דילוג לתוכן העיקרי

אמונתו של אברהם

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל
16.11.2016
קובץ טקסט

השיחה הועברה בשבת קודש פרשת וירא ה'תשנ"ח. סיכם בצלאל פוזי וערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב, א – ב).

ננסה לבחון את דברי הרמב"ם במורה העוסקים בפרשת העקדה.[1] ראשית עוסק הרמב"ם במטרתם של הניסיונות בתורה. הרמב"ם כותב שהניסיונות אינם באים רק לבחון את האדם אליו הם מופנים, אלא גם ללמד את האחרים עקרונות מרכזיים בעבודת ה'. לגבי העקדה, מונה הרמב"ם שני מסרים העולים ממנה.

האחד, שמן העקדה עולה ודאותה המוחלטת של הנבואה. אם היה לאברהם ספק קל שבקלים לגבי המוחלטות של הצו הנבואי, הן מבחינת מקורו הא-להי והן מבחינת הבנת תוכנו ומשמעותו, האם היה אברהם מקריב את בנו?

זהו מסר חשוב לנו כיהודים מאמינים. הנבואה מהווה אחד היסודות המרכזיים של האמונה היהודית. באמצעותה מצווה אותנו הקב"ה כיצד לנהל את חיינו. כל ספק באמיתתה או בדיוקה מקעקע את העולם הדתי מיסודו. מסיבה זו מספרת לנו התורה את סיפור העקדה כמופת וכדוגמא לבהירותה וודאותה של הנבואה.

המסר השני העולה מסיפור העקדה הוא שאהבת ה' צריכה להגיע עד כדי נכונות להקריב את היקר מכל. אברהם לא נענה לצו הא-להי כי פחד שהקב"ה יעניש אותו. הוא היה מוכן לקיים את מצוות א-להיו מפני אהבתו לה' ומפני שאיפתו למלא את רצון ה' (ואין מדובר בנכונות מתוך דחף רגעי, שהרי היו לאברהם אבינו שלושה ימים להרהר בדבר).

"כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"

(שם, יב)

הרמב"ם מביא פסוק זה, המדגיש את משמעותה של העקדה בחשיפת נכונות ההקרבה של אברהם.

נקודה זו אינה ברורה דיה. האם הקב"ה צריך שנוכיח לו את אהבתנו בהקרבת ילדינו? האם במקום אחר בתורה עלתה דרישה כזאת? יתר על כן: הפסוק שמצטט הרמב"ם לא משבח את אברהם על 'אהבת' ה' אלא על 'יראת' ה'!

אנסה להסביר את דברי הרמב"ם בדברים העולים מאגרות הרב קוק זצ"ל. אברהם אבינו ניהל מאבק אידיאולוגי עם בני דורו. לא כל עובדי האלילים בדורו של אברהם היו איכרים פרימיטיביים שחשבו שעצים ואבנים מנהלים את העולם. להפך: מאחורי עובדי האלילים עמדה תפיסה מהותית שיש לאפשר לאדם להתקשר לא-להים בעזרת מתווכים מוחשיים, על מנת שגם לאדם הפשוט תהיה אחיזה ממשית וקישור מוחשי לא-להיו.

אנשים אלו טענו כנגד אברהם כי תפיסתו, שיש לשלול את המתווכים המוחשיים, מתאימה רק לאנשים כמותו המתנתקים מן העולם. האדם הפשוט לעומת זאת, צריך להתקשר לא-להיו דרך דברים מוחשיים, כדי שיהיה מוכן להקריב את עצמו או את בנו למען עבודת א-להיו.

תפיסתו של אברהם, טענו אנשי דורו, היא למעלה מיכולתם של רוב בני האדם. כדי שאדם יהיה קשור לא-להיו בעבותות אהבה עד כדי נכונות להקרבה בלי גבולות, עליו לזהות את א-להיו ככוח מוחשי הפועל בצורה חזקה על חייו: מנצח את קרבותיו, אוהב את אהבותיו ושונא את שנאותיו. דרך זו היא הדרך היחידה ליצור קשר מלא חיים בין האדם לא-להיו.

