שיחה לפרשת ויקרא - חכמות בחוץ תרונה

  • הרב יהודה עמיטל
 

*

ספר ויקרא פותח בקריאת הקב"ה אל משה:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:"
(ויקרא א', א)
ומסביר רש"י ע"פ המדרש:
"ויקרא אל משה - הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות הייתה קריאה? תלמוד לומר 'וידבר' – לדבור הייתה קריאה ולא להפסקות... מאהל מועד – מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך? תלמוד לומר 'את הקול' – מהו הקול? הוא הקול המפורש בתהילים, 'קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים'. אם כן למה נאמר 'מאהל מועד'? מלמד שהיה הקול נפסק... יכול מפני שהקול נמוך? תלמוד לומר 'כקול אל שדי בדברו'"
חז"ל במדרש מדגישים את העובדה שהקול ששמע משה באוהל מועד לא יצא החוצה, ויש להקשות מה עומד מאחורי הדגשה זו?
הגמרא בברכות מספרת, שכשהיה רבן גמליאל ראש הישיבה, הוא שם שומר בבית המדרש והורה לו שרק מי שתוכו כברו יוכל להיכנס – כלומר, רק מי שתלמיד חכם גם כלפי חוץ וגם בפנימיות, יוכל ללמוד תורה. הגמרא ממשיכה ואומרת, שכאשר רבי אלעזר בן עזריה נתמנה להיות ראש ישיבה אחריו, הוא הוריד את השומר ונתן לכל מי שרוצה להיכנס ללמוד. הגמרא מסיימת שבאותו יום שבו פתחו שוב את שערי בית המדרש נוספו שבעים ספסלים לבית המדרש, ויש אומרים ארבע מאות, ויש אומרים שבע מאות. כששמע זאת רבן גמליאל חלשה דעתו משום שחשב שגרם לאנשים שלא ילמדו תורה בכך ששם שומר, והגמרא אמנם אומרת שיצאה בת קול ואמרה שמי שנכנס אינו ראוי ללמוד, אולם הגמרא מעירה שבת הקול עשתה זאת רק לכבודו של רבן גמליאל:
"אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן - חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל; אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל? אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא - ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה."
(בבלי ברכות כח ע"א)
אנו רואים מסיפור זה, שיש חשיבות שבית המדרש יהיה פתוח לכל מי שרוצה לשמוע, ולא יגביל את עצמו לקבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים, שרק הם מבינים את השפה ואת דרך הלימוד.
המדרש בילקוט שמעוני מספר שפעם אחת רצה ר' שמואל בר נחמני שרבו ילמד אותו תורה בשוק, ורבו לא הסכים. ר' שמואל בר נחמני שאל אותו מדוע הוא מסרב – הרי כתוב 'חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה'? רבו עונה לו שמשמעות הפסוק היא: "ברחובות תתן קולה – במקום שמרחיבין אותה, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות":
"שאל רבי שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק; אמר לו: שנה לי פרק אחד? אמר לו: לך לבית הלמוד ואשנה אותך! אמר לו: לא למדתנו 'חכמות בחוץ תרונה'? אמר לו: אם קרית לא שנית... 'ברחובות תתן קולה' - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות."
(ילקוט שמעוני משלי רמז תתקל)
לכאורה, דחוק להסביר את הפסוק בצורה כזו, שהרי ברור שפשט הפסוק אינו שצריך ללמוד רק בבית המדרש, אלא שצריך ללמד את ההמון - ברחובות בחוץ! נדמה שצריך להבין, שאין כוונת ההסבר הזה לומר שאין צורך שקול התורה יצא החוצה, אלא כוונתו היא שהקול יצא וישפיע בחוץ דווקא ע"י לימוד והעמקה בו בפנים – בית המדרש.
המסרים שמלמדים אותנו הסיפורים הללו הם חשובים מאד. בבית מדרש יש צורך שהקולות מבחוץ יכנסו פנימה, ושהלימוד יהיה קשוב לקול 'התינוק הבוכה'; ומצד שני, יש צורך שהקול היוצא מבית המדרש יהיה שייך גם לחוץ, לרחוב, ולא ייעצר בקירות בית המדרש. רק באוהל מועד, בדיבור למשה, היה נס והקול נעצר ביריעות האוהל, אולם בכל מקום אחר יש צורך שהקול יחדור דרך הקירות ויגיע גם לשוק, לאנשים בחוץ!
אני זוכר, שבליטא הייתה הפרדה ברורה בין תלמידי החכמים לבעלי בתים, עד כדי כך שהמילה 'בעל בית' נהפכה להיות מילת גנאי למישהו שהוא לא תלמיד חכם ואין להתייחס אליו. אולם, אני ראיתי שהשיטה הזו פשטה את הרגל! דווקא היהדות שכיוונה את המסרים שלה גם לרחוב, לאדם הפשוט, הצליחה והחזיקה מעמד.
 
 קיים היום זרם שלם שאינו מכוון את הקול של בית המדרש כלפי חוץ. מדובר בלימוד שמשתמש בקודים ובשפה שמישהו שלא נמצא ב'קליקה' איננו מבין, וממילא לא מתחבר. אנחנו ניסינו כאן, בבית המדרש שלנו, לבנות צורת לימוד שגם בחוץ יוכלו להבין. לכן התחלנו ללמוד תנ"ך בצורה רצינית, מחשבה ברמה גבוהה, ואנו רואים שבאמת הקול היוצא מבית המדרש הוא משמעותי גם לאנשים בחוץ. אני זוכר, שכשבנינו את בית המדרש אז הארכיטקטית – ריקי – רצתה לבנות בית מדרש ללא חלונות, והתאורה תהיה כולה על טהרת החשמל. אני התעקשתי שיהיו חלונות. כשהיא שאלה אותי מדוע, סיפרתי לה שפעם אחת היה רבי שבאו אליו החסידים ואמרו לו שהמשיח הגיע; הוא הוציא את הראש מחוץ לחלון, הריח את האוויר, ופסק שהמשיח לא הגיע! אמרתי לה שאני צריך חלון בשביל לדעת מתי המשיח מגיע. יש עומק גדול בסיפור שסיפרתי: כשהמשיח יבוא לא ירגישו זאת רק בבית המדרש, אלא דבר זה יורגש בכל הרבדים של החיים ובכל הציבור – אפיל באוויר בחוץ. מסיבה זו, יש צורך שקול התורה גם יורגש בחוץ, ולא רק בתוך כותלי בית המדרש.
אצל משה באמת היה מקרה ייחודי שבו הקול לא יצא החוצה, והקב"ה דיבר אליו באופן פרטי ללא הפרעות, אולם בדרך כלל יש הכרח שהקול גם יצא החוצה ויהיה שייך לכל הרבדים של הציבור.
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יהודה עמיטל זצ"ל
עורך: אלישע אורון, תשע"ז
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 

* השיחה נאמרה בפרשת 'ויקרא' תשס"ה. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.