דילוג לתוכן העיקרי

בראשית | הרב יוסף סולוביצ'יק לפרשת בראשית

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק
26.10.2016
קובץ טקסט

 

אדון כל המעשים[1]

 

אין זה מן הדברים הקלים לתת לבני ישיבה שיעור בפרשת בראשית. כמובן שאין אני מתייחס כאן לענייני דרוש שבהם אין מחסור, אלא לעניין פירוש לפרשת בראשית. מראש אנו יודעים שאין לצפות למצוא בפרשה זו עניינים רבים של הלכה, כדרך שאנו מוצאים, למשל, בפרשיות קדושים, בהר, שופטים ובפרשיות אחרות. פרק "אלו מציאות" ופרק "מרובה" מבוססים על פרשיות מסוימות בתורה. לא כן בפרשת בראשית. לא נהיה מופתעים אם לא נגלה בפרשת בראשית סימן למטרות ושאיפות נעלות - וכי אלו לקחים אפשר להפיק מפסוקים שמדובר בהם על בריאת השמש והכוכבים ושאר פרטים בקשר לבריאת העולם?

לכן ברצוני להתעכב על הפסוק הראשון - בראשית ברא.

מדי קוראי את מאמרו של ר' יצחק, שבו פותח רש"י את פירושו לתורה, הריני תוהה ומשתומם: אימתי נכתב
מאמר זה - לפני הרבה מאות שנים, או שמא רק אתמול באחד העיתונים היומיים?

והרי נתקלים בנושא גם היום, כאשר משמיעים לנו מעל בימת האו"ם את הטענה הידועה "ליסטים אתם".
נראים הדברים שהקטרוג הזה העסיק גם את ר' יצחק:

 "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא, ו): כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים - הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

(רש"י בראשית א, א)

ר' יצחק שואל למה אין התורה פותחת בפירוטן של מצוות כגון "החודש הזה לכם" השייכות לתחום היחסים שבין כנסת ישראל והקב"ה. הסברה נותנת שכל אירוע, אפילו בתחום היחסים שבין הקב"ה וכנסת ישראל, מהווה מקור להלכה. התורה שלנו אינה צרור של סיפורים סתם, אלא ספר של דבר חוק ומשפט לעם ישראל. התיאורים על בריאת האדם ושאר הבריות בעולמנו - כולם הם מקור להלכה, ועלינו לחפש את השיטה הנכונה כדי לפענח את ההלכה הרמוזה בכל מילה ובכל פסוק.

"בראשית ברא א-להים" - בפסוק ראשון זה קשור עניין "כח מעשיו הגיד לעמו". יש כאן גילוי סוד. סדר הבריאה מטרתו להצדיק את זכותו של עם ישראל לארץ-ישראל. חבוי כאן כל המסר בדבר ארץ-ישראל. האם נוכל להבין בפשטות את התופעה הנוראה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", את העובדה שתמיד שבים וחוזרים המאמצים להציק לנו?

ואכן, דבריו של ר' יצחק באים להסביר לנו את תוכנה של ההיסטוריה שלנו. המלים "שבכל דור ודור עומדים עלנו לכלותנו" שבהגדה של פסח מופנות אל אבי המשפחה, והסיבה פשוטה: לא תמיד מבינים הבנים מה שמסוגל האב להבין. האב הוא בעל ניסיון רב יותר, ואולי יכול הוא להסביר לנו את הסוד ואת הסיבה שבאמירה הזאת.


ישנם דברים הרבה שהגוי רואה אותם לגמרי אחרת מכפי שאנו רואים אותם. הגוי רוצה שאנו נתאים עצמנו אליו, למשל בראיית עניין ירושלים, והרי הגוי אינו מסוגל כלל וכלל לראות את ירושלים במשקפיים שלנו. וכי יכול הוא להבין את דבר עשר הקדושות שבהן נתקדשה ירושלים? לא, הוא אינו מסוגל לירד לעמקם של דברים אלה ולהבין את עוצמת זיקתנו ותוקף תלותנו הרוחנית בירושלים. זר לא יבין את מקומה המלא של ירושלים ושל ארץ-ישראל בכלל בהוויתנו.