העקדה באה להפריך טענה זו. גם האמונה הטהורה והמופשטת, שאינה משתמשת במתווכים מוחשיים, יכולה לפתח קשר חי עם דבר הא-לוהים עד כדי הקרבה מוחלטת כלפי צוו.

המתח בין שתי תפיסות אלו מעניין ביותר, מפני שהוא התקיים לאורך תקופות רבות. במשך שנים היו יהודים שניסו להתקשר עם הקב"ה בצורה מוחשית, עד לרמב"ם, שהצליח להשריש את השלילה המוחלטת של ההגשמה.

לדעת הרמב"ם כל קיומה ומטרתה של התורה היא המאבק בעבודה זרה על כל גווניה. היום, כאשר לכאורה רוב העולם שולל את עבודת האלילים, טוענים רבים שהתורה אינה רלוונטית יותר. אולם אני מאמין שגם כיום קיימות צורות שונות של עבודה זרה, או של דרך חיים המתבססת על התפיסות היסודיות של עבודת האלילים.

לפני שנים הוציא אחד מן העורכים של אחד העיתונים בארץ ספר על טיוליו בהודו ועל שיחותיו עם אנשי דת הודים. כוהני הדת ההודים טענו בפניו שהיהדות, כמו גם שאר הדתות המונותאיסטיות, נכשלה ביכולת ליצור עולם דתי חי עבור רוב האנשים. כאשר אין לאדם חפץ מוחשי להתכוון כלפיו ולבסס עליו את עולמו המוסרי, תוצאות כמו הנאציזם מובנות; לאדם אין מוקד מוחשי לעולמו המוסרי.

גם בארה"ב הפתוחה והנאורה, נמשכים מליוני אנשים לכתות ולאמונות שונות המתבססות על העולם האלילי העתיק. אנשים אלו מחפשים אמונה מפני שהם יודעים שבלא אמונה גם אנשים אינטלקטואליים יכולים להגיע לשפל מוסרי, כפי שראינו במאה האחרונה. אולם אין הם מבינים שלא דרך כל אמונה אפשר להגיע לכך. מאבקו של אברהם אבינו לא תם, והיום במיוחד, לאחר השואה, עלינו לשאת את דגל האמונה הטהורה, אמונתו של אברהם, כדרך להשיג באמת צדקה ומשפט.

אין המסר מופנה רק לעולם שמחוץ ליהדות. היום רבים מנסים 'למכור' קיום תורה ומצוות בדרך דומה. ישנם הרבה מיסטיקנים ועושי ניסים למיניהם, הטוענים שבכוחם לחזות את העתיד או לחשוף את העבר דרך חפצים מוחשיים. לפעמים מדובר אפילו בחפצי קדושה, כמו תפילין ומזוזות. ישנם גרועים יותר, המתיימרים לפתור את כל הבעיות על ידי מציאת קודים בתוך התורה בעזרת מחשבים.

לחידושים אלו אין משמעות כלל. אין הם מוזכרים בדברי הראשונים ולא שמענו שהם היו זקוקים להם; לרמב"ם לא היו קודים, גם לא לרמב"ן; הגאון מווילנא לא הזכיר אותם ולא הבעל שם טוב. כל מה שהיה בידם הוא ידיעת ה' ותורתו, כל אחד על פי דרכו.

קל למשוך בעלי תשובה בדרך זו, אולם בעל תשובה שאינו חוזר לתורה ולמצוות אינו בעל תשובה. אין פטנטים בעבודת ה', אין קיצורי דרך או דרכים חילופיות להגיע לעשיית צדקה ומשפט או להתקרב לה' מקור הצדקה והמשפט.

 

עלינו לדבוק באמונתו של אברהם, שעמד מול כל העולם האלילי של זמנו ולימד את האמונה בא-ל אחד. משימה זו מוטלת עלינו, יושבי בית המדרש. עלינו לזכך את אמונתנו בתורה מכל הסיגים ההמוניים ולהראות לעולם כולו את אמיתת האמונה, וכך אנו אומרים לפני תקיעת השופר-

"נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:"

(תהילים מ"ז, י)

 

 

 


[1] מורה נבוכים ח"ג, כד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)