התגלותו של השטן

פתיחה לשנת השיעורים השנייה

בשיעור זה אנו פותחים את חלקו השני של המסע בו התחלנו בשנה שעברה: מסע רעיוני ונפשי-פנימי אל מבוכי האמונה המתפתלים ועולים מתוך חורבנה של יהדות אירופה ורציחתם של שישה מיליונים מבני עמנו. לכל דיוניי שתי נקודות מוצא עיקריות:

1. שהאמונה בה' אפשרית, ואף חיונית, גם לאחר אושוויץ.

2. שהאמונה אינה יכולה להישאר כפי שהייתה לפני אושוויץ. בניין האמונה המחשבתי ו/או הרגשי ו/או הקיומי-מעשי עבר טלטלה עזה, שלאחריה אין יהודי עובד ה' יכול להפטיר כדאשתקד.

בשנה שעברה הצגנו קשת רחבה של תגובות אמוניות לשואה. מהן שדנו בשאלות אידאולוגיות, כגון היחס לארץ ישראל ולציונות בעקבות השואה; מהן שעסקו בחוויית האמונה גופה ובשאלות כגון הסתר פנים, השגחה, תפילה וכיו"ב; ומהן שניסו להציג הסבר או לתת משמעות במישור התאולוגי למה שאירע בשואה - לחפש סיבה, להבין את התהליך או להצביע על התכלית. בעיונינו פגשנו קשת רחבה של הוגי דעות, רבנים, אדמו"רים, חרדים, דתיים מודרניים וציונים-דתיים, שמתוך כתביהם ניסינו להכיר ולהבין לעומקן דרכים שונות של הגות על השואה ושל התמודדות עמה באספקלריה אמונית.

השנה יוגשו השיעורים, בחלקם, בצורה שונה מעט. שאלות חדשות ונקודות מבט שטרם נידונו תועלינה ותיבחנּה לעומקן, אך זאת הפעם יושם הדגש על השאלות עצמן, ולא על דמויות ושיטות. ממילא המחשבות שיועלו כאן אינן מבוססות בהכרח על מקורות קודמים, אלא הן מסקנות של ההתמודדות עם השואה וההתבוננות בה.

בשיעורים הראשונים ננסה להתעמת באופן ישיר עם הרוע ומקורותיו. אין זה עימות פשוט עבורי, לא פילוסופית ולא קיומית, וייתכן שכך יהיה גם לרבים מכם; אך כל כמה שאני עוסק יותר בשואה ובשאלות האמונה העולות ממנה, מבין אני כי לא ניתן להתחמק מבעיית הרוע או לעקפה מבלי להביט היישר אל תוך עיניה. בהמשך נדון בשאלות נוספות: מהן בנושאים ספציפיים, כגון הנקמה, מעמד 'הצדיק' או היחס לגוי לאחר השואה; ומהן שאלות כלליות יותר, הנוגעות לעצם אמונתנו ותפיסותינו הבסיסיות לאחר השואה.

חלק מהשיעורים, כמו זה שלפניכם ואחדים מן הבאים אחריו, לא יהיו קלים לקריאה, ואיני בטוח שישתלבו ב'עונג שבת' שלכם; ייתכן שאף יגרמו לחלקכם כאב בטן וכאב לב, לא מחמת רצוני שכך יהיה, אלא מפני שלעתים טבע העניין ומהותו מחייבים זאת. אני מקווה ומתפלל שהלומדים, חדשים גם ישנים, ימצאו עניין ומשמעות בדברים שאכתוב, ושהשיעורים יתרמו לזיכרון השואה ולבניין מעמיק ויסודי יותר של אמונתנו והשקפת עולמנו בעקבותיה.

הלומדים החדשים יוכלו למצוא את שיעורי השנה שעברה בארכיון בית המדרש הווירטואלי,[1] תחת הכותרת 'אמונה בראי השואה'. על הנגיעה האישית שלי בנושאי הקורס תוכלו ללמוד מעט מן השיעור הראשון של השנה שעברה.[2]

רעיונות, שאלות והערות ניתן להפנות לדוא"ל [email protected]. מי שיוכל להפנותני למקורות נוספים שטרם נידונו, מוזמן לעשות כן. אנא השתמשו בכתובת הדוא"ל למטרה זו בלבד, ואל תצרפו אותה לרשימות תפוצה אחרות.