היכן מקורם של הדברים הללו?

 

יש לנו בתורה, בייחוד בספר דברים, תיאורים מלבבים בדבר ארץ-ישראל. בפרשת עקב נמצא הרבה משבחי ארץ-ישראל בגשמיות וברוחניות, והדברים מושכים את הלב. הנפש מתרגשת ומתפעמת. אמנם כאשר אתה
שומע על כל הקשיים שצריך העולה לארץ-ישראל בזמננו להתגבר עליהם, על הגיוס לצבא ועל הסכנות האחרות, נדמה לך לעתים שאולי המחיר הוא יקר מדי.

עם כל זאת נמשכת הנפש הישראלית לשם. מהו הסוד שבדבר מופלא זה? אותן עשר הקדושות הדורשות מאתנו קרבנות, המחויבות המוחלטת שלנו כלפי ארץ-ישראל בכלל וכלפי ירושלים בפרט - נובעות מן הפסוק "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ".

לפי רבי יצחק, מצדיק פסוק זה את כניעתנו המוחלטת והבלתי מתפשרת לאהבת ארץ-ישראל וירושלים - יהא המחיר יקר כאשר יהא. מסירות נפש.

 

אמנם - כל מה שאני אומר כאן וכעת, אין לו שום קשר למה שנאמר פעמים הרבה על ידי תנועות או גורמים שונים בארץ. לא על דברים שלהם מוסבים הדברים שאני אומר כאן, אלא הגישה ההלכתית שלנו היא הגורם לכניעה המוחלטת של המחשבה. השאלה אם יכולה או צריכה גישה הלכתית זו להתבצע תוך סתירה כלשהי כלפי העיקרון של פיקוח נפש - היא שאלה חשובה בפני עצמה ואין אני נכנס כעת לבירורה המקיף. מה שכן ברצוני להדגיש הוא, כי הזמן מעולם לא החליש אצל בני עמנו את הרגשת המחויבות לארץ-ישראל. מחויבות זו היא מוחלטת ולא יחסית.


ועוד דבר עלי להדגיש: גישתנו היא שהגשמתה של המחויבות צריכה להתבצע תוך זהירות ודיוק מדוקדק ביותר, ולא באמצעותה של איזו היסטריה רגשנית.

בתחום הזה לא עמדה כנסת ישראל מפני שאלות במשך תשע עשרה מאות השנים האחרונות - מאז החורבןאזי, בימי החורבן, התרחש הסכסוך הטרגי בין הגדול שבין מנחילי מורשת ישראל, רבן יוחנן בן זכאי, ובין גדולי הקנאים שהתנגדו לשיטתו. רבן יוחנן פטריוט גדול היה, ללא שום ספק. כסבור היה, כי נטישתה של דרך הזהירות כמוה כחוסר הבנה בהיסטוריה, והיא עלולה להביא לבסוף אסון גדול על כנסת ישראל כולה.

מתנגדיו - והגמרא אינה מגנה אותם - לא קיבלו את דעתו. אכן, איני יודע מה היה מתרחש בחייה של כנסת ישראל במשך אותן תשע עשרה מאות השנים אלמלא עשה רבן יוחנן מה שעשה, קשה מאוד לשער ולדמיין את הדבר. כל מה שאני אומר הוא, כי בעניינים מסוג זה דעתם של חז"ל היא, כי עלינו להיות זהירים ולעשות מה שאנו משוכנעים שצריך לעשות בלי רעש ופרסום, שעלינו לשאול את גדולי הדור ולא לסמוך על התרגשות נלהבת, שאל לנו לפנות אל אמצעי התקשורת - עלינו להיות מאוחדים.

אבל נחזור אל מאמרו של ר' יצחק. מהו מקור המחויבות היהודית כלפי ארץ-ישראל וירושלים? לפי דעתו של ר' יצחק המקור הוא בפסוק "בראשית ברא", ולפי רש"י זוהי אמירה הלכתית - בלתי מוגבלת בזמן ובאמצעים - שאדם צריך לעשות כדי לקיים מחויבות גדולה זו.

אמנם, קשה הדבר להבינו: מהיכן לומדים אנו דברים אלה מהמלים "בראשית ברא"? לכאורה מדבר הפסוק בעניין אחר לגמרי. מה השייכות בין "בראשית ברא" לענין המחוייבות הבלתי מוגבלת שלנו כלפי ארץ-ישראל וירושלים?

 

הבה נברר פרט הלכתי, אמנם קשה במקצת, אבל חשוב לעניין שלפנינו. הדבר נוגע לדיני נזיקין שאנו לומדים בגמרא. יש כאן שאלות אחדות: מהם המקור והיסוד של ענין הבעלות ?מהו מקור המושג של נכסים ב"שולחן ערוך" שלנו? מניין ההצדקה לטעון, כי חפץ מסוים הוא נכס שלי? האם יש כאן דבר מלכות או משהו אחרכוונתי בשאלות האלה היא לעמוד על המקור המוסרי שבטענות הבעלות על משהו.

בהשקפתנו ההלכתית יש רק מקור אחד למושגי הבעלות: משיכה, הגבהה, מסירה, חליפין ועוד כמה פעולות דומות, הן מדרכי הקניינים ובבחינת סמלים של קניינים. ביסודו של דבר יש רק קניין עליון אחד - ויש לכך משמעויות גם בהלכה למעשה - והוא יצירתו של הנכס. למי שייך שולחן זה שלידו אני יושב כעת? לנגר שעשה אותו, שכן אילמלא הוא לא היה עומד לפני שולחן כלל. כיצד מגיע אני לבעלות עליו? בפשטות: ע"י משיכה, הגבהה, מסירה, חצר וכדומה, שהם סמלים בידי האיש היוצר את הנכס והמאפשרים את דרך העברתו לבעלות אחרת. כל אלה הם דרכי קניינים-סמלים. מקור הבעלות הוא דבר יצירתו של הנכס.


והנה עוד עניין: הרמב"ם פוסק, כי הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות.[2] מסתבר, כי על ידי הזריעה נקבעת בעלות חדשה על הקרקע, כי בהיות הקרקע הפקר היה האיש פטור מן המעשר. נדמה לי, כי היה זה רבנו חיים מבריסק שהיה מסביר, כי הזורע שדה של הפקר, כאילו הוא מממש את שייכות הקרקע המופקרת לו בעצמו מההתחלה, ועל כל פנים הפירות הם שלו מן ההתחלה, מכיוון שהוא אשר טרח בהם. זוהי בעלותו של הטורח ועל כן הוא חייב במעשר, ואילו הזורע שדה השייך למישהו אחר - פטור מן המעשר מכיון שיש שם בעלות אחרת. מהו אפוא הדבר הנותן לך רשות לומר על נכס שהוא שלך ושאתה הוא הבעלים שלו? אין זה כי אם עבודתך, עמלך, יצירתך.


הבסיס התורני של כל הקניינים הוא: יצירה, עמל. כל זמן שאין השדה שייך למישהו אחר שיכול לתובעו, ואנו יצרנו בו משהו בתנאים של חוסר בעלים והפקר - הפירות הם בבעלותנו, בעוד שהשדה עצמו הוא הפקר. עמלנו הקנה לנו את הפירות.

