דילוג לתוכן העיקרי

הכהונה והאחריות הלאומית

קובץ טקסט

שאלת המלך באורים והתומים שעל הכהן

הפרשה פותחת באיסור היטמאות הכהנים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:" (ויקרא כ"א, א)

ננסה להסביר את הקשר הניגודי שבין מוות וכהנים, וזאת באמצעות הבנת תפקידם של האורים והתומים שבחושן. האורים והתומים נמצאים בתוך החושן, והם מבארים את נוכחות השכינה ושם ה' לצד שמות בני ישראל. לחושן יש תפקיד כפול:

  1. קביעת הנחלות בארץ, שהיא לא סתם הכרעה ממונית של כסף ההולך ובא, אלא הכרעה לדורות ביחס לאדמה.
  2. הכרעה אסטרטגית ביחס לסוגיות ביטחוניות-לאומיות כמו יציאה למלחמה.

גם הרמב"ם מזכיר את שני תפקידי המלך בדרך זו:

"כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה, ובכל אלו הדברים דינו דין.

ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". (רמב"ם מלכים ד', י)

המלך עומד לפני אלעזר הכהן ונעזר באורים ובתומים שלו בכדי לבחור. במה נתייחד כוחם של הכהנים שמשתמשים באורים ובתומים?

שאול שואל את בעלת האוב

נבחן את החלופה – ניבוי העתיד באמצעות בעלת האוב לדוגמה. שאול פונה לבעלת האוב וזו נותנת לו תשובה ברורה וקודרת ביחס לעתידו:

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ: וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד: כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים: וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה:" (שמואל א כ"ח, ז-כ)

המדרש מעביר ביקורת על מעשה זה של שאול:

"מה כתיב למעלה מן הענין (ויקרא כ) 'ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני' – ר' יהושע דסכנין אמר בשם ר' לוי ואיש זה שאול ואשה זו אשת בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא מה כתיב 'והיית רק למעלה' מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלן ולא באוב וידעוני של מטן." (ויקרא רבה אמור פרשה כו אות ז ד"ה מה)

נראה, שהנחת המדרש היא שאם שאול היה הולך לכהנים, הייתה אפשרות אחרת לסיום המערכה. המדרש אף מזכיר לשאול את הריגת הכהנים בנוב:

"אתה הוא שגרמת על עצמך! לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?"

זהו הניסוח הקודר והמוחלט של שמואל כשהוא מתגלה בצינור של המתים. אין כאן עתיד ואפשרות תיקון אלא רק מסר דטרמיניסטי קשה ונוקב. יתרונן של הכהונה והנבואה הוא בכך שהן מאפשרות לאדם עשייה ולקיחת אחריות.

פנייה לבעלת אוב היא בעצם ניסיון לדעת אמת קוסמית עלומה יותר באמצעות המוות. אנשים פונים אל המתים מתוך געגועים או מתוך תחושה שיש שם ידע ברור יותר מזה שבידינו. אך כוח זה, שקיים גם אצל הנבואה, מתגלה באמצעות המתים בדרך שונה לגמרי.

כאשר שמואל מתגלה לשאול באמצעות בעלת האוב הנבואה הופכת לדטרמיניסטית וקבועה. אין כאן כלל יכולת שינוי – "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים".

גישתו של שאול מוזכרת גם בספר ישעיה:

"וַיִּקְרָא אֲ-דֹנָי ה' צְ-בָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲ-דֹנָי ה' צְ-בָאוֹת." (ישעיהו כ"ב, יב-יד)

על שאול עצמו, שצם עד למפגש עם בעלת האוב מתוך תקווה לשינוי, מסופר:

"וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת: וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא." (שמ"א כ"ח, כד-כה)

לאחר ששאול שומע את הסוף הצפוי מבלי יכולת שינוי, הוא מפסיק את התענית, אוכל ושותה. שאול עצמו מודע לסוף הצפוי ולתלייתו על חומת בית שאן, ומונע מעם ישראל את הביזיון הגדול יותר באופן הריגתו, בכך שהוא מבקש להמיתו לפני הגעת הפלישתים.

