שיעור 10 - האם יודע המלך על גזירות המן? (א)

  • פרופ' יונתן גרוסמן

האם יודע המלך על גזירות המן? (א')

לאחר הפלת הפור על ידי המן מתוארת שיחתם הסודית של המלך ויועצו הקרוב, בה הציע המן את תוכניתו להשמדת "עם אחד מפזר ומפרד":

"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (ג', ח-ט).

כהמשך לדיון בשיעור הקודם יש להעיר כי הדגשת המן על 'דתיהם' (= חוקיהם) השונות של העם הנידון חשובה ביותר בתמה העמוקה של הסיפור. מאחר ו'דתיהם' של העם שונות, הרי שאת 'דתי המלך' אינם עושים. הדבר אותו המן מעלה כביקורת על העם הנידון, מתפרש על ידי הקורא כמובן כשבח גדול: הם אינם עושים את דתי המלך שהרי הם כפופים לדת מלך מלכי המלכים, או שמא נאמר, שדווקא הם אלו שעושים את דתי 'המלך', אולם המן לא יבין זאת...

להפתעתנו הגדולה, המן אינו מזהה באופן ברור את העם עליו הוא מדבר. ייתכן שמשום מה המן חושש שלו יידע המלך באיזה עם מדובר הוא יסרב לרעיון ההשמדה, או סביר יותר, שאי הזכרת שמו של העם מעבירה למלך (ולקוראים) את התחושה שמדובר בעם פעוט ערך ושולי, שאף את שמו אין צורך או עניין להזכיר. אולם, עמימות זו מזמינה אותנו לבדוק האם בדברי המן לא חבויה עמימות נוספת, שייתכן ונוטלת תפקיד חשוב ביותר בהמשך התפתחות העלילה.

לשם דיון בדבר ברצוני לפתוח בשתי תמונות אחרות מתוך המשך המגילה, בהן נזכרת גזירת המן. בשתי התמונות מישהו מיידע אדם אחר על אודות גזירות אלו: התמונה הראשונה, בה מרדכי מיידע את אסתר, והתמונה השנייה, בה אסתר מיידעת את אחשורוש.

מרדכי ואסתר

ניתוח מפורט של תמונה זו יבוא בעז"ה לכשנגיע לפרק ד' בעיוננו. לעת עתה ברצוני להצביע על קושי מסוים בקריאת הדברים אותם שלח מרדכי לאסתר. בדברים ששם מרדכי בפי התך ישנם שלושה מוקדים, ובקשה - שאסתר תיכנס אל המלך (ד', ז-ח):

וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי
1. אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ
2. וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים [קרי: בַּיְּהוּדִים] לְאַבְּדָם.
3. וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ

ובקשתו - וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ.

סביר להניח שהחלק הראשון ("כל אשר קרהו") רומז לסכסוך הפרטי-האישי שבין מרדכי להמן, כלומר רומז לסירובו להשתחוות להמן, וכיצד התגלגל דבר זה לפור.[1] החלק השלישי שבדבריו ברור גם הוא: מרדכי מבקש מהתך שיראה לאסתר את גזירת המן העוסקת בהשמדת היהודים.

אולם, כיצד יש להבין את החלק השני שבדברי מרדכי? מה פשר 'פרשת הכסף' בה עוסק מרדכי? מדוע הצעת התשלום של המן למלך כה חשובה עד לידי אזכורה בשנית, בתיאור הדיאלוג שבין מרדכי לאסתר? גם אם המלך היה מקבל בסופו של דבר את התשלום שהציע המן התמיהה הייתה במקומה, אולם קל וחומר כעת, לאחר שאחשורוש וויתר על ממון המן ("הכסף נתון לך"), לא ברור מה ראה מרדכי להזכיר את 'פרשת הכסף' ברגעים קריטיים אלו לגורל האומה.

היו שהציעו שאזכור הכסף "מחזק את הזדוניות של תוכנית המן".[2] אולם קריאה זו קשה. האומנם בהדגשת הרווח הכלכלי שעתיד להגיע לממלכה מאיבוד היהודים, הופכות הגזירות להיות 'זדוניות' יותר מאשר שמד עם שלם ללא שום תכלית וסיבה?! נשוב להדגשה המפתיעה של הכסף מאוחר יותר. לעת עתה ברצוני לעבור לתמונה השנייה, בה אסתר מדווחת לאחשורוש על הגזירות.