כאן ברצוני להעיר: אין בדברים האלה שאמרתי רמיזה כלשהי לתפיסות סוציאליסטיות שהחלו להיות פופולריות בתחילת המאה הנוכחית ושהיו מלוות בהרבה ויכוחים בנושא מקורות הבעלות בכלל. ביסודו של דבר אומרת גם היהדות שהבעלות, לפי אמות מידה של יושר מוסרי, נובעת מהייצור ומהעבודהאולם ישנו הבדל גדול ויסודי בין הסוציאליזם והיהדות בכל הנוגע לבעלות על נכסים. הסוציאליזם גורס, כי הנכסים בכלל שייכים למדינה והיא הבעלים עליהם, ואילו היהדות גורסת שהנכסים בכלל שייכים למישהו אחר - להקב"ה.


אמיתה של גירסת היהדות מצויה בפסוק "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". צריך לדעת מיהו בעל-הבית בעולם, בעל הפלטין והבירה. לפעמים קשה למצוא ולזהות את הבעלים. כאשר בא אברהם אבינו לעולם, עדיין לא ראה את הבעלים ורק ידע שיש אדון ובעלים לבירה, לקוסמוס. כיצד ידע? מפני שהבין, בעומק ישותו, כי מישהו ברא ויצר את העולם, ורק צריך שהוא, אברהם, יזהה ויכיר את הבעלים. מלאכת הבריאה והיצירה היא המכרעת לגבי הבעלות. זכותו של הבעלים היא להסדיר ולכוון את הכל בקשר לבירה זו - את הדיור ושאר החובות והזכויות של הדרים בה.


בין שמות הקב"ה שאינם נמחקים נמצא גם השם אד-ני. זהו השם השייך לעניין הבעלות. משמע ממנו, כי הקב"ה לא רק שברא ויצר את העולם, אלא שהוא גם הבעלים - אדוניו.

"אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם"

(בבלי ברכות, ז ע"ב)

עוד לפני אברהם אבינו היו אישים שהתהלכו עם האלקים ואף דיברו עמו, אולם אברהם אבינו עלה עליהם בזה שהוא השיג את מושג האדנות האלקית במלואו. כל האישים הגדולים שקדמו לאברהם אבינו היתה להם התגלות אלקית, אולם הם לא נתנו את דעתם על עניין האדנות. נח הסתפק בידיעה שאלקים ברא את העולם, אולם הכרת האדנות מקורה באברהם. הוא תפס, כי אלקים יכול להרוס עולמות ולבנותם מחדש, כי אלקים לא רק ברא ויצר את העולם, אלא הוא גם משגיח ומכוון. ידיעת העובדה שהקב"ה ברא את העולם זקוקה להשלמה מוסרית בדבר סמכותו של הקב"ה לנהל את עולמו.


בחיי היום-יום אנו נתקלים במקרים שבהם רופא-אמן גדול מציל ממש חיי אדם, כאילו "בורא" אותו מחדשהרופא הוא טכנאי-מהנדס מעולה ומפליא לעשות בעבודתו. כלום ניתן לו אנו - על סמך הישגיו המצוינים - סמכות שמכאן ואילך הוא גם ינהל ויכוון את חיינו שאמנם הוא אשר הצילם? לא ולא. אין הרופא שלנו סמכות מוסרית.

סמכות מוסרית אינה נובעת משם אלקים, אלא משם אד-ני. רק כאשר אני מסכים ומכריז, כי הקב"ה לא רק ברא את העולם, אלא הוא גם הבעלים של העולם - אני מכיר בסמכותו המוסרית לנהל את עולמו. הבעלות היא המכרעת.

 

הנה אדם הראשון שהקב"ה הכניסו לגן עדן, אסר עליו ליהנות מפרי עץ הגן והזהירו: "ביום אכלך ממנו וכו'". הקב"ה שיצר את הגן - הסמכות בידו להתיר או לאסור את ההנאה מהפירות. הקב"ה הוא הבורא היוצר וגם המורה והמכוון.

