שיחה לפרשת 'שלח לך' - מחויבות לברית ללא תנאי

  • הרב יעקב מדן

מחויבות לברית ללא תנאי*

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה – וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת, וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, וְנִסְלַח לוֹ... וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר – אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ : כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲוֹנָה בָהּ."        

(במדבר ט"ו, כז-לא)

התורה מתארת כאן שני קצוות של קשת החוטאים: ישנו החוטא בשגגה, שמביא קרבן; וישנו החוטא 'להכעיס', ביד רמה, המפר את מצוות ה' כאידיאולוגיה, שחייב כרת. מה לגבי מעמד הביניים – מזיד 'לתיאבון', המונע ע"י תאוותיו והנאותיו, ולא בשל רצון לצאת נגד התורה ומצוותיה בדווקא?

גם בהלכה אנחנו מכירים בעיקר את שני הקצוות הללו, כאשר היחס לכל אשר באמצע עמום ומעורפל. השוגג, כאמור, מביא חטאת, והמזיד חייב מיתת בית דין; אולם במזיד זה ישנם תנאים מגבילים, שנוטים לכיוון החוטא ב'יד רמה', של מזיד להכעיס: עדים והתראה, ולא סתם התראה, אלא התראה שמלווה באמירתו של החוטא "על מנת כן אני עושה", שמיד לאחריה, בתוך כדי דיבור, מתבצעת העבירה (רמב"ם, הלכות סנהדרין פי"ב ה"ב). מדוע יש צורך בתכיפות כזו להתראה? היעלה על הדעת שללא זאת אין הוא חוטא במזיד?! תוך כדי דיבור הוא זמן של שניה וחצי – וכי יעלה על הדעת שכעבור שניה וחצי החוטא ישכח את ההתראה? לכאורה נראים הדברים, שההגדרה של חוטא במזיד מתקרבת להגדרת החוטא 'ביד רמה', כפי שעולה מהצורך באמירה "על מנת כן". יש כאן הכרה במצַוֵה ובמִצְוָה, והחלטה עקרונית, אידיאולוגית, לעבור מעליהם בשאט נפש. שוב אין לנו התייחסות מפורשת למצב הביניים, של העובר להנאת עצמו.

מיד לאחר פסוקים אלו שומעים אנו על אדם שאכן התחייב מיתת בית דין:

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ, רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".           

(שם, לב-לו)

יש לציין כי בשני המקרים היחידים בהם התורה מספרת לנו על הוצאות להורג בפועל שאירעו במדבר, מדובר על מעשה להכעיס: המקושש בפרשתנו והמחרף והמגדף בספר ויקרא (כ"ד) – מעשה שאין לו משמעות מלבד להכעיס. אין שום תוכן בחירוף 'לתיאבון'; המקושש בוחר מצוה המבטאת יותר מכול את הברית בין הקב"ה ובין עמו, ובאופן הצהרתי ומופגן עובר עליה. למה דווקא עכשיו? מה גרם למקושש לעשות את אשר עשה?

הפרשה מתקשרת לפרשה שלאחריה, פרשת קורח. גם שם אנו קוראים את דברי דתן ואבירם אל משה:

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם! הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר – לֹא נַעֲלֶה!"                                                     

(שם ט"ז, יב-יד)

זהו ביטוי מובהק לאותה אידיאולוגיית 'להכעיס' בה נוקט המקושש בפרשתנו, ונראה שמכריכה אחת נלקחו שני הסיפורים. שמא המקושש הוא אותו און בן פלת הנזכר בתחילת פרשת קורח, ולאחר מכן אנו לא שומעים עליו דבר – וזאת בשל הוצאתו להרוג כמקושש. הדבר דורש מעט 'סידור מחדש' של הפסוקים, אבל המסגרת הכללית ברורה: מדובר בפיתוח מתמשך של קואליציית פורקי-עול ראוותניים, המצהירים בפרהסיה שבכוונתם לעבור על מצוות ה'. ושוב יש לשאול: למה דווקא עכשיו?