א. מהי 'השואה'?

הכחשת השואה המושגית

בשנה שעברה הצגנו את הוויכוח התאולוגי וההיסטורי על אודות ייחודיותה של השואה. ויכוח זה משפיע גם על המונח בו משתמשים לתיאור מה שעשו הנאצים ליהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה: 'שואה', גזרות ת"ש-תש"ה, 'המלחמה' וכו'.

אחת הדרכים המרכזיות להכחשת השואה במישור ההיסטורי היא קבלת הנתונים הכלליים בדבר הריגתם של מיליוני יהודים באירופה, אך הצגתם כחלק מהאסון הכללי של המלחמה או כחלק מתופעות נרחבות יותר של הרג, רצח אכזרי או ג'נוסייד - דוגמת מה שאירע באותה תקופה גם לצוענים; מה שקרה עוד קודם לכן, כמו במקרה הארמני; ומה שמתרחש גם בימינו, בחבל דרפור שבסודן.

'הכחשת השואה' התאולוגית נעשית באופן דומה. הטענה היא שהשואה אינה שונה מהותית מפורענויות אחרות, סבל וצרות, הרג ואבדן, שהיו נחלתו של עם ישראל מאז היכנסו אל החיים ההיסטוריים, ואין היא אלא המשך לעונש החורבן והגלות - אף כי המשך קשה וכואב במיוחד, אם בגלל היקפו ואם בגלל קרבתו אלינו. אני סבור, שכשם שהכחשת השואה ההיסטורית היא טעות - או שקר, כשהיא נעשית בזדון - כך גם הכחשת השואה התאולוגית היא טעות, אף שאינה נעשית, כמובן, מתוך כוונה רעה.

מניין לנו, אם כן, שהשואה היא אירוע יחיד במינו בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה הכללית? מניין לנו שאין לדון בה בקטגוריות המקובלות של התאולוגיה וההגות הדתית, ושהיא אכן תובעת מאתנו מחשבה חדשה?

כדי להשיב על שאלה זו, אנו זקוקים להגדרה טובה של המונח 'שואה', שמטרתה: לאפשר לנו להתייחס למכלול התופעות הקשורות בשואה ולמשמעויות שיש להן עבורנו.

'השואה' - ניסיון הגדרה

בהתייחסנו ל'שואה' כוונתנו למכלול האירועים שהובילו להשמדת חלקה הגדול של יהדות אירופה בידי גרמניה הנאצית ועוזריה משאר האומות. מבחינה כרונולוגית, אנו קובעים את עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 כנקודת הזמן בה מקבלים האירועים כיוון מובהק וצביון גלוי, ואת סיום המלחמה בשנת 1945, עם מפלתה של גרמניה הנאצית - כסיום השואה. מבחינת הבנתם של התהליכים ברמה ההיסטורית, ראשיתה של השואה בהופעתה הקיצונית של האנטישמיות הגזעית בגרמניה הנאצית ובביטוייה השונים לפני המלחמה, שהלכו והסלימו; ושיאה בעינוים, השפלתם ורציחתם של כשישה מיליון יהודים, בעיקר במזרח אירופה, כחלק מתכנית להשמיד את העם היהודי כולו, שהונעה על ידי השקפה אנטישמית כי העם היהודי הנו אויב האנושות בכלל, וגורם המסכן את הצלחתה של גרמניה בפרט.

אף שלחלק מהתופעות שהתגלו בגרמניה הנאצית ובזמן המלחמה יש בוודאי רקע קודם, לעתים רב שנים, קיים הבדל איכותי בין האנטישמיות הנאצית לזו שקדמה לה; אין ביניהן זיקה ישירה, לא אידאולוגית ולא היסטורית, ואף הנסיבות שונות בתכלית. האנטישמיות הנאצית, עיגונה בחקיקה והנחלתה בתרבות הגרמנית הם בבחינת תופעה חדשה, ולכן יש לראות את השמדת יהדות אירופה כסופו של התהליך שהחל עם הופעתה, ובפרט עם עלייתו של נושאה העיקרי, היטלר ימ"ש, לשלטון בגרמניה.

צאתה של מדינה שלמה, בסיועם של לאומים רבים, למסע להשמדת עם אחר, שאינו מהווה סכנה ריאלית, מסיבות אידאולוגיות ומטפיזיות, תוך דמוניזציה של אותו עם, בתכנון מדוקדק ובביצוע מקיף ואכזרי - הצירוף של כל אלו הנו חסר תקדים בתולדות האנושות.[3] ודוק: הדמוניזציה של העם היהודי לא נעשתה אגב היותו אויב, כפי שקורה לעתים במאבקים בין עמים, כאשר צד אחד משחיר את דימויו של יריבו מסיבות של מורליזציה או של הצדקה עצמית; הדמוניזציה של העם היהודי, היא גופה הסיבה לרדיפתו והשמדתו - היא שהפכה אותו לאויב.

אפשר להצביע על ייחודיותן וקיצוניותן של תופעות שונות בשואה: האנטישמיות הגזעית; ההשפלה והדיכוי האכזריים; ההשמדה השיטתית, לשם השמדה, שלא כחלק ממלחמה ובלא אינטרס חיצוני; וכן הלאה. אך לאמתו של דבר, אין די לנתח כל תופעה שכזו כשלעצמה. מסתבר שיש קשר בין המרכיבים השונים, וייחודה של האנטישמיות הנאצית הוא הסיבה לייחוד ולקיצוניות של ההשפלה, הדיכוי וההשמדה.

מכל הסיבות הללו לא ניתן לדון בשואה - גם בהקשר התאולוגי - כבפורענות נוספת גרידא. הניסיון להסביר את השואה איננו ניסיון נוסף להסביר את הסבל או הגלות היהודיים, שכן אופיו של הסבל, מקורותיו ודרך התרחשותו שונים באופן מהותי מכל מה שקדם להם. כיצד הפך העם היהודי לאויב האנושות? מדוע קיבל את הדימוי הדמוני שניתן לו בגרמניה הנאצית? למה נעשה ניסיון שיטתי להשמידו בדרכי דיכוי והשפלה שלא נודעו כמותן מעולם, ודווקא במרכז אירופה המודרנית והמשכילה לכאורה? ואיך ייתכן שהניסיון כמעט שהצליח? כל אלו שאלות שאין בידי התאולוגיה המסורתית תשובות מן המוכן להן.

ב. כלום יש לשואה הסבר?

פרדוכס ההסבר של השואה

כיצד מתמודדים היסטוריונים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אינטלקטואלים והוגי דעות עם ייחודיותה של השואה? כיצד ניתן להסביר תופעה ייחודית כמותה?

מבחינה אינטלקטואלית, אנו עומדים בפני פרדוכס. כל ניסיון להבין את השואה מחייב, לכאורה, להתייחס אליה בקטגוריות מוכרות, שיאפשרו הבנה. דא עקא, שאם ניתן להבין את הייחודי בקטגוריות רגילות - שוב אין הוא ייחודי! הווה אומר: כל ניסיון להבין את השואה במסגרת תאוריות היסטוריות, כלכליות, חברתיות, אנתרופולוגיות, פוליטיות, קרימינולוגיות, תאולוגיות ואחרות, מביא מיניה וביה לעמעום או לביטול של ייחודיותה. מצד שני, אם השואה היא אירוע חסר הסבר, בבחינת 'יש מאין' הכרתי, אזי דומה שהיא אירוע חסר משמעות: אם אנו מבינים מדוע התרחשה, נוכל לנסות למנוע תהליכים דומים בעתיד; אך אם היא נותרת בגדר התרחשות ייחודית וחד-פעמית - שמא לא ניתן ללמוד ממנה דבר?

קודם שנביע דעה בבעיה זו, נזכיר כמה מהתאוריות שהוצעו כדי להסביר את השואה.

תאוריות על השואה

היסטוריונים מצביעים על מלחמת העולם הראשונה, השפלת גרמניה לאחריה, אי-מילוי המשאלות האימפריאליסטיות של גרמניה ועוד כגורמים לעליית היטלר. הכול ייתכן, אך בין זה לבין 'השואה' כפי שהגדרנוה אין כמעט ולא כלום.