 

מה בין אדם הראשון לאברהם אבינו? אברהם אבינו קבע שלקב"ה תשובה על כל הבעיות הקשות המטרידות את האדם. הוא הבעלים של העולם: לא במובן הפיסי-טכני בלבד, כי אם במובן שהוא אדון, אדון כל המעשים. לאדם הראשון וכן לנח לא היה דו-שיח עם הקב"ה. בחומש שלנו כתוב: "ויאמר א-להים אל נח", "ויברך א-להים את נח", אבל לא נמצא כל תגובה מנח עצמו. לאברהם אבינו היה דו-שיח עם הקב"ה:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ":

(בראשית יז, יח)

וכן בפסוקים רבים הדומים לכך. דבר ה' נאמר גם לנח, אבל שם אין מענה. בדומה לכך אנו מוצאים אצל בלעם. ביסודו של דבר בלעם אינו נביא - כשם שנח אינו נביא, משום שהנביא הוא האיש המסוגל לדפוק על שערי שמים בכל עת ולבקש עזרה והצלה. כאשר פונה הנביא אל הקב"ה, אין הוא מתכוון אל הבורא שהוא מעין מהנדס בבניין העולם, כי אם אל האדון, המורה והמכוון את העולם כולו.


זהו בדיוק מה שהגמרא אומרת לנו:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון".

(בבלי ברכות, ז ע"ב)

הנבואה מכירה באדנות. הנבואה היא עניין של הדדיות, דו-שיח.

מעניין, שאפשר למצוא בתורה הבדל דק מאוד, בין מעשה בריאת החיות ובריאת האדם. כאשר ברא הקב"ה את החיות והעופות, נאמר:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:"

(בראשית א, כב)

ואילו כאשר נברא האדם, נאמר:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ ...":

(שם, כח)

ההבדל הדק מרמז, אולי, כי בעוד שאין דו-שיח עם החיות, הרי עם האדם ישנה התחלה של דו-שיח.


וכך הוא הדבר אצל משה רבנו. כאשר משה בא בטענה אל הקב"ה:

" ... וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ":

(שמות ה, כג)

הרי יש בזה מעין דיאלוג בין האדון לבין משה.


"בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ" - פירושו של דבר הוא להודיע לבאי עולם כי ה' הוא אדון כל המעשים ולכן קיימת מחויבות מוסרית מצד האדם כלפיו. אין מדובר כאן על כך שיכיר האדם וידע, כי יכול הקב"ה להרוס עולמות ולבנותם מחדש, כי אם שצריך לחשוב על הקב"ה במושגים של אדנות. הקב"ה רוצה שהאדם יכיר באדנותו זו וכי היחסים ייקבעו לפי עקרון זה. אל אדון כל המעשים אפשר לפנות בבקשות. האדם הראשון לא הבין עניין זה שהקב"ה ברא את העולם ולא נסוג ממנו.


זוכר אנוכי, כי בשנות הארבעים, כאשר חשכת השואה כיסתה ארץ, היו מי שאמרו שאמנם נכון הוא שהקב"ה ברא את העולם, אלא שהוא, כביכול, נטש אותו. לא ניכנס כאן ועכשיו לבחינת הדברים האלה שנאמרו אז בהקשר עם השואה האיומה. מה ששייך לעניין שלפנינו הוא שצריך להדגיש תמיד את דבר האדנות ביחס להקב"ה – מושג האדנות הוא הדבר הגדול שחידש אברהם אבינו.

בחידוש זה יש גם בשורה טובה שהקב"ה אינו נוטש ולא ייטוש את עולמו. יחד עם מושג האלקים קיים המושג של אדנות-הנהגת העולם והכרת האדם שיש עליו חובה
מוחלטת להיות לויאלי ומסור כלפי הקב"ה. זוהי המשמעות האמיתית של הפסוק "בראשית ברא א-להים".

גם מהפסוקים הבאים בפרשת בראשית יש ללמוד הרבה בקשר למחויבות של כנסת ישראל כלפי הקב"ה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] מאמר הוא למעשה חלק משיחה שהעביר הרב סולוביצ'יק זצ"ל, ואשר פורסמה ב"דברי השקפה". גירסה זו הופיעה בדף קשר גליון מס' 517.

[2] הלכות תרומות ב, יא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)