הדבר עשוי להוביל אותנו לפרשה הקודמת, פרשת חטא המרגלים וגזירת ארבעים השנים במדבר, ולבחינת הקשר היסודי בין שני מאורעות חשובים בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל: קבלת התורה וקבלת ארץ ישראל. הקבלות רבות קיימות בין חטא העגל לחטא המרגלים (משה העולה להר ארבעים יום וארבעים לילה וחוזר עם הלוחות, מול המרגלים העולים לארץ ארבעים יום וארבעים לילה וחוזרים עם פרי הארץ; והקבלות רבות נוספות ישנן). מהו יסוד הקשר בין שני הדברים?

גאון ישראל מורנו הרב שך ז"ל דיבר בזמנו באיצטדיון יד-אליהו לעיני כל ישראל על כך שהתורה ניתנה לבני ישראל במדבר לפני שנכנסו לארץ, כי באופן מהותי התורה חשובה לעם ישראל יותר מארץ ישראל: הקדימות הכרונולוגית היא בעלת משמעות מהותית, לטענתו. ללא תורה חיינו אינם חיים, בעוד שללא ארץ ישראל הצלחנו לשרוד. ותהום כל הארץ על דבריו, ולטעמי – בצדק.

הקדימות הכרונולוגית אינה בהכרח מלמדת על קדימה בחשיבות, אלא על כריכה והתנייה: הייעוד הוא הכניסה לארץ והגשמת החזון הא-לוהי בבנייתה, ונתינת התורה קודם הכניסה לארץ אמורה ללמד אותנו מהי זכותנו על ארץ זו: אין זו 'ארץ מולדת', אלא הארץ המובטחת לאבותינו, 'ארץ ייעודנו' – על כל המשמעות הכרוכה בכך. עם זכאי לארץ מולדתו בגלל ששם תבנית נוף מולדתו ושם התפתחה תרבותו, 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי'; עם ישראל, לעומת זאת, נעשה לעם במצרים. אלא שהוא זכאי לארצו בגלל הברית והייעוד: אין אנו זכאים לארץ ישראל מכוח עברנו, אלא מכוח ייעודנו. גם ברית בין הבתרים, ככל הנראה, נכרתה עם אברהם כשהיה בן שבעים, בשבתו עדיין בחרן – ורק לאחר כריתת הברית יכול היה אברהם לעלות לארץ.

התורה מלאה מרעיון זה, של תלות הכניסה לארץ במצוות. כך יש לקרוא בלוח הראשון של עשרת הדיברות (וכפי שלמדתי בצעירותי ממו''ר הרב יואל בן נון נר''ו), הפותח בציווי "אָנֹכִי ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', ב) וחותם במילים "לְמַעַן יארכו יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שם, יא): אנכי ה' אשר הוצאתיך למען יאריכון ימיך על האדמה. בתווך – קבלת מצוות.

גם בספר דברים כורכת התורה את קבלת הארץ בשמיעת המצוות:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". 

(דברים י"א, ח-ט)

בהמשך הפסוקים שם מופיע תיאור טובהּ של הארץ, ומיד לאחריו, בפרשת 'והיה אם שמוע':

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם".         

(שם, כא)

זהו רעיון מרכזי בתורה. אלא שאליה וקוץ בה: אם ארץ ישראל היא פיסת קרקע טובה, 'נחלת שדה וכרם' בלשונם של דתן ואבירם, נדל"ן בלשוננו, שקבלתה מותנית בקבלת מצוות – הרי שניתן לעשות גם את המשוואה ההפוכה: כביכול, אי קבלתה פוטרת אותנו מקבלת המצוות! זו האידיאולוגיה שמעלה המקושש לאחר גזירת ארבעים השנים, וזו האידיאולוגיה שמעלים על נס דתן ואבירם: אי הכי – לא בעינא! אם אין אנו באים לאכול מפריה ולשבוע מטובה – מה לנו ולמצוות? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו, אם אין הקב"ה מקיים את הצד שלו בברית ואת הבטחתו לאבות – הרי גם אני פטור מקיום הצד שלי.

