דילוג לתוכן העיקרי

על יראת שמיים

קובץ טקסט

שיעור 1 - יראת שמים

בבואנו לדון ביראת שמים אנו מחלקים בין יראת הרוממות ליראת העונש, ובלשונו של ר' נחמן 'יראה עליונה' ו'יראה תחתונה'. למעשה ר' נחמן מרחיב את ההגדרות מעבר לכך:

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז): העניין הוא, כי אנו רואין בחוש, תכף כשאדם רוצה לילך בדרך הישר, מתעוררין עליו דינים. והסברא הוא להפך. אך, כי יש שני מיני יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש נקרא צדק, ויראת הרוממות נקרא אמונה. כי מחמת שהוא מאמין באמונה שלמה שהשם יתברך הוא רב ושליט, עיקרא ושרשא דכל עלמין, הוא ירא ממנו. וידוע הוא, כי אי אפשר לבוא לאמונה רק על ידי יראת העונש. כי מחמת שהוא ירא מהעונש, מאמין שהשם יתברך הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ומזה בא לאמונה יותר גדולה. נמצא, תכף כשרוצה לילך בדרך הישר, צריך להיות לו יראה, הנקרא צדק. ובצדק כתיב (תהלים ט): 'והוא ישפט תבל בצדק', לפיכך מתעוררין עליו הדינים. אך כשבא אל האמת, היינו אל היראה, הנקרא אמונה, אז כל הדינין נמתקין בשרשן. וזהו: 'תתן אמת ליעקב', היינו להיראה, כי יעקב הוא יראה, מלשון (משלי כ"ב): 'עקב ענוה יראת ה''. אז בוודאי: 'חסד לאברהם', כי אברהם נקרא מי שבא לדבק את עצמו להשם יתברך, מלשון: אבוא רם. וזה שכתוב (בזהר בלק דף קצח:): 'והיה צדק אזור מתניו ואמונה אזור חלציו', היינו צדק והיינו אמונה, אלא עד לא אתחברת אמת בהדה אקרי צדק, כיון דאתחבר אמת בהדה אקרי אמונה, וכל טיבו וכל נהורא שריא בה (לקוטי מוהר"ן קמא, פז).

ר' נחמן קובע בתורה זו מספר הנחות הדורשות ביאור:

א. אי אפשר לבוא לאמונה כי אם על ידי יראת העונש.

ב. הוא קובע כי המניעות המתרגשות ובאות על האדם החפץ להתקרב אל ד' הינן הדינים שנועדו להביא את האדם אל יראת העונש.

ג. את יראת הרוממות מכנה ר' נחמן בשם אמונה והיא ההכרה שד' הוא רב, שליט וכו', וזוהי המתקת אותם דינים שבאו על האדם.

ד. ר' נחמן מקביל את המושגים 'צדק' ו'אמת' לשתי היראות הללו: ה'אמת' היא יראת הרוממות, וה'צדק' הוא יראת העונש.

בעצם ר' נחמן רואה ביראת העונש שלב הכרחי שלא ניתן בלעדיו, והוא הוא התשתית והבסיס לעבודת ד' וליראת הרוממות.

הוא מביא לראיה את דברי הזוהר הקדוש שהאמת המצטרפת לצדק היא זו שיוצרת את האמונה, אבל רק כשהיא מצטרפת אל הצדק.

תוספת ביאור להגדרת שתי היראות נמצאת במקום אחר:

ויש שני מיני יראות, יש מי שהוא ירא מה' מגדולתו ורוממותו בגין דאיהו רב ושליט, ויש יראה למטה ממנה, היינו שבא ליראה על ידי יראות תחתונות, על ידי שירא מחיה או משר או מפחד אחר, על ידי זה הוא נזכר ובא ליראת ה'. ויראה הראשונה, שהיא על ידי התבוננות השכל בגדולתו ורוממותו, היא בחינות א. כי היראה היא בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פרק ג'): 'אלמלא מוראה של מלכות' וכו'. והיא בחינות דלת. 'בגין דלית לה מגרמה כלום', כי אי אפשר לבוא ליראה כי אם על ידי התבוננות השכל בגדולתו, והשכל נקרא יוד. כמו שכתב רש"י: "אז ישיר משה" 'שראוי לכתב שר משה, אלא יוד על שם המחשבה נאמרה', וההמשכה מהשכל להיראה הוא בחינת ואו. וזה א. והיראה השניה שהיא באה מדברים תחתונים, היא בחינת אד. כי היא בחינת דלי דלת, שאינה נמשכת מהשכל, אלא מהדברים תחתונים, ועל ידי היראה זו אינו נמשך רק השפעות בעולם, כי הוא בחינת העלאת מַיִין נוּקבין, כמו כשאחד צריך לחברו ומבקש ממנו, ועל ידי הבקשה פועל אצלו הדבר, מחמת שדבוריו ובקשתו שהכניע עצמו לחברו וביקש ממנו, נעשו אלו הדבורים בחינת העלאת מיין נוקבין, ופועלים הבקשה אצל חברו להשפיע לו מה שצריך, כן מה שמעלה היראה מהדברים התחתונים, נעשה מזה בחינת העלאת מיין נוקבין, ונמשכין השפעות בעולם (לקוטי מוהר"ן קמא, קפה).