כוחה של נבואה

הנבואה מותירה לאדם חירות לפעול, וכך אנו רואים גם במלחמת האחים שבסיפור פילגש בגבעה. שם מנסים השבטים לפנות אל האורים והתומים כדי לדעת את תוצאות הקרב. המענה הראשון והשני הוא "עלו", אך מענה זה לכאורה אינו נכון!

מדוע מנצחים השבטים בפעם השלישית? כיוון שהם מבינים את התפקיד האמתי של האורים והתומים – להעניק לאדם אחריות לביצוע משימה. השבטים לא מסתערים שוב כאספסוף, אלא מתארגנים בצורה טקטית כדי לנצח, וכעת הם אכן מנצחים.

דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות.

לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – "מת מצווה". על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.

לוחמי יבש גלעד הם דוגמא נוספת ללקיחת אחריות. במבצע צבאי נועז ומסוכן הם מתגנבים לחומות בית שאן, ומצילים את גופות שאול ובניו התלויות בביזיון. זוהי לקיחת אחריות אמתית!

האחריות – השקת ההלכה והחיים

לפני יום העצמאות אנו פוגשים את יום הזיכרון. יום הזיכרון הוא יום המשפט, כפי שאנו מוצאים בראש השנה. אנו עומדים לפני לוחמי ישראל, לפני יותר מעשרים אלף הרוגים על קידוש השם, ואנו נתבעים לתת להם דין וחשבון.

ואנו בישיבת הר עציון נתבעים לתת דין וחשבון כפול! אנו עומדים על חורבות גוש עציון, אשר יום הזיכרון של לוחמיו נקבע לתאריך משמעותי זה – ד' באייר. מעבר לכך, אנו חלק מעולם הישיבות הכללי, ממי שאמורים לדאוג לתורה, ולכן אנו חייבים לקחת אחריות אמתית.

האחריות בתוך עולם הישיבה שמוטלת על היושבים כאן היא בנקודת ההשקה שבין ההלכה למציאות החיים. אדגים זאת באמצעות מספר נושאים:

  1. גיטין – מבחינת ההלכה ה"יבשה", גט צריך להינתן מרצונו החופשי של הבעל, ואם נלך עם הקביעה ההלכתית הפשוטה, נמצאנו מרבים ממזרים עד כדי כך שבמקום לסנן את הממזרים נצטרך למצוא את היהודים הכשרים לגמרי.
  2. גיור – אי קבלת גרים על סמך היעדר הסכמה למצווה אחת בודדת, כמובן יוצרת אתגרים רבים ביחס לעובדה שישנו חלק משמעותי באוכלוסייה אשר יהדותו מוטלת בספק לאור קביעה הלכתית זו.
  3. שבת – בתחום זה ניקח דוגמא ספציפית: אבטחה של מפעלי טכנולוגיה עילית ("היי-טק") היא כמובן פעולה שאין בה חשש פיקוח נפש, אבל איך אפשר לדמיין מדינה שבה מפעלים שכאלה נתונים לחשש פריצה?! מדינת ישראל אינה יכול להרשות לעצמה זלזול בתחום זה, שיכול לגרום בעקיפה לקריסה ופגיעה משמעותיות ביותר.

שני אנשים חכמים, עם אחד אני מסכים לגמרי ועם רעהו כלל לא – הרב גורן וישעיהו ליבוביץ' – הצליחו בעבר לנסח הבנה זו: הלכה של גלות במציאות של מדינה אינה אפשרית, ועל הציבור היושב כאן מוטלת האחריות לנסח הלכה מתאימה וחדשה שתוכל לאפשר קיום למדינה יהודית.

בתחילת זמן קיץ אנו מציינים את שבת השבו"שים, השבת שבה מגיע אלינו הדור החדש שעליו מוטלת אחריות זו. הדור הקודם התחיל במלאכת קילוף הצבע הישן, והדור הבא אמור למנף עשייה זו ולהצליח בה, להביא גדולי תורה שיהיו רגישים ויבינו את הצרכים ההלכתיים של מדינה.

השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת אמור ה'תשע"ד, סוכמה על ידי בנימין פרנקל ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)