שטר מודעה (ביטול מכירה)

שטר מודעה (ביטול מכירה)

בפרק השלישי של מסכת בבא בתרא, דנה הגמרא במושג "מחאה" - גילוי דעת של בעל הקרקע כנגד העובדה שאדם אחר דר בשטחו ללא רשות. אם בעל הקרקע אינו מוחה תוך שלוש שנים, הדייר זוכה בקרקע. דין זה נקרא "חזקת שלוש שנים". הבעלים יכול לשמר את זכויותיו על הקרקע רק באמצעות מחאה. הגמרא (מ.) דנה בהכרזה דומה, המכונה "מודעה". אם בעלים של נכס מסוים מאולץ למכור אותו (על ידי הפחדה, איום או אפילו לחץ פיזי), הוא יכול לפרסם גילוי דעת שיבטל את המכירה עוד לפני שתתרחש. עליו להכריז בפני שני עדים על חוסר רצונו למכור את החפץ. העדים כותבים שטר מודעה ומוסרים אותו לבעלים. למרות שהמכירה מתבצעת בסופו של דבר, הבעלים יכול להוציא שטר זה בפני בית דין ולטעון שהוא לא התכוון לבצע את המכירה, ולנמק את שיתוף הפעולה מצדו ברצון לחסוך מעצמו חוסר נעימות. כהוכחה לדבריו, הוא מציג בפני בית דין את שטר ה"מודעה" שלו. בשיעור זה נבחן כיצד מבטל שטר המודעה את המכירה.

על פניו, מקרה זה פשוט למדי. אחד מהמרכיבים החיוניים בכל העברת בעלות, הוא הכוונה של שני הצדדים - דעת או גמירות דעת. בהעדר דעת, לא יכולה להתבצע כל העברת בעלות, למרות מעשה הקניין. קטן לא יכול לבצע קניין מפני שהוא חסר את הבגרות הנדרשת לרמה כזו של דעת. לכאורה, מודעה מצביעה על חיסרון בגורם הדעת. השטר משמש כאמצעי שדרכו הבעלים מביע, בצורה דיסקרטית, את חוסר הסכמתו למכירה. אילו היה המוכר מפרסם את חוסר הסכמתו למכירה, בין בזמן המכירה ובין כעבור זמן מה, לא היה משיג את מטרתו. הגורם שכפה אותו למכירה, היה עומד על דעתו של המוכר, וממשיך להפעיל עליו לחץ. שטר מודעה מהווה האמצעי האפקטיבי היחיד שבאמצעותו אפשר להביע חיסרון בדעת קניין בצורה חשאית. השטר מתעד את חסרון הדעת מצדו של המוכר, ובתנאים של חסרון דעת, לא יחול קניין .

למעשה, מספר ראשונים הלכו בכיוון זה - זו הדרך הפשוטה ביותר בהסבר העניין. לעומתם, בחרו אחרים בכיוון שונה, וניתן לומר שאחת מהסיבות לבחירה בכיוון חלופי, נעוצה בקושי שמעוררת סוגיה אחרת העוסקת במכירות כפויות. אפשר לפרש גמרא זו כעוסקת בעניין בסיסי הרבה יותר מאשר דין מודעה. הגמרא במסכת בבא בתרא (מז:-מח:) מסתפקת האם מכירה כזו תחול גם ללא שטר מודעה. הגמרא מסיקה, שמכירה כזו מועילה בהסתמך על העיקרון "אגב זוזי גמר ומקנה" - אנו יכולים להניח, שהשילוב של הלחץ (הפיזי והמנטלי) והתגמול הכספי (שהרי ככלות הכל, מציעים לו פיצוי כספי) "שכנע" את הבעלים שהמכירה היא לטובתו. גורמים אלו מצטרפים "לשכנע" את המוכר, ומביאים אותו להסכמה, בסופו של דבר. בתחילה הוא אכן לא רצה במכירה זו, ובאמת לא הייתה כאן דעת אופטימלית. אולם, הנסיבות המצערות שנקלע אליהן - הלחץ המתמשך והתגמול הכספי - גרמו לו להסתכל על הדברים מזווית שונה, ולבסוף, הוא התרצה למכור. אם נבין את מסקנת הגמרא כפשוטה, נוכל להסיק כי אין טעם בשטר מודעה. למרות ששטר מודעה מהווה גילוי על חסרון דעת היום, הוא מתבטל על ידי האירועים של יום המחר. הגמרא טוענת, לכאורה, שלמרות חוסר הסכמתו בתחילה - אפילו אם חוסר ההסכמה מובע באמצעות שטר - הוא מתרצה בסופו של דבר למכור. כיצד ניישב את הסתירה בין שתי הגמרות?