היסטוריונים וכלכלנים רואים את המשבר הכלכלי הגדול שפקד את העולם בכלל ואת גרמניה בפרט כגורם מרכזי. ושוב: ברור כי הגם שסייע לעליית הנאצים, אין המשבר הכלכלי יכול להסביר את השואה, ואף לא את המרכיבים האלימים האחרים של הפוליטיקה הנאצית.

רבים מזכירים את הרקע האנטישמי העמוק בגרמניה, שיסודותיו בנצרות, ועל גביו צמחה, לשיטתם, הקומה האנטישמית הנאצית. אין ספק שהאנטישמיות לא נולדה יש מאין, אך גם אם חלק מההתנהגות של הפולנים או האוקראינים הנוצרים יונקת מן היסודות האנטישמיים שקיבלו מהכנסייה, ודאי שלא ניתן להבין כך את האנטישמיות הגזעית, שהופנתה גם כלפי יהודים שהתנצרו, ובכלל הייתה בבסיסה אנטי-דתית.

סוציולוגים מעלים את תאוריית 'השעיר לעזאזל' שהנאצים נזקקו לו כדי להשליך עליו את מגרעותיהם וחולשותיהם; המציאות החברתית בגרמניה יכלה להוליד גם קנאה ורגשי נחיתות כלפי היהודים; והללו נוספים, כמובן, על זרותם היסודית של היהודים. אף שכל אלו טענות נכונות, אין הן יכולות להסביר את הרצח האובססיבי של יהודים בפולין וברוסיה, שלא היוו שום איום על גרמניה, ושלא הייתה לגרמנים שום היכרות עמם.

מצדו השני של המטבע מציינים הסוציולוגים את כוחן של מנהיגות, רטוריקה משכנעת, תעמולה וכריזמה להסית המונים. גם טענה זו נכונה היא, אך אין היא יכולה להסביר איך נוטש עם את כל ערכיו, כיצד נוהגים אנשים באכזריות קיצונית ומאבדים צלם אנוש, ומדוע התרחשו כל אלו דווקא בגרמניה הנאצית ודווקא כלפי עם ישראל.

אחרים מדברים על היטלר כמשוגע ומסבירים את מעשיו ואת הופעת הנאציזם במונחים פסיכולוגיים של 'שיגעון' ו'שיגעון לאומי'. ייתכן שהמונח 'שיגעון' מספק את רצוננו להיבדל מן התופעה, אך ברור שאין הוא מסביר אותה. יש אנתרופולוגים המתייחסים לאופי הפגני שלבשה התרבות הגרמנית בימי הרייך השלישי, על החזרה לטקסים ולמערכת דימויים של השבטים הגרמניים הטבטוניים בתקופה הטרום-נוצרית ועוד; לפי חלק מהתאוריות, יש לראות את השמדת היהודים כחלק מטקס דתי פגני בלבוש מודרני. חוקרים אחרים הצביעו על היסודות שיש לנאציזם בתרבות הנוצרית, בפרט הלותרנית, ובאופן רחב יותר - במיתוסים וערכים שהיוו תמיד חלק מתרבותה של האומה הגרמנית, ובאו לידי ביטוי ביצירותיהם של וַגְנֶר וגֶתֶה, בפילוסופיה של קאנט ובתאולוגיה של לותר (הגרמני!). סבורני שיש אמת רבה בתאוריות אלו, ושרק הבנת השורשים התרבותיים והנפשיים של רצח העם ההמוני יכולה ללמד דבר מה משמעותי על מקורות התופעה (ועוד ארחיב על כך בהמשך שיעורינו); ובכל זאת, גם כיוונים אלה אינם מספקים הסבר כולל לשואה, שהרי ברור לחלוטין שקאנט לא חינך לרצח המונים, וגם רעיונותיו של וגנר האנטישמי ביחס ליהודים לא הגיעו עד כדי תאי גזים ובורות מוות.

ג. רוע לשם רוע

על ייחודו של הרוע הנאצי

דומני שאם ננסה לחדד עוד יותר את הקושי להבין את 'השואה', נוכל להציע את ההבחנה הבאה.