אסתר מספרת לאחשורוש

התמונה בה אסתר מיידעת את המלך בדבר גזירת המן במשתה השני שערכה (ז', ג-י) היא תמונה מרובת קשיים. כיצד זה מלך, שנתן את הסכמתו להשמדת עם שלם אך לפני חודש (ואולי אף פחות מזה),[3] כבר שכח החלטה חשובה זו? קשה להניח שגזירה מעין זו יצאה לרוב מתחת ידי אחשורוש (וככל הנראה לא יצאה שוב אף לא פעם), גם אם מדובר במלך חסר אחריות הנתון למצבי רוח.

זאת ועוד, היהודים שבממלכת אחשורוש לא הסתירו את צערם ויגונם מגזירה זו:

"ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" (ד', ג).

האם המלך אינו מודע לתסיסה המונית זו ברחבי ממלכתו? לא רק אזרחי מלכות אחשורוש הרחוקים נוהגים מנהגי אבלות אלו, אלא גם עבדי המלך הקרובים, היושבים דרך קבע בשער המלך:

"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (ד', א-ב).

בהחלט ייתכן, ואף סביר, שאחשורוש אינו שומע את תוכנן המדויק של זעקות היהודים, וגם סביר ששרי המדינות מטפלים בהתפרצויות אלו ולא כל קול זעקה מגיע לאוזני המלך אחשורוש. אך ברור, כי אחשורוש יודע על מרמור היהודים בממלכתו, ואך מתבקש שהוא קושר מרמור זה עם גזירת המן שהוא נתן לה את רשותו.[4]

כיצד זה, אם כן, מתפלא כל כך המלך לשמוע את דבר הגזירה מפי המלכה אסתר? ניתן להעלות שלושה כיוונים פרשניים בהתמודדות עם שאלה בסיסית זו:

א. המלך מופתע מכך שהגזירה חלה גם על אסתר. מאחר וזהותה של אסתר לא הייתה ידועה למלך (ב', י, כ), הוא לא ידע שהיא חלק מהעם עליו הוא והמן כתבו את הגזירות.[5]

ב. כחלק מעיצוב דמותו הקריקטורית של אחשורוש, גם כאן, המלך 'השיכור והטיפש' אינו זוכר את דבר הגזירות עליו המן סיכם עימו.[6]

ג. המלך אמנם יודע 'מיהו זה ואיזה הוא', אולם הוא עושה עצמו כמי שאינו יודע. לא נוח למלך להראות עצמו כמי שהסכים לגזירה כזו, ועל כן הוא משחק בתמונה זו דמות מופתעת.

אולם, שלוש גישות אלו אינן מתאימות לעיצוב תמונה זו ולתכניה. קשה לומר שהפתעת המלך קשורה בזהות המלכה, מפני שלא אלו המילים שהוא אומר. המשפט הפורץ מפי המלך בעת התרגזותו אינו: 'וכי גם את מעם היהודים?!' או משפט דומה. דברי המלך נוגעים בעצם ייסוד הגזירה במלכותו, ללא ידיעתו: 'מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן', כלומר, המלך אינו מעלה על דעתו כי מדובר בגזירות להן נתן את הסכמתו, וכי האיש ש"מלאו לבו לעשות כן" הוא המן היושב לפניו.

באופן קיצוני עולה קריאה זו מתוך תרגום יונתן:

"ואמר מלכא אחשורוש ואמר לאסתר מלכתא: מן הוא דין ובאידין אתר הוא גברא חציפא וחיבא ומרודא די אמלכיניה לבביה למעבד כדין" (ז', ה).

המלך רואה בגוזר גזירה זו מורד במלכות, וברור שאין כוונתו רק לחוסר ידיעת המן שגם אסתר קשורה בעם עליו נגזרה גזירה. מתוך דברי המלך ניכר שלפחות ברגע הנידון הוא אינו קושר את דברי אסתר עם הגזירות עליהן המן דיבר עימו.[7]

יתר על כן. גם המשך התפתחות התמונה הנידונה אינו מתאים לפרשנות הרואה בשיוך אסתר לעם היהודים את הדבר שכה הפתיע את המלך. קשה להניח שאך בשל חוסר ידיעה זו של המן (ושלו עצמו) יגזור המלך מיתה על המן ויתלהו על העץ. זהו עונש שמתאים יותר למורדים במלכות ולא למשנה למלך שעשה טעות בשגגה, מה גם שהמלך עצמו שותף לשגגה זו בהיותו חתום על הגזירות.[8] יכול היה המלך לפטור במקום את אסתר (ומשפחתה) מגזירת המן, שהיא גזירתו, ולהמשיך במשתה שמח וטוב לב (תוך שהוא עוקץ את אסתר על הסתרתה את זהותה הלאומית).

