתוצאה מהכרה פנימית.

לפי הסבר זה משמעות הבקשה בברכה היא: סלח לנו אבינו, כי (אנו אומרים) חטאנו.

ג. המרבה לסלוח

השאלה ברורה. למה דווקא בברכה זאת אנו לא מסתפקים בחתימה בנוסח "ברוך העושה את מה שבקשנו" אלא אומרים "ברוך המרבה באותה עשייה"? שאלה זו מעמידה אותנו על שאלה בסיסית יותר - מה בדיוק פירוש "מרבה לסלוח"?

הביטוי מבוסס על הפסוק בישעיהו: "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח".[6] מהפסוק עולה כי "ירבה לסלוח" הוא הסיבה לשיבת הרשע אל ה'. אם ה' היה סולח סתם, ולא מרבה לסלוח, לא היה טעם לרשע לפנות אליו.

היו שהסבירו את ה"מרבה לסלוח" במובן המספרי. ה' סולח, וחוזר וסולח, גם למי שביקש סליחה וחזר וחטא. כך, לדוגמא, מסביר בעל התניא באגרת התשובה: בניגוד לאדם - שאם יתבקש לחזור ולסלוח לאדם שכבר סלח לו בעבר וחזר לחטוא, גם אם יסלח לחוטא, הסליחה תהיה עם גירעון ותישאר תחושה של חוסר תועלת בסליחה הראשונה - הקב"ה חוזר וסולח ואין אצלו כלל הבדל בין פעם ראשונה לפעם האלף. כל סליחה היא רעננה ובלב שלם כמו בפעם הראשונה.

פירוש אחר שפעם שמעתי, רואה ב"מרבה" ענין כמותי. ה' סולח עם עודף. מעיקר הדין, הסליחה אמורה להתאים לבקשת הסליחה, כמו שאמר ה' למשה, "סלחתי כדבריך", כמו שבקשת. יש בזה היגיון רב, כי בלי בקשת סליחה אין זה נבון לסלוח. אך, בסופו של דבר, ה' מרבה לסלוח. ה' נותן את הסליחה במידה גדולה יותר מאשר בקשת הסליחה. כוס הבקשה רוויה וגולשת מהסליחה שנשפכה לתוכו.

פירושים אלו לא רק יפים אלא גם אמיתיים. אך ברצוני להוסיף רעיון שלא יסתור, אלא יבסס את שני הפירושים.

לדעתי, "מרבה לסלוח" מתייחס לזה שכוח הסליחה הוא אין-סופי. לא רק שה' סולח יותר מן המתבקש, ובכל פעם מחדש, אלא שהסליחה בכל מקרה יונקת משורש אין-סופי.

התיאולוגיה לימדה אותנו שכל תארי הק-ל הם אין-סופיים. אך כאשר אנו פונים אל ה' בבקשה מסוימת, אין אנו מבקשים הפעלת כוח אין-סופי. כדי לתת לאדם פרנסה, דרוש כוח מוגבל, כפי צורך האדם, ובדומה בנוגע לבנין המקדש ולקיבוץ גלויות. כיוון שהעולם סופי וחסרונותיו סופיים, כל מה שדרוש לתיקון מצב בעולם הוא כוח סופי. הפעלה של כוח אין-סופי נדרשה רק במעשה בראשית, שהיה יש מאין. היחס בין היש לאין הוא יחס אין-סופי. מאז הבריאה, הבעיות הן בעיות מוגבלות, וה' פותר אותן בכוח מוגבל, כפי הצורך. לכן, האדם אינו צריך לפנות לרופא אין-סופי, או לשופט אין-סופי, או למכניע זדים אין-סופי, כדי לבקש על צרכים אלו.

אך לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. יש בעיה אחת בעולמנו שכדי להבטיח יכולת פתרון, דרוש כוח אין-סופי - וזאת בעיית החטא. [7]

כיוון שיש לאדם בחירה חופשית, יש לו יכולת אין-סופית לעשיית טוב. כפי שהדגשנו כמה פעמים בשיעורים אלו, הגבול העליון ליכולת האדם להיטיב אינו פחות מאשר האלוקים שהאדם נברא בצלמו, כלומר אין גבול. אך בבחירה חופשית יש איזון הכרחי בין טוב ורע, ולכן גם יכולת האדם להרע ולהשחית היא ללא גבול. כפי שאנו רגילים להבטיח שאדם יכול לשוב בכל מצב, למרות כל מה שכבר נפל, כך יכול הוא גם להמשיך ליפול. אם הייתה תחתית לרעת האדם, אזי מאותה נקודה הוא לא היה יכול לחזור בתשובה (חופשית). לכן, הרע בעולם הוא בעל פוטנציאל אין-סופי. אם כן, התשובה לרע שלנו חייבת להיות אין-סופית. לכן האלוקים נקרא "המרבה לסלוח", זה שמחזיק עבורנו במאגר בלתי נדלה ובלתי מוגבל של סליחה. הסליחה שאני מבקש עכשיו נובעת ממעין שמתגבר בלי סוף; אחרת לא תוכל הסליחה לתקן את הרע שלי, שאף הוא נובע ממעין בעל יכולת אין-סופית.

גם סליחה לחטא אחד קטן נובעת ממאגר אין-סופי של סליחה, וזה משתי סיבות:

1. החטא, גם הקטן ביותר, נובע מהיכולת האין-סופית של האדם, בעל הצלם אלוקים, להרע.

2. כשאדם משתמש בבחירה החופשית לחטוא, הוא פוגע בעצם מעשה בראשית ומחזיר את העולם לרגע לפני הבריאה. הכל קיים רק ברצון ה'. אין דבר יכול, בעקרון, להתקיים נגד רצון ה'. אך עובדה יש רע. לפי חוקי ההיגיון, ברגע שיש רע, הוא היה חייב להפסיק להתקיים, כי הרע סותר את סיבת קיום. הרב הוטנר זצ"ל הסביר כך את כפילות שם הוי"ה בי"ג מדות. על פי הגמרא[8] "אני ה' לפני שחטא האדם, אני ה' לאחר שחטא האדם". מסביר הרב הוטנר זצ"ל ששם הוי"ה הוא שמהווה את כל העולמות. אני הוי"ה לפני שחטא האדם - אך משחטא האדם כל הבריאה מופסקת. השם הראשון אינו יכול לעבור את החטא, ודרוש עוד מעשה בריאה, עוד שם הוי"ה שמהווה את כל העולמות, לקיים מחדש עולם שיש בו חטא. לכן, כל חטא, ולו הקטן ביותר, מחייב כוח אין-סופי, בעל יכולת בריאה יש מאין, כי אין בעולם שלפני החטא יסוד לקיים את העולם אחריו.

מובן, אם כן, שצדק בעל התניא, ומכך שה' מרבה לסלוח נובע שהוא יסלח ויחזור ויסלח בלי גרעון. וכן מובן שברגע שתתחיל פעולת הסליחה, היא לא תעצור ב"כלי" שנוצר על ידי הבקשה, אלא תגלוש מכל צדדיו, כמעין המתגבר ועולה על גדותיו. שני רעיונות אלו הם פועל יוצא מכך שכל מעשה סליחה נובע ישירות מהפעלת כוח אין-סופי בתוך הבריאה.


[1] למרות שיש גם מקורות שמוכנים לפרש קרוב לפשוטו את הפסוק "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו).

[2] מיכה ו, ב.

[3] ועל כך התבסס ההסבר לעיל'.

[4] ויקרא טז, ל.

[5] בראשית מב, כא.

[6] ישעיהו נה, ז.

[7] בברכה השנייה פירשתי שמשמעות "רב להושיע" היא שישועת ה' היא לא מן העולם אלא מעל ומעבר לכל מה שיש בעולם. שם היה מדובר בברכת פתיחה כוללנית, שבה אנו מציגים לעצמנו מי הוא ה'. אך בברכת בקשה פרטנית, אין צורך לפנות ליותר מהנדרש, ולכן אין מקום ל"רב" אלא בברכת הסליחה.

[8] ראש השנה יז:

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)