התאוריות השונות המציעות הסבר למעשי אנוש, ובפרט למעשיהם השליליים, מנסות להצביע על המרכיבים היסודיים של נפש האדם, של החברה ושל הקיום הלאומי-היסטורי, ולנסות לגזור מתוכם את ההסבר למקרה המיוחד. על אופיין של הנפש והחברה אנו למדים מהתבוננות אינטרוספקטיבית, כמו גם מתוך מעקב אחר הניסיון האנושי המצטבר, שאנו מנסים לזהות בו תהליכים של סיבה ומסובב. תפיסות היסוד שלנו על אודות האדם והחברה מניחות שהמניעים של הפעילות האנושית הרציונלית הם או אינטרסים או ערכים, ושל הבלתי-רציונלית - יצרים, תאוות או רגשות. המחלוקות בהבנת ההתנהגות האנושית ובניסיון להשפיע עליה סבות רק על רמת חשיבותם של המניעים השונים: מהם האינטרסים המרכזיים הפועלים במהלכים היסטוריים, לאומיים או כלכליים? מי הם הערכים המניעים פעילות אנושית (כבוד, הגינות, צדק, שלום, כבוד האדם, חירות), ומה כוחם לגבור על אינטרסים? לאילו רגשות תפקיד משמעותי (אצילות, כבוד, נקם, אשם), ומה מעורר אותם? מכל מקום, הנחת היסוד היא שכל התנהגות אנושית מוּנעת על ידי פעילותם של חלק מהגורמים הנזכרים.

ברם, מה נעשה כאשר מופיעה לנגד עינינו התנהגות אנושית שאי אפשר להסבירה ולוּ באחד מהמניעים האנושיים המוכרים? השמדת יהדות אירופה לא קידמה שום אינטרס של גרמניה או של אומה אחרת. אדרבה, בשלבים מסוימים של המלחמה היא הייתה מנוגדת לאינטרס הגרמני, הן מפני שפגעה בכוח אדם משמעותי ביותר, שיכול היה לספק את צורכי המלחמה הגרמניים במחנות העבודה, הן מפני שהופנו לה משאבים שניתן היה להפנותם למלחמה. ברור שברקע של ההשמדה היו רגשות שונים - שנאה, קנאה, פחד ועוד - אך זו גופה החידה: כיצד נוצרים רגשות כאלה כלפי אומה שלמה, ללא כל בסיס רציונלי, וברוב המקרים אפילו ללא מפגש ממשי; וכיצד יכולים רגשות שכאלה להביא אנשים לנטוש את כל ערכי האדם ולרצוח באכזריות?

הרוע הנאצי לא היה אינטרסנטי, אף לא תוצאה של רגשות אנושיים רגילים. היה זה רוע אובססיבי: רוע לשם עצמו, רוע לשם רוע! ב'חגיגת הרוע' הנאצית הרוע לא הופיע כאורח ולא צמח בשוליים. הוא היה חתן השמחה, ואולי יותר מכך - האל שלה. בממלכה הנאצית הופיע אדם מסוג אחר: אדם שעבורו הרוע אינו בעיה אלא אתגר, אינו מעיק אלא מדרבן. להיות יותר רע, יותר אכזרי, יותר אלים ויותר הורג - אלה היו שאיפותיו של האדם בממלכת הרוע.[4]

על הסמנטיקה של 'הרע'

האם הקביעה שהנאציזם יצר ממלכה של 'רוע' ושהאידאולוגיה הנאצית היא אידאולוגיה של 'רוע' מספקת הבנה משמעותית של הנאציזם או של השואה? אם אנו מבקשים הסבר מסוג ההסברים הרגילים, כאלו שהוצגו למעלה, דומני שהתשובה שלילית - ואסביר מדוע.

מה משמעותה של המילה 'רע' בשפה? באמרנו על התנהגות מסוימת שהיא 'רעה' - מה כוונתנו? מה המשמעות של תיאור דבר מה כ'רע'?

אני מציע את השאלה מנקודת המבט של השפה, כפי שהציע ויטגנשטיין להתייחס למונחים כאלה. אם נציע את השאלה כשאלה אתית או מטפיזית, נקבל תשובות רבות ומשונות, לפי זהות המשיב, תרבותו וערכיו. כך, למשל, בעיניו של הפשיסט האינדיבידואליזם הוא 'רע', ובעיניו של 'אינדיבידואליסט' הפשיזם הוא רע. מכל מקום, ברור שיש למילה 'רע' (או לאחיותיה בשפות האחרות) איזה מובן יסודי משותף, כללי - שאם לא כן, לא הייתה מילה אחת יכולה לשרת משמעויות מנוגדות לגמרי.

ובכן, התואר 'רע' מתאר את היחס שלילי שיש למי שמשתמש בו כלפי התנהגות, תופעה, מחשבה, מידה וכו'; הוא מביע את דעתו של הדובר כי מוטב היה לולא נעשה המעשה ולולא נחשבה המחשבה, ואת רגשותיו השליליים (סלידה, כעס, תיעוב וכדומה) כלפיהם. זאת ועוד: בתיאור דבר מה כ'רע' יש כוונה מפורשת לגרום להימנעות מעשייתו; באמרי כי 'אכילת צבע מאכל רעה' כוונתי לומר כי יש להימנע מכך. אין זה משנה מה ההנחות שגרמו לי לקבוע שהדבר אכן רע; משקבעתי כי הוא רע, הרי שאני מעוניין לגרום להסתלקות והימנעות מאותו דבר. וכמובן, משמעותה של הקביעה ההפוכה, שדבר מסוים או ערך מסוים הוא 'טוב', באה לעודד את עשייתו או את אימוצו.

בני אדם אינם אומרים שהם רוצים לעשות רע.[5] תמיד הם רוצים לעשות, לחשוב ולפעול אך טוב. הם יכולים להודות כי נכשלו בעשיית רע, אך בכך הם מכריזים מיניה וביה על יחסם השלילי לרע ושומרים על משמעותו. לוּ רצו לעשות רע, היה הדבר פרדוכס, לפחות ברמה הלשונית, שהרי כפי שהסברנו, המילה 'רע' מציינת את הדברים שלדעתנו יש להימנע מלעשותם, ולא ייתכן לומר שברצוני לעשות דבר שאני רוצה להימנע מלעשותו - זוהי סתירה. התאוריות השונות שהצענו לעיל להבנת מעשיהם הרעים של בני אדם מסבירות, למעשה, מדוע חושבים אותם בני אדם לטובים דברים שבעינינו הם רעים. הנחת היסוד של כל הסבר לפעילות אנושית היא שבני אדם סבורים באופן כללי, ודאי במישור האידאולוגי/ערכי, שהנורמות וההתנהגות שלהם הן טובות מלכתחילה; והשקפת העולם היא שמספקת להם את התמונה המחשבתית המאפשרת להם לחשוב כך.

איזו משמעות יש, אם כן, לקביעה שהנאציזם יצר ממלכה של רוע, שהרוע הפך בה למטרה? הרי זה פרדוכס! לכאורה אין מובן לקביעה שהנאצים רצו לעשות רע או שזו הייתה האידאולוגיה שלהם, שהרי המילה רע מציינת, כאמור, את מה שאין רוצים לעשותו - ואם כן, שבה הסתירה למקומה. לכאורה אין בררה אלא לסגת מדרך זו ולהסביר מהי אותה אידאולוגיה, מסולפת ככל שתהיה, שאִפשרה לנאצים לחשוב שמעשי הרצח והדיכוי שלהם הם טובים; ואידאולוגיה הרי ניתנת, מטבעה, לתרגום לערכים ולדעות שאנו מכירים מתוך העולם שלנו.

זוהי שאלה נכונה, אשר תסייע בידינו לדייק עוד יותר בקביעתנו שהשואה הייתה הופעה של רוע מסוג חדש, רוע שהוא ערך ותכלית: 'רוע לשם רוע'.

השואה כאירוע שלא ייאמן

אין ביכולתנו להבין באמת את הנאציזם והשואה, וכן ראוי שיהיה. כל הבנה דורשת סוג של התקרבות, של אמפתיה, ולוּ לשיעורין: בין המבין למובן דרושה זיקה כלשהי, לפחות ברמה שתאפשר למבין לראות את הדבר מנקודת ראותו של המובן. אדם הגון, על אחת כמה וכמה יהודי, אינו יכול לעשות זאת ביחס לנאציזם.

ברצוני להמחיש את דבריי באופן שהוא אולי מעט מזעזע. ראשית אומר, שהכחשת השואה היא עמדה הגיונית ביותר. בסרט "החיים יפים" יש סצנה שהיא, לעניות טעמי, אחד הרגעים המשמעותיים ביותר שנעשו באמנות על 'השואה', בה מבטא את העמדה הזו בניני, המגלם את האב, בשיחתו עם ילדו. איני יכול לצטט את השיחה במדויק מזיכרוני, אך אתאר את רישומה עליי. הבן הצעיר שואל את אביו מן הדרגש התחתון: 'אבא! באמת הורגים פה יהודים? באמת כל מה שמספרים במחנה נכון?'. והאב משיב: 'בני, אתה באמת מאמין בכל השטויות האלה? אתה באמת חושב שגוזרים שערות אדם לאחר שמת ועושים מהן פאות? תכף יבוא מישהו ויספר שלוקחים שומן אדם ועושים ממנו סבון - כלום תאמין לו?!'. בשאלה הרטורית הזו הוא מסיים, ושניהם צוחקים... לאמור: אדם הגון בעל שכל ישר איננו יכול להאמין בסיפורי השואה. ההכחשה יכולה להיות, אם כן, התגוננות מפני הצורך להכיל את מה שהוא מעל גבול הסיבולת הנפשית של נברא בצלם.

מן העבר השני אנו שומעים רבות על ההונאה שנקטו הנאצים כדי להסתיר את מעשיהם, ועל כך שיהודים דחו את כל המידע שהגיע אליהם בדבר המתרחש במחנות, מטרת המשלוחים וכו'. כידוע, יהודי ורשה דחו את דבריהם של עדים שהגיעו מחלמנו וממחנות נוספים. כך אירע במקומות רבים, ואפילו באמצע שנת 1944 לא האמינו רבים מיהודי הונגריה כי מה שסיפרו להם על אושוויץ אמנם אפשרי. שנים רבות התקשיתי מאוד להבין את התמימות והעיוורון הללו, את חוסר הרצון להביט נכוחה במציאות. ואולם, אי-היכולת להאמין בעובדות מבטאת, בעומק הדבר, בריאות מוסרית ואנושית. יהודים באמת לא יכלו להעלות על הדעת את מה שתכננו הגרמנים לעולל להם. עם כל מה שכבר ראו, עדיין נותר העתיד הנורא יותר בבחינת 'לא יעלה על הדעת'. אני נזכר בסיפור על יהודי אחד זקן, שהביאו אותו לגן חיות והעמידו אותו מול הג'ירפה. 'תראה איזו חיה', אמרו לו. והוא מרים את ראשו ושוב מוריד, סוקר את הג'ירפה בתימהון גמור, מלמעלה למטה וחוזר חלילה, ואז ממלמל לעצמו: 'לא ייתכן, אין חיה כזו...'.

השואה היא דבר שלא ייתכן - במובן העמוק ביותר של המושג - מפני שכדי לחשוב על ממלכת הרוע הנאצית אנו זקוקים לשפה אחרת. אין לנו יכולת לחשוב מעבר לשפה; בהעניקה למילים 'טוב' ו'רע' את משמעויותיהן, קבעה אפוא השפה את הגבולות האפשריים של המחשבה והתרבות. הטענה שהשואה הייתה יישום של אידאולוגיית 'רוע לשם רוע', ושהרייך השלישי היה ממלכה שהרוע היה בה אידאל, היא אכן פרדוכס - ובה בשעה היא אמתית לגמרי. הקביעה שדבר מה הוא פרדוכס, אין בה כדי לשלול את מציאותו.

באמת יש לחדד את הדברים עוד יותר: את הממלכה הנאצית לא ניתן לתאר אלא על ידי פרדוכס. בקבענו שזוהי ממלכה של רוע, אנו מכריזים כי השפה האנושית הרגילה אינה יכולה לתאר את השואה. על מנת לתאר את העובדות המוצקות, הנראות בעינינו בלתי-אפשריות, אנו נוטשים, אם כן, את המובן הרגיל של המילים - כדי למנוע מעצמנו את ההכרח להכחיש את המציאות שכל כך היינו רוצים להאמין כי לא תיתכן.

