דילוג לתוכן העיקרי

וארא | עוצמתו של משה

לזכר אברהם (אלברט) וחוה (אבילין) בלום, שקיימו מצוות "והגדת לבנך" במקוריות. שנון בלום ורבר, דב בלום, אלנה בלום, מיכאל בלום        
26.01.2017
קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת וארא ה'תשע"ד; סיכם בנימין פרנקל, ערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

נעמוד על מספר נקודות השוזרות את גדולתו של משה רבנו - רגישותו, תפילתו ומאמציו.

רגישות

במכת צפרדע אנו חוזים ברובד של רגישות יוצא דופן מצדו של משה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ: וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה: וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת: וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':" (שמות ח', א-יא).

הקב"ה לא מצווה את משה להתפלל על פרעה, ואף לא מודיע למשה שקיימת בכלל אפשרות כזו. משה ביוזמתו בוחר להראות לפרעה את הניגוד בינו ובין החרטומים, שרק יודעים ליצור את המכה אך לא להפסיק אותה.

משה מגלה כאן את רגישותו הרבה לא רק לעמו, אלא גם לפרעה. למרות שמדובר באויב רשע המשעבד את עם ישראל. כאן, עומד משה כאנטיתזה ליונה הנביא. אצל יונה אנו רואים כמעט אפאטיות לשליחות, ואף רצון להימנע ממנה בכדי שנינווה תיענש ותוחרב. נגד יונה עומדים המלחים, שאינם יראי א-לוהים, אבל הם רגישים ליונה, על אף שהם יודעים שהוא הפושע שבגינו הסער הזה, ועל אף שיונה עצמו מציע להם להשליכו! הם מאבדים את ממונם ובלבד שיונה לא ייפגע, כיוון שהם לא מוכנים לפגוע אפילו בפושע עצמו. יונה, לעומתם, מתייחס באדישות לאנשי נינווה, ומבוקר על ידי הקב"ה בסוף הספר:

"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:" (יונה ד', י-יא).

על כל פנים, משה רבנו מתגלה כרגיש וכאכפתי לכל אדם באשר הוא אדם, ואפילו אינו יהודי ובן עמו.

מאמץ בתפילה

על פי רוב, אנו רואים את חובת המאמץ בתפילה כצורך להתמודד עם "מצות אנשים מלומדה". אך ישנו קושי נוסף - העובדה שלעיתים דומה כי הקב"ה כבר הכריע את הכף. "רוב חולים למיתה", סטטיסטיקה של תאונות דרכים, העובדה שבמלחמות נפגעים אנשים משני הצדדים וכן הלאה. כיצד יכול אדם להתפלל בעולם שכזה? על אחת כמה וכמה בעולם המודרני, שבו אנו יודעים על סיבות רבות שגורמות לגשמים, לתנודות כלכליות וכו'. רש"י, בהקשר של מכת צפרדע, כותב:

"ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא. 

ויעתר אל ה'. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר ויעתיר, היה יכול לומר, ומשמע וירבה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בל' ויפעל, משמע וירבה להתפלל". (רש"י שמות ח', ה, כו)

משה רבנו צריך להרבות בתפילה כיוון שיש צורך להפך את גזר הדין. וכך איתא בסוכה: 

"אמר רבי אליעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? - לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות" (בבלי סוכה יד ע"א)

היפוך שכזה מצריך מאמץ רב. משה יודע שלקב"ה יש את השיקולים שלו, והוא צריך "לשכנע" את הקב"ה להפוך את גזר הדין על המצרים למרות זאת.

תפילה שכזו היא מיוחדת כיוון שהאדם אינו רק מבקש לשנות פרט קטן או לשפר את מצבו ברמה בסיסית. החוויה של המתפלל הופכת להיות כדברי הירושלמי בברכות: "כאדם המשיח באוזן חברו והוא שומע" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)

אדם שמתפלל כאשר הוא מודע לכך שהקב"ה כבר "הכריע", מגיע לקב"ה מתוך הקשר האינטימי והקרוב שנרקם בינו ובין א-לוהיו.

מאמץ ועשייה

מקובלנו, "תפילה עושה מחצה" (רש"י דברים ט', כ, בשם המדרש)

שמשה רבנו גם פועל רבות בשביל עם ישראל, ובמישור זה חל בו שינוי. בהיותו צעיר לימים, כמעט תיכוניסט, הוא מושיע את עם ישראל בהריגת המצרי, אך אזי הוא בורח למדבר ומתייאש. המדרש מביא מספר אפשרויות לגילו של משה - י"ב, כ' או מ', כך שבכל מקרה מדובר על עשרות שנים במדבר עד מעמד הסנה. ואז הקב"ה מתגלה ומאמין במשה שיושיע את ישראל. הוא רומז למשה שזוהי התגלות חד פעמית, אבל עבודת ה' האמתית תהיה רק "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".[1] משה מבין שעליו להפסיק את תלמודו, "כשחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה... המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו".[2] בשביל עם ישראל משה משלם מחיר כבד של דבקותו האישית בקב"ה.

הרב ליכטנשטיין דיבר רבות על החובה לבחור מקצוע שבו אדם משרת את עם ישראל - רפואה, חינוך, רווחה וכו'. גם בישיבה, חובתו של האדם להיות מוכן לעזוב את עולם הלימוד כדי לעזור ולסייע לעם ישראל.

 

סיכום

בעצם, השתדלנו לחשוף בדברים אלו את מקורות גדולתו של משה - רגישותו לעם ישראל ולכל אדם באשר הוא אדם, גם כאשר מדובר במצרי רשע המשעבד את עמו, המוכנות להתפלל גם על נושאים בהם הדין הוכרע כבר והמוכנות לעזוב את לימוד התורה שלו וגדולתו האישית למען עם ישראל. הכל מעיד על עוצמתו של משה.

ועוצמה זו, בין אם נלך בדרכו של הרמב"ם שכל אדם יכול להיות כמשה, ובין אם נבין זאת בצורה מינורית יותר, מחייבת אותנו גם כבחורי ישיבה השקועים בעולמה של תורה. ישנן דרכים רבות לסייע לעם ישראל ולהתפלל עליו, ועלינו לוודא שאנו לא מזניחים זאת.

 


[1] שמות ג', יב.

[2] שמות רבה וארא פרשה ו סימן ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)