קשה גם להניח שתמונה זו מבוססת על שכחת המלך השתוי את הגזירות להן הסכים. אם אמנם כך, מצפה הקורא שהמן יבקש על חייו מאת המלך, וינסה להזכיר לו את דבר שיחתם הסודית ואת הסכמת המלך לאגרות שכתב בשמו. התפתחות העלילה מורה, שגם המן מבין ש"כלתה אליו הרעה מאת המלך" (ז', ז), וקשה להניח שמדובר בשכחה רגעית.

עיצוב התמונה מורה, שהמלך נדהם לשמע תוכן דברי אסתר ולשמע דבר הגזירות. המגילה מדגישה את הפתעתו הגדולה של המלך בעזרת החזרה על הפועל:

"ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה" (ז', ה).[9]

כפילות זו מעצבת את דמות המלך כמופתעת וככועסת, וכדברי ראב"ע במקום:

"'ויאמר המלך אחשורוש ויאמר' - פעמיים, להורות שהמלך כעס מיד ומרוב כעסו אמר במהירות מי הוא זה".[10]

כך עולה גם מתוך תיאור יציאת המלך לגינת הביתן:

"והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן" (ז', ז).

התחושה היא שיציאתו של המלך קשורה ב"חמתו", בכעסו, שכל כך התגבר, עד שהיה עליו לצאת להירגע עם כוס יין במרפסת... יושם לב, שגם מנקודת המבט של המן המלך נראה ככועס ובלתי ניתן לשליטה:

"וירא המן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך" (7).[11]

משום כך, קשה לומר שהסיפור מעודד קריאה הרואה את המלך כמשחק אדם מופתע ונדהם, אולם כל העת למעשה מודע לגזירות. המגילה מציירת את המלך כמופתע (באמת!) וככועס (באמת!) בשל קיום גזירות שמד אותן הזכירה אסתר.

אולם לא רק את תגובת המלך קשה להבין בתמונה זו. במובן מסוים גם פעולת אסתר נראית מפתיעה במבט ראשון. בדברי אסתר למלך היא הדגישה את הערכתה השלילית לאיש שעומד מאחורי גזירה נוראה זו:

"איש צר ואויב המן הרע הזה".

על פניו, אין אסתר נוהגת בחוכמה והיא מסכנת את אפשרות ההצלה היחיד שנותר ליהודים, שהרי האיש העומד מאחורי גזירה זו (משפטית ומוסרית) אינו אלא אחשורוש החתום על הגזירות. גם אם ברצונה לבטלן, אין זה מן החוכמה לטפול רֶשע כה רב על מחולל או מאפשר הגזירה, שהרי דבר זה רק ירחיק את אחשורוש מהזדהותו עם כאבה של אסתר. הגמרא חשה במתח זה באומרה:

"'איש צר ואויב המן הרע הזה' - אמר רבי אלעזר מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן" (בבלי, מגילה, דף ט"ז ע"ב).

כלומר, אחשורוש הוא למעשה אותו איש צר ואויב, באשר הוא המולך על מלכותו ובשל הסכמתו להצעת המן יש לראות בו שותף למזימה.

וכשם שתגובת אחשורוש אינה מובנת, וכשם שפעולת אסתר אינה ברורה, כך גם 'החוט המשולש' שבמשתה - המן, נראה כפועל בחוסר היגיון. לאחר שאחשורוש כעס על המן, ביקש הלה על נפשו. אך למרבה ההפתעה הוא עשה זאת מאסתר! מה ראה המן לבקש ולהתחנן על נפשו לפני אסתר, שזה עתה התברר לו כי היא חלק מהעם אותו הוא מבקש להשמיד ולהרוג, טף ונשים ביום אחד, ולא לבקש מאת המלך, שהוא יועצו הקרוב ביותר ובוודאי המלך מכבדו.[12] מה גם, שהמן יכול היה לנסות ולהזכיר למלך את אישורו לדבר, ואולי המלך מעדיף היה לסלק את אסתר מהבמה המלכותית ולא את יועצו הקרוב המן, לאחר שזה עשה כרשות שניתנה בידו.

מסקנת הדברים היא, שהקריאה הפשוטה ביותר של תמונה זו היא שהמלך אמנם לא היה מודע לדבר הגזירות עליהן דיברה אסתר. לכן הוא מופתע כל כך, לכן הוא כועס כל כך, ולכן המן אינו מבקש על נפשו מאת המלך עצמו אלא מעם אסתר.

מה פשר התנהגות הגיבורים בתמונה זו? האומנם שכחו המלך והמן את הסכמת אחשורוש לגזירת השמד אותה הציע המן?

לשם פתרון תמיהות אלו יש לבחון ביתר עיון את שיחתם הסודית והאינטימית של המן ואחשורוש. נשוב לדבר זה, אי"ה, בשיעור הבא.[13]



[1] א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, תל אביב - ירושלים תשס"א, עמ' 105.

[2] ברלין, אסתר, עמ' 106.

[3] מקריאת המגילה לא ברור כמה זמן עבר בדיוק בין שליחת האגרות ובין המשתה השני שעשתה אסתר ותליית המן בו. אנו שומעים על שלושה ימים של צום לפני כניסתה אל המלך, ועל יום נוסף בין המשתה הראשון למשתה השני, כך שעברו לפחות ארבעה ימים. אולם, לפני שמרדכי שולח את אגרות השמד לאסתר כתוב: "ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהדים וצום ובכי ומספד", כך שייתכן שהאגרות נשלחות ומתפרסמות ורק לאחר מכן אסתר שומעת עליהם. סביר להניח שלרצים הדחופים לוקח כשבועיים-שלושה להגיע אל מדינות המלך הפזורות ולפרסם את דבר הגזירה, ועל כן נראה שעוברים כחודש ימים משעת שליחת האגרות ועד לתליית המן.

[4] מאוחר יותר נגלה, שאחשורוש יודע את דבר יהדותו של מרדכי: "ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך" (ו', י). בהחלט ייתכן שדבר זה נודע לו בעקבות התנהגותו של מרדכי לאחר גזירת המן והמלך שמע זאת.

[5] מה גם שהמן בדבריו למלך לא גילה את זהות העם עליו הוא מדבר. וייזר הציע שזו הפתעת המלך: "המלך תפש את ערמתו של המן שהעלים ממנו את שם העם המפוזר, וראה את הצרה שהוכנס בה" (א' וייזר, "מגילת אסתר", בתוך: א' וייזר וב"צ לוריא (עורכים), ספר קורנגין, תל אביב תשכ"ד, עמ' 136), ובדומה:

D. J. A. Clines, The Esther Story: The Story of the Story, Sheffield 1984, p. 295.

[6] כהצעתו השלישית של לוונסון:

J. D. Levenson, Esther, OTL, London 1997, p. 103.

[7] "It is also clear that he has no memory whatsoever, at least not at this moment, of Haman's insidious plot against the Jews or of his own part in it" (F. Bush, Ruth - Esther, WBC, Texas 1996, p. 432).

[8] היו שהציעו שאמנם המלך אינו יכול להעניש את המן על עצם הגזירות, והעונש שהושת עליו נובע מנפילתו על המטה אשר אסתר עליה (כך למשל קלינס [לעיל, הערה 5], עמ' 313). נדון ברעיון זה לכשנעיין בפרק זה.

[9] כפילות הפועל הביאה רבים לשינוי הנוסח כאן (תוך הסתמכות על השבעים). היו שהגדירו זאת כדיטוגראפיה (מור); היו שראו זאת כטעות סופר (גרלמן), והיו שהגדירו זאת באופן עדין יותר, כ'מוזר' (מיינהולד). הצעת שינוי מקובלת היא שינוי הפועל הנזכר ראשונה ל'וימהר': 'וימהר המלך אחשורוש, ויאמר לאסתר המלכה' (ארליך, רינגרן), אולם, כאמור, אין בשינוי צורך, ויש לראות בכפילות הלשון חלק מהעיצוב הספרותי של הפתעת המלך ותדהמתו, כפי שהציעו למשל סטירדל, דומרשאוזן, ועוד. לדעתו של בוש, הכפילות נועדה לשם 'השהייה'.

[10] ובדומה: ע' חכם, אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' מה; ברלין, אסתר, עמ' 127.

[11] בוש [לעיל, הע' 7], עמ' 430. ייתכן ויש מי שביטוי זה ('כלתה אליו הרעה') מעורר אצלו אסוציאציות לדברי נער נבל לאביגיל: 'כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו' (שמ"א כ"ה, 17). אם אמנם כך, הרי שבניגוד לסיפור דוד ונבל, שם אביגיל מתערבת ומפייסת את דוד, הרי שהמתערב בסיפור המן (חרבונה) אך יחמיר את כעס המלך, ואכן הרעה עתידה להגיע להמן.

[12] "It is ironic, but perhaps inevitable, that Haman does not follow the outraged king into the garden, and therefore that he turns to plead for his life with one whom he had previously contrived to condemn to death" (W.J. Fuerst, The Five Scrolls, CBC, Cambridge 1975, p. 75).

[13] בכדי שלא להשאיר את הקוראים במתח ארוך טווח, יישלח השיעור הבא בקרוב ממש...