ד. הופעתו של השטן: בין היסטוריה לתאולוגיה

העמידה אל מול השואה מטשטשת את ההבדל בין היסטוריה לתאולוגיה.[6]

בתקופה המודרנית התרגלנו לחשוב שאת מה שמסבירה התאולוגיה כתוצאה של השגחת הא-ל, מסבירה ההיסטוריה באופן רציונלי, בלא להזדקק להסבר התאולוגי. מצד שני, כשאירוע היסטורי נראה חריג ובלתי-סביר, רגילים אנשים מאמינים לתת לו משמעות דתית ולהבליט את התערבות הא-ל בהיסטוריה. אם השואה היא אירוע בלתי-נתפס מנקודת ראות של ההיסטוריה, אך טבעי הוא, אם כן, לתת לה פירוש תאולוגי.

אלא שהתאולוגיה המסורתית עומדת בדממה אל מול השואה, ומתקשה לתאר אותה כהתגלות או כהשגחה של הא-ל במובן כלשהו. ההבנה שהשואה היא הופעה של 'הרוע', אינה מתיישבת כלל עם ההנחה הדתית שכל תופעה, ובכלל זה גם השואה, חייבת להיות ביטוי של רצון ה' והשגחתו. ה' הוא טוב, ולכן איננו יכול לרצות כלל ברע. לפיכך אנו מניחים שהרע הוא רע רק לכאורה: רע לשם טוב, או רע שמקורו בחטא ובכישלון אנושי - תוצאה של הבחירה החופשית. ואולם, בשואה הופיע לנגד עינינו רוע מסוג חדש: בריאה של רוע, רוע שהבחירה האנושית איננה יכולה להסביר אותו, רוע שטני. השואה איננה התגלות מהסוג הרגיל, אלא התגלות הפוכה: 'התגלות של השטן'.

המסורת יודעת לספר שלמרות השקפתנו - שהיא בוודאי טובה ואמתית - בדבר האחדות הא-לוהית, קיים גם צד אחר במציאות: סמאל, סטרא אחרא, שטן. כל המושגים הללו (אם לא נפרשם כדרך הפילוסופים)[7] מלמדים על קיומה של תופעה, ישות, אישיות, כוח או דבר מה אחר שיש לו משמעות הפוכה: הוא פועל לרע.

לשטן היו בוודאי הופעות רבות בהיסטוריה האנושית - הופעות קטנות: הוא התגלה במעשים סדיסטיים של אנשים בודדים, בהתנהגויות שנראו כסטיות, במעשי אלימות קיצוניים ועוד. ברייך השלישי קרה דבר מה מסוג שונה לגמרי. כאן לא עמד השטן בשולי המציאות, כשחקן משנה.[8] כאן הקים לו השטן ממלכה: ממלכה שבה עבדו אותו, ממלכה של ערכים הפוכים, שכדי לרצות בה את השליט יש להקריב לו קרבנות מהסוג האהוב עליו - מעשים רעים (רצח, התעללות, עינויים וכיוצא באלו).

השימוש במושג 'שטן' על מנת להסביר את השואה אינו מהווה הסבר מן הסוג הרגיל, לא בשפת ההיסטוריה ולא בשפת התאולוגיה; שכן ההצבעה על קיומו של השטן היא הצבעה על הבלתי-מובן - על הצד האחר של המציאות, זה שמעבר לאופק הנראה והנתפס. תיאור הרייך השלישי כממלכת השטן הנו שימוש בשפה סמלית, מיתית, להבנת ההיסטוריה. אך השואה באמת איננה יכולה לקבל שום הסבר אחר. היא אירוע מיתי בעל משמעות תאולוגית: אירוע של הנפת יד על ממלכתו של הקב"ה, בו ניתן לשטן לרגע קט השלטון על העולם.

לקראת השיעור הבא

הדברים ודאי אינם פשוטים, לא להבנה ולא לעיכול. בשיעורים הבאים נמשיך לפתח את מהלך הרעיונות שהוצע כאן וננסה להבין את מה שנראה כמצוי מעבר לגבולות ההבנה: את השטן ואת משמעות התגלותו עלי אדמות.