הגישה הזו מוכרת לנו ממדרש חז"ל מפורסם, על זקני הגולה בבבל היושבים לפני יחזקאל (יחזקאל כ', א), ושואלים אותו: "יחזקאל, עבד שמכרו רבו – לא יצא מרשותו?", וכשמשיב להם שאכן כך הלכה, אומרים הם "הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם – יצאנו מרשותו!" (ספרי שלח, קט"ו). יחזקאל באותו הפרק משתמש דווקא בסיפור דור המדבר, ובמצוות השבת, כדי להגיע למסקנה הפוכה:

"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אתם אמרים נִהְיֶה כַגּוֹיִם, כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת, לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי, נְאֻם אֲ-דֹנָי ה', אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם – כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם! נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'."       

 (יחזקאל כ', לב-לו)

בהמשך שם מכריז הקב"ה באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים:

"וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית, וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי. מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא! וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'."    

(שם, לז-לח)

יציאה למדבר וכריתת ברית יש כאן, כניסה לארץ אין כאן, ובכל זאת נדרש העם לקיים את הברית.

אך נשאל: איזו תשובה יש בדברים אלו? מהי, אם-כן, משמעותה האמתית של הברית הזאת?

כנגד המקושש עומדת דמותו של רבי עקיבא. לא רק דמותו בלבד כמובן, אלא שנראה שהוא האיש שמבטא באופן מובהק את האידיאולוגיה הקיצונית ההפוכה. גם כשהוצא להורג וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, היה קורא קריאת שמע-

"והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו! עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו, שבא לידי – לא אקיימנו?!"          

(בבלי ברכות סא ע"ב)

הגמרא ממשיכה ומספרת כי "היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'" יכול היה רבי עקיבא לקצר באחד, ולהגיע גם לפרשות הבאות. אבל מה שהיה חשוב לו זה מסירות הנפש שבפרשה הראשונה של קריאת שמע: קבלת עול מלכות שמים, המנותקת משיקולים של 'זו תורה וזו שכרה?!' שמעלים מלאכי השרת בהמשך אותה הסוגיה. מחויבות מוחלטת ללא תמורה. קבלת עול מלכות שמים הקודמת לקבלת עול מצוות. שיעבוד טוטאלי, גם כשאינו מניב פרי.

ומי יכול לטעון 'עבד שמכרו רבו' אם לא רבי עקיבא? מי אם לא דורו של רבי עקיבא, דור גזירות אדריאנוס קיסר, דור הרוגי מרד בר כוכבא והרוגי ביתר, יכול היה לצעוק "כלום יש לזה על זה כלום"?! ובכל זאת מלמדנו רבי עקיבא את חשיבות קבלת עול מלכות שמים, דווקא מתוך 'מדבר העמים' ללא כניסה אל הארץ.

איך הצליחו רבותינו, חכמי המשנה, דווקא בדורותיהם – דורות של חורבן, של רדיפות וגזירות – לכתוב יצירה מכוננת כל כך, העומדת עד היום במוקד העולם התורני התרבותי-יהודי? נראה שזהו הלקח שהיו אמורים ללמוד דור המדבר בשעתו: היכולת להפוך משבר וקריסה לשעת-מעבר ויצירה, ודווקא מתוך העובדה שהברית איננה מתגמלת – לבנות את הדור הבא מבחינת רוחנית, ולהכינו לקראת מימוש הברית והישגיה.

כל דור חייב בכך, וכך גם אנו!

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן

עורך: אלישע אורון, תשע"ז  

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

 

*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית שבת פרשת שלח, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון.