דילוג לתוכן העיקרי

נימוסי שולחן הלכתיים

קובץ טקסט

נימוסי השולחן היהודיים

כולם אוכלים, כל יום. נכון שלפעמים יש ארוחות מיוחדות, אירועים וסעודות חגיגיות, אך ביסודו של דבר, האכילה היא לכאורה הכרחית ולכן אין בה משמעות רבה. אכילה היא דבר משותף לכל היצורים החיים, ונקודת מבט דתית נוטה לראות אותה כרוכה מדי אחרי הגוף, אחרי היצרים הגופניים והתאוות הגשמיות מכדי שיהיה לה פוטנציאל רוחני בעל ערך. עם זאת, האכילה מעוגנת בציוויים הלכתיים: לא זו בלבד שכל החגים מצוינים בסעודות חגיגיות, לא זו בלבד שהפולחן בבית המקדש כלל אכילת קרבנות, אלא גם האכילה היומיומית עמוסה בהלכות ותפילות. מההיבט החוויתי, צורת האכילה ההלכתית, על אף הפיכתה עד מהרה לטבע שני, היא אחד הסימנים המובהקים ליהודי שומר מצוות, ובעצם הדבר הראשון שאנו מלמדים את ילדינו.

כהקדמה, ברצוני להציג חלק משיחה שנתן מורי ורבי, הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, לפני כעשרים וחמש שנה[1]:

סעודה בהלכה היא יותר מאכילה גרידא. ההלכה ניסחה כללים רבים של איך ומתי, מעין מדריך להתנהגות בסעודה. בשורש הסעודה עומדת בעיה שטרדה את מנוחתם של חז"ל ושל הציניקנים והסטואים בימי קדם. האכילה היא תהליך פיזיולוגי המגיב לדחף בסיסי בלתי נשלט. אין שום דבר אנושי ברדיפה אחרי אוכל. רבים מהסטואים הגיעו למקסנה שאכילה היא צורך מחפיר ורע הכרחי. זו פעולה גשמית ובהמית; ולכן, רבים מהסטואים היו אוכלים את ארוחותיהם בבדידות משום שהתביישו שיראו אותם אוכלים בפומבי. שתי המסקנות העולות מהנחת היסוד זו הינן או סגפנות או נהנתנות. גם היהדות התמודדה עם הבעיה הזאת. נכון הדבר שגם החיות אוכלות, אך אין ללמוד מהיותה של האכילה דבר אוניברסלי שאכילת האדם והבהמה חד הם. האדם יכול לרומם, או לגאול את האכילה ובכך להפכה לפעולה חפשית ובחירית. ישנם שני הבדלים בין האדם והבהמה. החיה אוכלת לבדה - כל אחת לעצמה. שנית, החיה אינה יכולה לפרוש מטרפה כאשר החלה באכילתו. האדם חייב להתגבר על שני תכונות אלו ולרומם את אכילתו לגבהי הסעודה.

החברה המודרנית מכירה בעובדה שהאדם לא חייב לאכול לבדו. עם זאת, השאלה היא מהו ההפך מלאכול לבד. העולם המערבי תירץ קושיה זו בצורה פשטנית באומרו כי האדם הוא יצור חברתי השואף לידידות. מכאן שניתן להגיע להאנשת האכילה על ידי הפיכתה לפעילות חברתית, על ידי פיתוח נימוסי שולחן וכללי התנהגות, והצבת האכילה בהקשר אסתטי של השולחן הערוך כהלכה ושיחה הולמת. החוויה האסתטית מוצעת כאמצעי המזכך לא רק אכילה אלא את כל הדחפים הפיזיולוגיים. משחר ההיסטוריה, ניסתה החברה להאניש את יצר המין באמצעות האסתטיקה. הנהנתנות של החברה המודרנית מתנה שההנאה תטוהר מכוחות בהמיים. מה שיפה הוא טוב. היהדות מתנגדת לרעיון כוחה הגואל של האסתטיות. חווית היופי אינה גואלת כלל. אדרבא, ליופי יש השפעה מהפנטת, כמעט הוללת על האדם, המפשיטה מעליו את חירותו וכבודו. בתורה, חוה לא עמדה בפני יופיו של העץ ("ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" [בראשית, פרק ג', פסוקו']); בני האלוהים לא עמדו בפני יופין של בנות האדם (שם, פרק ו', פסוק ב'); בני ישראל במדבר נמשכו אל יופיין של בנות מדין (במדבר, פרק כ"ה, פסוק א'). היהדות סוברת כי גם היופי כשלעצמו זקוק לגאולה. ביכולתו של היופי להוריד את ההתנהגות האנושית לשפל החיים הבהמיים. הסעודה הנאה והמפוארת נדחית על הסף (לראש הגסטפו בוילנה קראו וייס. הוא היה מוסיקאי מוכשר, והיה מומחה גדול במוסיקה של באך. הוא גם היה מומחה גדול ברציחת ילדים ובמיוחד אהב לעסוק בשני תחומי ההתמחות הללו בעת ובעונה אחת).