יראת הרוממות, כפי שמתארה ר' נחמן בקטע זה, היא הכרה הבאה כתוצאה מהתבוננות שכלית. מדובר בתובנה הבאה לאדם מתוך עיון בבורא ובגדולתו.

לעומתה, יראת העונש היא יראה הבאה לאדם כתוצאה ממפגש שהוא מקיים עם המציאות הממשית ובעיקר עם הצד האפל של מציאות זו.

צריך לשים לב, שבדרך כלל ההבחנה שנוהגים לעשות בין יראת הרוממות ליראת העונש, היא הבחנה בין כבוד לבין פחד. אלא שר' נחמן מתמקד בהבדל אחר והוא במקורן של שתי יראות אלו.

ההכרה השכלית היא בעיקרה מנותקת מהמפגש האמפירי עם המציאות. מדובר בתהליך 'מעבדתי' שבו האדם עובר תהליך לוגי, ומתוכו מגיע למסקנות שיש להן השלכות על החוויה הקיומית של היראה. בלשונו של ר' נחמן 'המשכה מהשכל אל היראה'. מדובר בתנועה מלמעלה למטה, מן ההכרה אל החוויה.

לעומת זאת ביראה התחתונה, התהליך מתחיל בחוויה. אדם ניצב מול סכנת חיים, וחוויה זו מביאה אותו לידי יראת העונש, לידי הכרה, בלשונו של ר' נחמן "על ידי זה הוא נזכר ובא ליראת ה'". מסיבה זו, לא מדבר כאן ר' נחמן בעיקר על השפעה, אלא על העלאה מלמטה, 'מה שמעלה היראה מהדברים התחתונים'.

יראת העונש צומחת מתוך מפגשו של האדם עם המציאות. יותר מזה, היא רותמת את המפגש עם המציאות התחתונה והנגזר ממפגש זה, אל הקודש אל העבודה, ובכך יש בכוחה לא רק להשפיע על העולם, כמו היראה העליונה, אלא גם לרומם מתוכו, את מה שיש בו.

לשם חידוד, ננסה להשוות דברים אלו, לדברים דומים שנכתבו פחות או יותר באותה התקופה, על ידי ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד, בספרו 'התניא'.

כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו (התניא, פרק ג').

יראה זו, יראת הרוממות, היא היראה העליונה, כמו אצל ר' נחמן:

כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו ית' ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו (התניא, פרק ל"ח).

לעומתה, מתייחס בעל התניא ליראה התחתונה:

יראה תתאה [היא] עול מלכות שמים ופחד ה' כפחד המלך דרך משל, שהיא יראה חיצונית ונגלית מה שאין כן יראה עילאה ירא בושת היא מהנסתרות לה' אלהינו והיא בחכמה עילאה יו"ד של שם הוי"ה ב"ה (שם).

בעל התניא עומד על כך שלא תתכן התקרבות לה' ית' ללא אחת מן היראות הללו, הנמוכה או הגבוהה (פרק מ"א). כמובן, שהעדיפה היא יראת הרוממות, הנמצאת במוחו של האדם באופן טבעי ועל האדם לחשוף אותה, אך אם לא הצליח האדם, הרי שגם היראה התחתונה נחשבת ליראה.

ישנם מספר הבדלים בין בעל התניא לבין ר' נחמן בחלוקה בין שתי יראות אלו, אולם ברצוננו להתמקד בהבדל אחד הנוגע לענייננו והוא מידת ה'בדיעבדיות' של היראה התחתונה.

אצל בעל התניא מוצגת היראה התחתונה כברירת מחדל, כלומר, רק אם לא הצליח האדם בחשיפת היראה העליונה עליו לגשת אל היראה התחתונה. לעומת זאת ר' נחמן מציגה באופן יותר 'לכתחילי' וכך הוא אומר:

ואמר: אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם רק הולך בתמימות ויש לו יראת העונש כי עיקר העבודה בתחילה היא רק מחמת יראת העונש ובלי יראת העונש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת ה'. ואפלו צדיקים צריכים גם כן יראה כי עובדי מאהבה הם מועטים מאד מאד ועיקר הוא יראת העונש. (יג) כי היראה עלאה בגין דהוא רב ושליט וכו' הינו יראת הרוממות לאו כל אדם זוכה לזאת היראה אבל עיקר העבודה הוא רק על ידי יראת העונש אצל רוב בני אדם (שיחות הר"ן ה').

אמנם גם בדברי ר' נחמן ישנן הסתייגויות 'כי עיקר העבודה בתחילה', 'כי עובדי מאהבה הם מועטים מאד', אולם נדמה כי העיון בשאר הקטעים שהובאו מלמדנו כי נימת ה'בדיעבד', היא שולית, ולדעת ר' נחמן באמת עיקר העבודה הרצויה היא יראת העונש.

נדמה כי הסיבות להעדפתו של ר' נחמן את יראת העונש על פני יראת הרוממות נובעות מהבנה מעמיקה יותר של הנחות היסוד העומדות מאחורי יראת הרוממות.

ביראת הרוממות האדם מנסה להתעלות מן המישור האמוציונאלי ולהתבונן במציאות באופן 'סטרילי', רציונלי. האדם בתהליך זה מבקש לעצמו את האמת. ולחתירה לאמת ישנם כמה מאפיינים שמבחינתו של ר' נחמן הם בעייתיים.

כאמור, בהשגת יראת הרוממות מדובר במעבר מן המישור האמוציונלי למישור הרציונלי. האדם מנסה לנטרל את רגשותיו, את חוויותיו, ולהגיע להגדרה והבנה לוגית. הגדרה שלאחר מכן תשפיע על האדם ורגשותיו. מכך ר' נחמן חושש ואפילו אם יהיו התוצאות חיוביות.

בשיחה אחרת (רי"ז) מסביר ר' נחמן את הצו 'וידעת היום והשבות אל לבבך' כצו המכוון את האדם למודעות לה' ולא לנסיון לחקור, להבין או לדעת. ר' נחמן מוליך את האדם בנתיבות אמונה פשוטה שאין בה חקירה ואין בה לוגיקה. את חששו הגדול של ר' נחמן מהלוגיקה ניתן להבין מתוך המשך השיחה הנ"ל:

ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות היינו אחר תאוות רעות של העולם הזה רחמנא לצלן. רק מחמת יראת העונש הוא שובר תאוותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותן הספרים של חקירות חס ושלום אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו. ועל כן אין אנו מוצאים כלל שיהיה איזה אדם נעשה איש כשר וירא ה' על ידי ספרי המחקרים אף על פי שנמצא בדבריהם איזה דברים ממדות טובות וכיוצא, אף על פי כן הכל הבל כי הפסדם מרובה משכרם (שיחה ה').

לדעתנו, לא מדובר סתם בחשבון של סיכוי מול סיכון. מדובר בתפיסה מאד יסודית את נפשו של האדם. האדם מצוי בתוך מציאות חומרית, התאוות חבויות בתוכו, והמכשולים מצויים למכביר. כדי לפרוץ את מעגל הכבלים העוטף את האדם, צריך לנקוט בפעולה חריפה, בלשונו של ר' נחמן - 'לשבור'. העיסוק הרציונלי מאופיין במורכבות, לעתים בניכור ובעיקר בתהליכיות ארוכה עם עליות ומורדות. לדעתו של ר' נחמן, מעטפת החומריות המרחיקה את האדם מן הקב"ה לא תישבר ללא פעולה חד משמעית, יציאה בחפזון מתוך מ"ט שערי טומאה שתשליך את האדם בבת אחת אל מחוץ לכבליו.

ניזכר במקורה של יראת העונש לעומת יראת הרוממות. יראת החטא, כאמור, צומחת מתוך המציאות החומרית בה נמצא האדם, אלא שבבת אחת היא נהפכת לעוצמה המופנית כלפי הקב"ה.

היחס לפחד, ממחיש היטב את ההבדל בין היראות. האדם החומרי המצוי בתוך העולם הוא אדם מפחד, מחיה רעה, מאויב, ממחלה ומכל מיני מרעין בישין. ביראת הרוממות האדם נתבע להתעלם מפחד זה. כדי לעיין ברוממותו של הבורא, צריך להתנתק מן המציאות, לצאת מן השדה המפחיד, ולהכנס אל חממת בית המדרש ולהגות. ביראת העונש, האדם נשאר בשדה, והוא אף ממשיך לפחד, אלא שפחד זה בבת אחת מופנה כעת אל הקב"ה. לדעת ר' נחמן, רק פעולה כזו, יש בכוחה לשבור ולנתק את האדם מכבליו החומריים.

בעניין זה יש לשים לב לנקודה נוספת העולה מתוך התייחסותו של ר' נחמן לעניין זה במקום אחר:

וכשאדם הולך בתמימות באמונה לבד בלי שום חקירות יכול לזכות שיעזור לו השם יתברך שיבוא לבחינת רצון שהוא למעלה מחכמה. כי באמת חכמה דקדושה הוא למעלה מאמונה, אבל אף על פי כן אנו צריכים לבלי לילך בחכמות וחקירות רק באמונה לבד כי אמונה הוא דבר חזק מאד, ואזי כשהולך באמונה לבד בלי חקירות וחכמות אזי זוכה לבוא לבחינת רצון שהוא למעלה אפלו מחכמה דהינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד עד שלא ידע מה לעשות כלל מגודל ההשתוקקות (שיחה ל"ב).

כדי להבין את משמעות דברים אלו נחזור לבעל התניא.

לדעתו, יראת הרוממות מושגת על ידי התהליך השכלי שהאדם עובר, תהליך המקביל מבחינת המודל הקבלי של הספירות לחכמה בינה ודעת (חב"ד), ספירות אלו קשורות לתהליך הרציונלי שהאדם עובר, ובעזרתו מגבש לעצמו את הדעה בדבר ה', המביאה אותו ליראת הרוממות.

ענפיה של הכרה זו אלו הן המידות המצויות בספירות חסד גבורה וכו', כשספירת דעת היא המקשרת בין ההכרה לבין המידות.

כדי להבין טוב יותר נצייר את מודל הספירות:

כתר

חכמה      בינה

דעת

חסד      גבורה

תפארת

נצח      הוד

יסוד

מלכות

בעל התניא מתעלם, בציורו זה, מספירת כתר, שמזוהה עם הרצון, כלומר עם השלב הראשוני ביותר של התהוות ההוויה הכללית וגם של כל רעיון המחשבה הבאים לאדם.

יוצא אם כן שלשיטתו של בעל התניא התהליך הוא כדלקמן:

שלב א': הכרה שכלית המביאה ליראת הרוממות - חכמה, בינה, דעת

שלב ב': מידות האהבה והיראה התחתונות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד

כעת נחזור למודל של ר' נחמן:

שלב א': היראה התחתונה

שלב ב': הרצון, תוך כדי דילוג על שלב החכמה.

אם נתרגם את דבריו של ר' נחמן לשפתו של בעל התניא, ולמודל שהוא הציב, הרי שהאדם, לשיטתו של ר' נחמן מתחיל דוקא מלמטה במידות, ועל ידי כך הוא זוכה לדילוג על החכמה, בבחינת 'ודילוגו עלי אהבה', וזוכה למדרגה שלמעלה מהחכמה והיא הרצון, כלומר, ספירת כתר, שהיא השתוקקות אין סופית אל ה' ית'.

הבדל חד זה יובן על רקע דברינו. לדעת ר' נחמן, בניגוד לשיטתו של בעל התניא, שיא המפגש עם הבורא אינו מתקיים בדעת, אלא בעצם ההשתוקקות. הדעת עצמה הינה אמצעי בדרך להשגת השתוקקות זו, אלא שאמצעי זה, כפי שראינו לעיל, סובל מחסרונות. חסרונות כה אקוטיים שאולי מונעים את ההגעה למטרה.

הדילוג על הדעת, יכול להביא את האדם לעמדה כה גבוהה, שהיא אף למעלה מיראת הרוממות. ביראת הרוממות נשמר חיץ ברור בין הירא לבין המרומם, אולם בהשתוקקות ובדבקות חיץ זה הולך ומטשטש, ודילוג על תהום פעורה זו אפשרי רק על ידי קפיצה. גשר הדעת, לפי ר' נחמן, לא יצליח לעולם (או כמעט לעולם) לגשר על הפער באופן מוחלט, ועל כן מוכרחים לקפוץ מעליו.

נדמה לי כי הבחנה נוספת בין בעל התניא לבין ר' נחמן תסביר היטב את ההבדלים ביניהם.

בעל התניא מתאר את התהליך שעובר האדם כתהליך של חשיפה. היראה והאהבה העליונות והתחתונות כבר קיימות להן בתוך הנפש. האדם בעצם חושף את עצמו, ומאפשר השפעה. ועל כן ההשפעה היא מלמעלה למטה. מהאצילות דרך ספירות חב"ד עד למלכות - אל האדם.

ר' נחמן, מתחיל ברצון של אדם הנמצא רחוק מן ה' להתקרב. לא מדובר בתהליך של חשיפה, אלא בתהליך של התקרבות, מסע אל ה'. אם כן מדובר בתהליך מלמטה למעלה, מהמידות אל הרצון, אך לכן חייבת להיות קפיצה, מכיוון שהמרחק בין הקב"ה לבין האדם הוא אינסופי. לעומת זאת כשמדובר בחשיפה, בהשפעה, ההדרגתיות שלב אחר שלב היא היסוד המרכזי.

הזכרנו לעיל את חתירתו של האדם אל האמת. ועמדנו על כך שהמאפיין הראשון של חתירה זו הוא המעבר מהתחושה אל הדעת, מעבר בעייתי לשיטתו של ר' נחמן. אך ישנו עוד מאפיין לחתירה זו והוא היומרה.

האדם הנמצא בריחוק מן ה' ית' משקף במידה לא מבוטלת מציאות טבעית ונורמלית. כאמור הפער בין אדם לאלוקים הוא אינסופי. ההשלכה הראשונה של פער זה היא על עצם היכולת של הדעת לנתק את האדם ממציאותו החומרית. ההשלכה הנוספת שלו היא על עצם יומרנותו של האדם להתעלם ממצבו החומרי ולבקש קירבת אלוקים.

ר' נחמן קובע (על סמך נסיונו) כי האדם החפץ להתקרב לקב"ה נתקל בקשיים מרובים, שמשמעותם הרוחנית היא התעוררות דינים וגבורות עליונות על האדם. דברים אלו מופיעים גם במקומות אחרים:

ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מדת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך, ומזמין לו מניעה (לקוטי מוהר"ן קמא, קט"ו).

ר' נחמן מדגיש את היומרה ברצונו של אדם השקוע בגשמיות כל חייו, לבקש קירבת אלוקים. מניעות אלו כפי שראינו בתורה הראשונה לעיל, נועדו לעורר באדם את יראת העונש. נדמה לי כי במובן זה, תפקידה של יראת העונש אינו רק לשבר את התאוות, כפי שראינו לעיל, אלא גם להזכיר לאדם את מקומו. יראת העונש הכרחית לא רק כדי לאפשר לאדם להתעלות מעל מציאותו הגשמית, אלא גם כפועל יוצא של האבסורד הצומח מתוך עצם רצונו של האדם להתעלות. המתקת הדין, כלומר, ההתקרבות, על אף 'חוסר הצדק' שיש בכך, מתאפשרת רק כשלב שני. הצדק הוא הדין, וכשאדם ניצב מול הצדק הרי שהוא ירא יראה גמורה. מצד הצדק האלוקי, רצונו של האדם להתקרב אל ה' חייב להתקל, ח"ו, בגן נעול ובמעין חתום. ודבר זה מצמיח בהכרח את יראת העונש הגמורה. יראת הרוממות מכילה בתוכה כבר את השלב הראשון ואת ההכרה שבאמת הקב"ה נשגב, ועם זאת האדם חפץ בקירבתו. האמת מכילה בתוכה גם את הצדק וגם את ההתפשרות עימו, וזאת יראת הרוממות, שאליה ניתן להגיע רק לאחר שהאדם הבין, חווה וכמעט נאלם בתוך הצדק האלוקי, שאינו יכול לקבל את התקרבותו של האדם הגשמי אל האלקים, אילמות שאותה מכנה ר' נחמן בשם 'יראת העונש'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)