אחרי מות-קדושים | בזאת יבוא אל הקודש

השיחה נאמרה בערב שבת פרשת אחרי מות – קדושים, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

בהשוואה לפרשיות אחרות, פרשיות אחרי מות וקדושים מכילות מספר רב מאוד של מצוות. אמירה זו בוודאי נכונה מבחינת מספר המצוות, אך גם מבחינת תפקידן ומהותן. מצוות רבות המופיעות בפרשה מהוות חלק בסיסי ביותר מן התורה ומהוראותיה לחיינו.

למרות אמירה זו, המשותפת לשתי הפרשיות, הרי שיש פער מאוד ברור בין פרשת אחרי מות לבין פרשת קדושים. ננסה להבהיר את ייחודה של פרשת אחרי מות.

במהלכם הטבעי של הדברים, מיד לאחר שמונת ימי המילואים, אמורה להתחיל פרשת קדושים. אלא שבאופן לא צפוי, מתרחש אירוע מותם של נדב ואביהו. אירוע זה גורר אחריו את הפרשיות העוסקות בין היתר בפרועי ראש ושתויי יין (ויקרא י', ו-יא), וכן את פרשת אחרי מות.

פרשה זו פותחת בהוראת ה' למשה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת." (ויקרא ט"ז, א-ב)

משה פונה לאהרן אחרי מות שני בניו. משה מצווה את אהרן על האופן הנכון שבו עליו להיכנס אל הקודש פנימה. לא בכל עת, ולא בידיים ריקות. ישנו זמן מסוים ואופן מסוים בו עליו, האדם המסוים, להיכנס לפני ולפנים.

כיצד חש אהרן בשמעו דברים אלו? מן הסתם, הוא חושב על בניו, אשר לא נהגו כהוראות אלו. אולם, בכדי לנסות לרדת לסוף דעתו של אהרן ולתהפוכותיו הרגשיות עלינו לחזור כמה פרקים אחורה לראשיתה של פרשת שמיני.

יראת הרוממות

לאחר שמשה מצווה את אהרן על סדר הפעולות אשר עליו לבצע ביום השמיני, חוזר משה ואומר:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'." (ויקרא ט', ז)

מה פשרה של חזרה זו? הרמב"ן על אתר מסביר את כוונתו של משה, ואת התחושות שהוא מזהה באהרן:

"אבל בתורת כהנים (שמיני מלואים ח) נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך". (רמב"ן ויקרא ט, ז-ח)

הרמב"ן מביא מדרש בשם תורת כהנים, המתאר את תחושתו של אהרן, ומדמה אותה לתחושתה של אישה אשר נישאה זה עתה למלך. אישה זו מתביישת בפניו: וכי ראויה אני לבוא לפניו? האם מתאימה אני?

אהרן עתיד להיכנס לנעליים גדולות וחשובות. הוא יודע שמשה כבר שימש באותה במה באופן זמני, אך הוא איננו משה. הוא אהרן, והוא לא חש ראוי למעמדו. כאן נכנס אליו משה אחיו, ומבהיר לו: הקב"ה בחר בך, בדיוק בכדי שתבצע את העבודה ממנה אתה חושש. על אהרן להיכנס, ולמלא את ייעודו.

אהרן חונן בהסתייגות טבעית, סוג של יראה, אשר מביאה אותו לקחת צעד אחורה, בהתקרבו לאותו מעמד, לאותה גדולה. משה איננו קובל על רגשותיו של אהרן. הוא מקבל אותם, ומבהיר לו: למרות זאת, עליך להיכנס לנעליך, ולמלא את רצון קונך – כי לכך נוצרת.

יראת העונש

הרמב"ן מביא תיאור נוסף לרגשותיו של אהרן. תיאור אחר, הבא להסביר את הצורך של משה לדרבן אותו להקריב את קרבנותיו:

"ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח, בזריזות".     

אהרן הכהן מתקרב אל קרנות המזבח, ונזכר מיד בקרני עגל הזהב. אין זה משנה אם אי אז הוא עשה את הדבר הנכון אם לאו. מבחינתו, מעשה העגל רובץ על מצפונו, ומצר את צעדיו. אהרן יודע שהקב"ה מחל לו, ובחר בו להמשיך ולשרת. אולם, ידיעה זו איננה משחררת את אהרן מתחושותיו הכבדות. מחשבות על מעשה העגל ממשיכות ללוות אותו ולייסרו.

גם לפי תיאור זה מגיע משה, ודוחף את אהרן לבצע את תפקידו, ואהרן – נענה.

התממשות החששות

סיומה של אותה פרשייה, ידוע וכאוב:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (ויקרא י', א-ב)

נדב ואביהו אכן נכנסים, והתוצאה – קטלנית. מאוד קל לדמיין מחשבה החולפת בראשו של אהרן: "הוא אשר אמרתי! לא היה עלינו להיכנס את הקודש! אין אנו ראויים לכך!".

הפסוקים מייחסים את מותם של נדב ואביהו לכך שהקריבו אש זרה בלא שצוו על כך. אולם, עלינו לגשת לפסוקים עם מודעות למטען אותו נושא אהרן באותם רגעים. מראש סוחב אהרן אתו את החשש. מלכתחילה מסתייג אהרן מכל המהלך. מותם של שני בניו היקרים אינו אלא אישור לחששותיו. אכן, אותו מקום קדוש – מסוכן הוא. יש להתרחק ממנו ולהסתייג ממנו.

הרקע הטעון

על רקע הבנה זו, עלינו לקרוא את הפסוקים בראשית פרשתנו. כאשר משה מורה לאהרן כיצד להיכנס, עליו לעקוף לא רק את מותם של שני בניו. עליו לנסות ולהתגבר מחדש על אותו חשש ראשוני של אהרן, אותה הסתייגות ורתיעה טבעית מרוממותו של הבורא. ניתן לתאר שגם משה עצמו מרגיש שלא בנוח בעשותו זאת, בעוד הוא מודע לגורלם של שני בני שומעו, שני אחייניו.

אהרן מצדו, צריך להתגבר על נטל כבד במיוחד. הנה, הוא – אהרן הכהן, עתיד להיכנס לקודש הקדשים. זהו אותו חדר בו היו מוטלות גופות שני בניו, ללא רוח חיים. כל זאת, שבועות בודדים לאחר אותו אירוע, כאשר ניתן עדיין לדמיין את גופותיהם ואת מראם חסר החיים.

חטא האימפולסיביות

משה בא ומקנה לאהרן הוראות כניסה לקודש הקדשים. כאמור, הוראות אלו מקיפות תחומים מספר: האדם הנכנס, זמן הכניסה ואופן הכניסה. מהי משמעותם של פרטים אלו?

נראה שהחוקים הללו באים לתת מענה לחטאם של נדב ואביהוא. ישנם הסברים רבים לחטא המתואר. הפסוקים מדברים על אש זרה, ופרשנים שונים באים ומפרטים חטאים נוספים דוגמת היותם שתויי יין ופרועי ראש, או שהורו הלכה בפני משה רבם.

חטאים אלו מגוונים, ובעלי תכנים שונים. אולם, הם בעלי מכנה משותף בולט: אימפולסיביות. עובד ה' שנמצא באקסטזה, ברוממות רוח, ועל כן נכנס לפני ולפנים, ללא כל התחשבות בקודש וללא חשיבה על פרטים אחרים.

בכך, מישור זה של פעולה הולך ומצמצם את הפער שבין עובד ה' לבין עובד ע"ז. הדחף, היצריות, האימפולסיביות והתאווה מלווים את עובד העבודה הזרה, ואולי – אף את נדב ואביהו.

אין זו הפעם הראשונה שאנו פוגשים במעשים כאלו אצל נדב ואביהו. מעט אחרי מתן תורה מתואר:

"וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ‑לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". (שמות כ"ד, יא)

רש"י על אתר מסביר:

"ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו את הא‑להים - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא". 

אם את אהרן משה צריך לשכנע להגיס את דעתו, הרי שנדב ואביהו נמצאים בקצה השני. הם מגיסים את דעתם, ומגיסים דעתם יותר מידי. הם מרגישים בנוח לאכול ולשתות נוכח פני ה', מתוך גסות הדעת וגסות הרוח. הניגוד לאהרן, המסתייג וחושש לעצם המחשבה על התפקיד לו נועד, בולט ביותר.

כללים, טהרה וחיים

זהו הפתרון של משה: "בזאת יבא אהרן אל הקודש" (ויקרא טז, ג). ישנה מערכת מאוד מסודרת ומובנית של כללים, אשר מאפשרים כניסה אל הקודש. הליכה אחר כללים אלו מבורכת היא, בעוד שכניסה בלעדיהם – סופה אסון.

בהמשך הפרשה מופיעה מילה נוספת מספר פעמים:

"וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". (ויקרא ט"ז, יט;ל)

מהו מקומה של הטהרה בפרשייה?

הקשר ברור ביותר, אם נבין את מושג הטהרה. הטהרה מסמלת את החיים התקינים, החיים הסדירים והנורמטיביים. המוות לעומת זאת, חידלון החיים – הוא אבי אבות הטומאה. התורה מדגישה את הטהרה בפרשייה זו, כיוון שההתייחסות הנכונה אל הקודש ואל ריבונו של עולם, הנלמדת בפרשה – היא התייחסות הנובעת מתוך טהרה. מתוך חיים אמתיים, מלאים ורוחניים.