האזינו | התשובה בפרשה

את השיחה סיכם בנימין פרנקל וערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

 

הגמרא בעבודה זרה מספרת:

"אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות" (בבלי ע"ז, יז ע"ב)

בהמשך, מסבירה הגמרא את הטעם לעונשים השונים:

"עליו לשריפה – משום הוגה את השם בפרהסיא ועל אשתו להריגה – דלא מיחה ביה ועל בתו לישב בקובה של זונות – דאמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה".

ומתארת הגמרא את הענישה:

"בשעה שיצאו שלשתן - צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: הצור תמים פעלו [וגו'], ואשתו אמרה: אל אמונה ואין עול, בתו אמרה: גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי וגו'. אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין. תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! [...] אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה [...] אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים".

רבי חנניא בן תרדיון נכנס לפנתיאון ההיסטורי של מקדשי השם, והוא מוזכר לצד גדולי ישראל כמו רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות. מהי משמעות "הוגה את השם בפרהסיא" שמצדיקה סיכון כה חמור? מדוע לא בחר רבי חנניא בן תרדיון לנהוג כרבי יוסי בן קיסמא כדי לא להיפגע, ועוד שרבי יוסי מנמק את דבריו בגזירת שמים על מלכות רומי "מן השמים המליכוה"?

נראה שרבי חנניא בוחר לנקוט עמדה מוצהרת של גילוי כבוד ה' בעולם. הפסוק שאותו הוא מצטט בצידוק הדין, "הצור תמים פעלו", ממשיך בדיוק את מעשהו, וכך בפרשתנו, פרשת האזינו:

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". (דברים לב, ג-ד)

רבי חנניא קורא בקול גדול את שם ה', ואינו מפחד להסתכן בשל כך. קריאתו מעוררת אותנו להביט בצורה יותר מדוקדקת על פרשת האזינו, ומתוך כך להבין את המניעים למעשהו.

בין תשובת 'ניצבים' לתשובת 'האזינו'

על פניו, היה מקום לחתום את התורה בסוף פרשת נצבים, הנחתמת בצורה כה מרשימה:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם". (דברים ל, טו-כ)

את פרשת וזאת הברכה אפשר לראות כנספח לחומש דברים, אך יש לשאול מדוע ממשיך משה לפרשות וילך והאזינו, והרי הן מדברות על תשובה שונה לגמרי. פרשת נצבים מאפשרת לעם ישראל לשוב בתשובה לאחר החטא והעונש: העם חוטא, נענש קשות, מבין את חומרת מעשיו ושב אל ה'. לעומת זאת, פרשת וילך ושירת האזינו מתייחסות לעם ישראל כ"חפצא" בלבד! הקב"ה אינו מסייע לעם ישראל עקב חזרתם בתשובה, אלא רק בזכות חשבון ארוך טווח שיש לו עם הגויים.

בפרשת וילך יש רק מעין התראה שהקב"ה יאמר בעתיד – "אמרתי לכם":

"כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם". (דברים לא, כט)

מתואר כאן עונש, בלי תהליך תשובה כלל. שירת האזינו אף היא מתארת זאת, וממשיכה:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם [...] כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם: אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". (דברים לב, ט"ו- כ', מ'- מ"ג)

נקמתו של הקב"ה בגויים אינה עקב חזרה בתשובה של עם ישראל, שכלל איננה מתוארת בשירה, אלא רק מחמת רצונו לפגוע בגויים.

תשובה לאחר מעשה

מה מתרחש עכשיו? בתרבות שלנו כיום אנו מכירים דרך תשלום אחת – אדם רוצה לקבל משהו, אז הוא משלם לפני כן. באופרה, סרט בקולנוע או משחק כדורגל, מגיעים לפני האירוע, משלמים בקופות, ונכנסים אל האירוע. האם יעלה על הדעת שאדם ייכנס בצורה חופשית לאירוע, ושלאחר החוויה הוא יחכה בתור ארוך בקופה כדי לשלם?!

לאמתו של דבר, זו התשובה של פרשת האזינו. בעוד שפרשת נצבים מתארת תשובה קלאסית – החטא ועונשו, ואז התשובה באה כדי לעצור את העונש והסבל – הרי שפרשת האזינו מתארת תשובה אחרת: החטא ועונשו, רחמים של הקב"ה מחמת סיבות אחרות, ואז אמורה להגיע התשובה של עם ישראל.

אותה תשובה אכן אינה מופיעה בפסוקי שירת האזינו. היא בבחינת אותם שמונה פסוקים שכתב יהושע. כביכול משאיר לנו משה תורה שחסרים בה כמה פסוקים, אותו משה גדול הנביאים, שרק דמות אחת העפילה מעל למעלתו – עם ישראל כולו. על עם ישראל מוטלת המשימה להשלים את שמונת הפסוקים. יהושע עשה זאת בדור שאחרי משה, ולעתים ההיסטוריה מציבה בפנינו את התביעה לכתוב את שמונת הפסוקים שלנו. לא בכל דור, אבל בדור הגאולה שלנו כן.

רבי חנניא בן תרדיון מבין שעליו לכתוב את שמונת הפסוקים של הדור, ולכן הוא פועל עם "ראש בקיר", עומד לבדו מול מלכות רומי כולה. לא, הוא לא בוחר בדרכו של רבי יוסי בן קיסמא, אלא דבק בתורה ובהפצת דבר ה' ושם ה' בפרהסיא.

בדורנו שלנו, אנו חייבים לקחת אחריות וכביכול "לשלם" על חסדי ה'. לפני שבועות מספר התברר שבראש השנה הזה היינו אמורים להיות תחת מתקפה רצחנית. המנהרות שנהרסו בצוק איתן היו מיועדות לחדירת של חוליות טרור שהיו מבצעות טבח בישובים הסמוכים לגדר המערכת לצד עזה. טילים היו אמורים לנחות בהפתעה על מדינת ישראל.

והנה, עבר ראש השנה ושבת שובה, ואנו חשים בטוחים. הקב"ה נקם באויבנו והמזימה נחשפה עוד לפני שהיו אמורים להיענש. כעת מגיע תורנו לשלם, להפיץ את דבר ה' בפרהסיא כמעין תמורה לחסד ה' שנגלה לעינינו.