היהדות מחליפה את היופי בדבר אחר. בשיטתה המיסטית של הקבלה קיימות שתי מידות - "חסד" ו"גבורה". החסד היא מידת ההתפשטות, הנעה קדימה אל עבר יעדים שטרם נתגלו, אופקים הצפונים בערפילי השחר. ניתן להשוות את החסד לנהר העולה על גדותיו ומציף את הכפרים. הגבורה היא תנועת הנסיגה. היא מסמלת את הבריחה מהחברה פנימה אל עבר ד' אמותיו של האדם. הגבורה היא פרישתו של השרוי לבדו אל זה שאין עוד מלבדו. על האדם לשלוט בשתי התנועות, כל אחת בעיתה. כדי לרומם את האכילה, אנו זקוקים לקהילה, לא כדוגמת זו המצויה בחברה המערבית, אלא קהילת חסד. חסד פירושו טוב לב כפייתי, ללא קשר לגודל רכושו של האדם. הוא מבטא גישה - כל שברשותי הוא יותר ממה שאני צריך.

הקהילה הנוצרת על ידי היהדות אינה מורכבת מאמנים ואניני טעם, אלא מאנשים חווי-חסד, הוגי-חסד, מכווני-חסד, ומבקשי-חסד, שרעבונו של החסר לחם לא נותנת להם לישון. רק קהילה מעין זו יכולה להמיר את האכילה הפיזיולוגית בסעודה בעלת אופי אנושי. ואין די באנושיות גרידא. הסעודה נגאלת מתוקף היותה עבודה דתית. הקורבן המוקרב על המזבח בבית המקדש - מהו? זוהי סעודתם הגדולה של האדם ואלוקיו. "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך" (דברים, פרק י"ב, פסוק ז'). אין חלוקה למארח ואורחים - כולם אוכלים ושמחים לפני ה'. מנהג ה"זימון" מחזק את תוקפו של רעיון זה בכל ארוחה. ה"זימון" הוא אמירת הברכה במשותף לאחר הארוחה. יחד, כאיש אחד, משבחים הסועדים משום שאכלו יחד. ההנהגה המקורית של הזימון נועדה לקהילה המורכבת ממארח עשיר ואורחים עניים, קהילת חסד. ההלכה מבוססת על הרעיון שלכל אחד חלק שווה בלחם חברו.

הרשו לי להסביר את ההלכה אליה מתייחס הרב זצ"ל.

לאחר האכילה, יש לומר ברכה המודה לה' על המזון; במשמעותה של הברכה בהלכה, נדון בפעם הבאה, והעניין כאן הוא שהברכה, כמו כל תפילה אישית, נועדה להאמר על ידי כל אדם המחויב בה באופן אישי. במקרים בהם אדם אינו מסוגל לומר את הברכה, קיים מנגנון הלכתי שבאמצעותו יכול אדם אחר לומר את הברכה עבורו, והוא יוצא ידי חובה על ידי האזנה לו. אך האופן הטוב ביותר לתקשורת עם ה' הוא בצורה ישירה; היהדות ההלכתית אינה ממליצה שאחרים יתפללו במקומך. אף על פי כן, במקרה זה המשנה במסכת ברכות (פרק ז', משנה א') כותבת שבמקום ש"שלושה שאכלו כאחד", צריך שאחד מהם יברך עבור כל השלושה. מנהג זה נקרא "זימון".

הרב סולובייצ'יק זצ"ל הסביר שמשמעות הזימון איננה שאדם אחד מברך לאדם אחר, המאזין לו ויוצא באמירת הראשון, ואין אנו רואים בכך כאילו כל השלושה אמרו את הברכה, אלא במקרה זה, האכילה "כאחד" הביאה אותם להתחייב בברכה אחת בלבד. בעצם, אסור להם לומר את הברכה איש איש לעצמו. על ידי האכילה המשותפת, הם התאחדו ("כאחד") לקהילה והברכה היא אמירה משותפת ולא פרטית המוכפלת בשלוש.

השורה האחרונה המצוטטת מדברי הרב סולוביצ'יק לעיל, על פיה האוכל צריך להיות זמין לכולם, מתייחסת להלכה הקובעת שכדי לזמן, על האוכל המוגש לפני הסועדים להיות מותר לכל. במילים אחרות, גם אם כל אחד מהם אכל מצלחתו שלו, ברכת הזימון מבוסס על הרעיון שהאוכל היה משותף לכולם, כאילו אכלו מצלחת משותפת. אנו רואים כאן שהמאורע, החבירה לאכילה משותפת, מתקדש באמצעות הוספת הברכה המיוחדת, משום שהקהילה, שלושת היחידים שאכלו יחדיו, הינה בעלת ערך רב יותר מסך כל חלקיה. האכילה, פעולת ההזנה החייתית ביסודה, משמשת לקשר אנשים יחד ליחידה גדולה משום שהיא אמצעי של חסד.

הרב מזכיר כבדרך אגב השוואה לקורבן על המזבח. השוואה זו מתייחסת למאמר חז"ל על כך שהשולחן (המשמש לאכילה) הוא כמזבח. במבט ראשון, נראה לנו כאילו ההפך הוא הנכון. המזבח, מקום ההקרבה, הוא המקום בו האדם מוותר על הדבר שברשותו, מזונו, ומרסן את תאוותו ורעבונו. מצד שני, השולחן הוא חדר האוכל שלי - המקום בו אני מספק את יצרי ותאוותי. המזבח נועד לאלוקים, השולחן נועד לי. אבל אם אני רואה בשולחן אמצעי של חסד, אם אני מקדש את האכילה שלי על ידי שאני חולק אותה עם אחרים, אני מטהר את האכילה מיסודה הנהנתני. האדם לעצמו הוא גשמי; שיתוף ונתינה לאחרים יוצרים את נוכחות הקדושה בתוכנו. הרב סולוביצ'יק המשיך רעיון זה גם בכיוון ההפוך: המזבח בבית המקדש היה גם מרכז האכילה שלנו. הביכורים הובאו לירושלים כדי להאכל ביחד לפני ה'. השוויון והקהילה כשלעצמם הם סמל וגורם לקדושה, הגואל את המעשה הבסיסי ומרומם אותו לדרגה הומנית, ואף מעבר לה.

בהשקפה הדתית המערבית, האכילה אינה נחשבת בדרך כלל כאמצעי הולם לקדושה. הקדושה מתקשרת לסגפנות, ביטול הגשמיות הגופנית. אין הדבר כן ביהדות. להפך, הנחת היסוד היא שנפש קדושה יכולה לשכון רק בגוף קדוש, ושקדושת הגוף מושגת לא על ידי ביטולו, אלא על ידי גאולתו, על ידי עיצוב הגשמיות כדי שתבטא ערך. הערך המתואר לעיל, ערך החסד, הוא דוגמה אחת לכך. ללא אוכל, ללא אכילה, בין אם שלנו ובין אם של אחרים, לא יהיה שיתוף, לא יהיה חסד, לא תהיה חבירה של יחידים לכדי שלם גדול יותר, שלם הנעשה אמצעי לקדושה. האדם הבודד אינו יכול לעשות חסד. באופן זה, היצרים הטבעיים אינם נעשים הומניים בלבד, אלא גם מקודשים.

ביטויו הישיר של פוטנציאל הקדושה שבאכילה נמצא בברכה הנאמרת לפני ואחרי האכילה, וכך אומרת בנוגע לעניין זה הגמ':

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנא' "לה' הארץ ומלואה" (תהלים, פרק כ"ד, פסוק א'). ר' לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים, פרק קט"ו, פסוק ט"ז). לא קשיא - כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. (ברכות לה.)

ההסבר המובן מאליו הוא שלפני הברכה - הכל שייך לאלוקים; לאחר הברכה - הוא נותן הכל לאדם. שימו לב לסתירה הברורה - האופן בו האדם זוכה לבעלות על כל טוב העולם הוא על ידי אמירת הברכה, ההצהרה כי ה' הוא הריבון (למשל - ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו). פירושו של דבר שהאדם צריך להכיר בכך שבאמת אין לו דבר שהוא שלו, אלא שהכל ניתן מאת ה'. על ידי הכרה בעובדה זו ובאופיו הקדוש של העולם, העלנו את ההנאה העצמית לדרגת הקדושה, והחדרנו בפעולותינו הגשמיות קדושה, כך שאין סתירה בין האופן בו אנו משתמשים בעולם ובין מקורו האלוקי. גם דבר זה מושרש בחסד עליו דיברנו קודם לכן. אם המזון אינו שייך לי, אלא לה' שנתן לי אותו בחסדו, מובן מאליו שאהיה מוכן לחלוק אותו עם הזולת[2].

ההשלכה החוויתית של דרישה זו לברך לפני האכילה רבת עוצמה. היהודי שומר המצוות אינו יכול להכניס אפילו פירור לפה מבלי לומר ברכה לפני כן. דווקא משום שאכילה היא פעילות כה טבעית ובלתי מודעת כמעט, ההלכה מחייבת אותנו לשים לב ולקדש כל שלב, לא לראות שום דבר כמובן מאליו, וכמובן, במקרה הספציפי הזה - להכיר בכך שהעולם אינו ברשותנו ואין אנו יכולים לעשות בו כבשלנו.

למעשה, זו הלכה שקל לשכוח אותה, משום שתנועת היד לפה כה טבעית, וזו הסיבה שהברכה כה חשובה. היהדות מבקשת לדאוג לכך שנשים לב למה שאנו אוכלים, משום שהגוף, הקשר שלנו אליו והעולם התומך בו המהווים את הצעד הראשון ליצירת אישיות קדושה. יחד עם נושא בו עסקנו בעבר - הצורך להבדיל את מה שאנו אוכלים ולהפריד בין האסור למותר (כלומר, לפרוש ולא לאכול הכל), הלכות המזון והאכילה חודרות אל תוך הרובד הבסיסי ביותר של הקיום האנושי. האדם מתעלה לא על ידי התעלמות מהרבדים הבסיסיים, ובודאי לא על ידי שלילתם, אלא על ידי קידושם ועל ידי כך הוא מקדש את עצמו ואת הגשמי שבו.

בשיעור הבא, נעסוק במשמעות הברכה - מה פירוש הדבר "לברך את אלוקים", ומדוע זו צורת ההתקשרות היחידה שלנו לה', כמעט תמיד.

 

[1] "דפוסים מבניים ורעיונות מוסריים בהגדה של פסח", מעובד מסיכומו של מחבר השיעור.

[2] במפנה מעניין, פירוש חסידי לגמרא הזו הפך את תשובתו של ר' לוי. לפני שמברכים - האוכל שלך, לאחר הברכה, - האוכל של ה', קדוש, כמו קרבן על המזבח. המשמעות זהה למרות ההיפוך המבריק. הברכה היא האמצעי להתקדשות, אפילו כשהיא מאפשרת לנו לאכול.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)