שיחה לפרשת וישב - "וימאן להתנחם"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
 

"וימאן להתנחם"*

הפרשה מביאה את הדרך שבה מדווחים האחים ליעקב על היעלמותו של יוסף:
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו."
 
(בראשית ל"ז, לא-לה)
בפסוקים אלו אנו קוראים על הידיעה המובאת ליעקב ועל תגובתו. ראשית, מובאת לפניו כתונת יוסף המוכתמת בדם; יעקב מביט בה, ומכירהּ ככתונת יוסף. יעקב מסיק שיוסף נהרג, ולאחר ההבנה, מגיעה התגובה: קריעת השמלות. השמת השק במתניו. אבלות. אבלות של ימים רבים.
כמה זמן התאבל יעקב? לביטוי 'ימים רבים' שני מובנים:
  1. "ימים" – שני ימים, "רבים" – תוספת, וסך הכל שלשה ימים.
  2. שנה (על פי כתובות נז:).
המילה 'ימים מופיעה בספר בראשית בהקשר נוסף:
"וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ."        
 
(שם כ"ד, נה)
רש"י על אתר מסביר על פי הגמרא בכתובות:
"ימים – שנה, כמו 'ימים תהיה גאולתו' (ויקרא כ"ה, כט), שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים".
אם כן, לפי הפירוש הראשון, התאבל יעקב שלשה ימים בלבד, אולם לפי הפירוש השני יעקב התאבל שנה. פירוש זה משתמע יותר מההקשר – יעקב ממאן להתנחם.
כאן עולה השאלה: מדוע ממאן יעקב להתנחם? למה יעקב התאבל יותר מהזמן הרצוי לאבל?
מדרך הטבע, דרכם של בני אדם היא להתנחם. הזמן עושה את שלו, ומשכיח את המת מן הלב. יעקב מחליט כאן החלטה מודעת, שלא להתנחם. יהא אשר יהא, הוא ימשיך באבלותו.
הסיבה להחלטה זו היא הנאמנות ליוסף. בהמשכת החיים כפי שהם, בהינחמות, יש משום בגידה; מעין אמירה שאפשר להמשיך מבלעדי המת. יעקב רוצה לבטא את הנאמנות הגדולה ביותר, את חוסר הבגידה. הוא ירד אל בנו אבל שאולה.
כל זאת, לגבי יעקב. בפסוקים עולה כי אחי יוסף מתנחמים על המעשה לאחר פרק זמן קצר. באותו רצף פסוקים מתואר כי כל בניו ובנותיו של יעקב קמים לנחמו, בעוד שהוא, כאמור, ממאן להתנחם. מהי הסיבה לפער זה?
הרמב"ם בהלכות אבלות פוסק:
"אין בוכין על המת יתר משלשה ימים. ואין מספידין יתר משבעה. במה דברים אמורים בשאר העם. אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן. ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום. שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב (דברים ל"ד, ח) 'ויתמו ימי בכי אבל משה'. וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש. אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד. וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו"          
 
(רמב"ם אבלות י"ג, י)
הרמב"ם פוסק שאין לבכות אף על תלמידי חכמים יותר משלושים יום. סביר להניח שכך נהגו האחים: התאבלו כפי הצורך, ולאחר מכן – התנחמו.
לא כן יעקב. יעקב הבין שההלכה מביעה כאן את המינימום הנדרש. ודאי שאדם שמרגיש צורך להתאבל יותר, להביע את רגשותיו כלפי הנפטר באופן ממושך יותר, רשאי. לכן, בוחר יעקב להמשיך באבלו.
אחד מהסופרים תיאר פעם את אבלו הכבד אחרי פטירתו של חבר קרוב. חבריו של אותו סופר ניסו לגרום לו להפסיק ולהתאבל על אותו חבר שמת. אותו סופר ענה לחבריו, שהם אינם מבינים את טיב ועומק מערכת היחסים שהייתה לו עם המנוח. ממילא, הם מנועים מלהבין את כובדו ומשכו של האבל שבו הוא נתון.
מי שראה אנשים גדולים באבלם, יכול להבין זאת. מי שחזה בגדולי ישראל מתאבלים על קרוביהם, יכול לתפוס את גודל האבדה, את הצער. צער כה גדול, חוויה כה חזקה. כך נהג יעקב, אשר מערכת היחסים שלו עם יוסף הייתה קרובה והדוקה. אולם עדיין יעקב אינו מתנחם גם לאחר זמן. זוהי אכן תופעה חריגה: אבל כה כבד, אשר אינו משתכח ואינו דוהה גם לאחר זמן!
רש"י על אתר מביא את סיבת מיאונו של יעקב להתנחם:
"וימאן להתנחם – אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי."
לדברי רש"י, יעקב אינו יכול להתנחם על יוסף, כיוון שיוסף נמצא בין החיים. לדעת פסיכולוגים רבים, ישנה חשיבות רבה לראיית גופה או חלילה מוות, ממספר סיבות.
ראשית, דווקא בראיית המוות ניתן להבין את סופיותו. את חוסר ההפיכות שלו. האדם האנושי, הרגיל, אינו מסוגל לקבל עבודה כה מוחלטת, עד שהוא רואה את המוות כמות שהוא.
שנית, אדם שלא ראה את המוות בעיניו, יכול להמשיך לקוות שמא, אולי-אולי, המת עדיין בין החיים. אולי מדובר בשמועה שאינה מוחלטת, בפירוש לא נכון של העובדות. יתכן שיעקב מקווה, במודע או שלא במודע, כי בסופו של דבר יתברר שיוסף נמצא בין החיים.
על גבי המרכיבים הללו שניתן להבין ברש"י, מרגיש יעקב אחריות. בספרי בתחילת פרשת דברים מתואר:
"ויהי בארבעים שנה, מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה שנאמר (בראשית מט א) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים... ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, וכדי שיפרשו ממנו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום."          
 
(ספרי דברים פיסקא ב)
משה למד את דרכי התוכחה מיעקב, אשר הוכיח את בניו רק בפרשת ויחי. כאן נשאלת שאלה ברורה: מדוע חיכה יעקב עד לסוף ימיו בכדי להוכיח את ראובן, שמעון ולוי? המדרש עונה שיעקב היה מאוד מודע למצבו המשפחתי, ולקנאה, לתחרות ולשנאה שבין האחים. הוא אף ידע שהאפשרות של רצח בן אחד על ידי אחיו, קיימת.
אולם, יעקב בחר שלא להוכיח את בניו, מחשש שתוכחה תגרום לעזיבתם, ועריקה למחנה עשו. אולם, יעקב עדיין היה מודע למתח המשפחתי. כאן מובן מדוע חש יעקב אחריות על שליחת יוסף לאחיו, הרועים את צאן אביהם בשכם.
למונח אחריות ישנן שתי משמעויות: במסכת בבא קמא, מדובר על אחריות על מעשה. אדם או רכושו הזיק אדם אחר או רכושו, והדיון נסוב סביב שאלת האחריות על הפעולה, על מעשה הנזק. לעומת זאת, במסכת בבא מציעא אנו פוגשים בסוג אחר של אחריות. כאן לא מדובר בהכרח על מעשה שגוי, מוטעה. מדובר על אדם שפעל כשורה, אך מעשיו הביאו לתוצאות מסוימות, שעליו לשאת בתוצאתן.
אם באנו לדבר על אחריות במעשה מכירת יוסף, יש לתמוה: מדוע שיעקב ירגיש אחריות על המעשה? מה עשה יעקב, שיכול היה לייחס לכך אחריות על יחסם של האחים כלפי יוסף?
בפסוקים הקודמים את מכירת יוסף, מופיעים חלומותיו. כאן מתואר:
"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר"          
(בראשית ל"ז, יא).
יעקב לא מוכיח – לא את אחי יוסף, ולא את יוסף עצמו. הוא משאיר אותם במריבותיהם. יתכן שהבלגה זו, שתיקה זו, הייתה נכונה מבחינה חינוכית. אולם, בשלב הבא שולח יעקב את יוסף לשכם. הגיוני להניח שיוסף, אשר רגיל היה להביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביו, נשלח גם הפעם למטרה דומה. כאן נבין שיעקב שלח את יוסף בכדי לבדוק את פעולתם של אחיו: האם הם ממלאים את שליחתם על הצד הטוב ביותר? האם הם רועים את הצאן כראוי? כאן אנו מבינים שיוסף נשלח בכדי לרגל אחר אחיו.
אכן, יתכן שיוסף נשלח דווקא לטובת האחים – בכדי לוודא שאינם חסרים דבר. אולם, גם אם זוהי מטרת שליחותו, מדובר במעשה בעייתי. על יעקב היה להיות מודע למעשהו בשליחת יוסף. יוסף – האח שאינו רועה את הצאן, האח השנוא על ידי שאר אחיו – מגיע בכדי לבקרם. אם כן, יתכן שיעקב באמת היה אחראי למעשה במובן מסוים, ועל כן חש אחריות רבה לרצח שמצא את יוסף.
אדם שגרם למוות נמצא במצב רגשי קשה שקשה לצאת ממנו. כאשר אדם יודע שהוא גרם למותו של אדם אחר הוא נכנס לדיכאון עמוק ולא יוצא ממנו. במצב רגשי זה נמצא יעקב. זוהי אי ההבנה של בני משפחתו על סירובו להתנחם; אף אחד מהם אינו מבין את המצב הרגשי הקשה שנמצא בו יעקב, ובעקבות כך איש מהם אינו מבין למה הוא מסרב להתנחם.
כשאדם דורס מישהו למוות, תמונת ההרוג לא תצא מראשו כל ימיו, והמנחמים לא יבינו באיזה מצב רגשי הוא נמצא. כל תנחומיהם לא יעזרו לו, כי הם אינם מבינים איפה הוא ומהו מצבו. אנשים צריכים להגיע למצב הנפשי שבו האדם נמצא, כי רק כך האדם שגרם למוות יתנחם מדברי המנחם.
אם כן, ראינו מספר מרכיבים אשר מביאים את יעקב לחוסר נחמה: מרכיב הבגידה במת, חוסר ראיית המת – על משמעויותיה, ולבסוף, תחושת האחריות הכבדה הרובצת על כתפיו. כל אלו מביאים אותו לאי-נחמה, אשר בה טמונה הנחמה הגדולה ביותר.
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
עורך: אלישע אורון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בערב שבת פרשת וישב תשע"ב, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה על ידי אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.