יישוב סתירה זו עומד בבסיס המחלוקת בין בעל המאור לבין הרמב"ן. בעל המאור מתאים את הגמרא שלנו (מ:) עם הגמרא לקמן (מז:). כיוון שאנו מניחים שבסיכומו של דבר ישנה הסכמה על המכירה, טווח המקרים שבהם מועיל שטר מודעה מצטמצם. ברוב המקרים המוכר משתכנע והמודעה הקודמת שלו חסרת משמעות. ישנו מקרה אחד שבו יש "אונס" מיוחד, ושבו מודעה תהיה אפקטיבית. הגמרא שלנו מתארת מקרה שבו למוכר לא נותרת כל ברירה. במקרה רגיל של כפייה יש למוכר יכולת החלטה - לא מן הטובות ביותר, אבל היא קיימת: הוא יכול לבחור להמשיך להחזיק בנכס, ולהמשיך לעמוד תחת לחץ - האנס אינו מאיים לגנוב ממנו את רכושו - איום כזה ודאי אינו מוסרי; הוא מנסה לכפות על המוכר את המכירה - וגם זאת, תמורת מחיר הוגן. בהינתן לו בחירה שכזו, מניחה הגמרא (מז:) שאם המוכר ביצע את המכירה וקיבל את הכסף מהקונה, הוא מן הסתם התרצה למכור את החפץ. לכן, למרות שנכתב שטר מודעה, לשטר זה לא יהיה כל תוקף. אך ישנו מקרה יוצא דופן, והוא כשהאנס מאיים להשתלט על הקרקע בדרכים אחרות אם המוכר לא יסכים למכור לו אותה. ישנם אמצעים הלכתיים אחרים שבאמצעותם יכול האנס להשיג בעלות (ברמאות) על הקרקע. במקרה כזה, אם המוכר כתב שטר מודעה, ניתן להניח כי לא הייתה גמירות דעת ואין כאן קניין הלכתי. לעומת זאת, במקרים רגילים, שבהם הייתה למוכר ברירה כלשהי, עלינו להניח שהייתה הסכמה, ולבטל את שטר המודעה. לפי בעל המאור, המקרה של שטר מודעה המופיע בגמרא בבבא בתרא (מ:) כפוף למסקנת הגמרא בהמשך (מז:-מח:).

הרמב"ן הולך בכיוון שונה: הגמרא הדנה בחלות המכירה על סמך התרצות המוכר בסופו של דבר, מתייחסת רק למקרים שבהם לא הוצא שטר מודעה. אם הוצא שטר מודעה המכירה בטלה. הבנת דעת הרמב"ן כרוכה בהתמודדות עם השאלה המרכזית שהועלתה לעיל: הגמרא (מז:) מניחה שהייתה, לבסוף, הסכמה מצדו של המוכר, ואם כן - מה מועיל שטר המודעה?

אפשר לומר, שהרמב"ן הבין ששטר מודעה פועל למרות התרצותו הסופית של המוכר. לו היה כל התפקיד של מודעה הבעת חוסר הסכמה מצדו של המוכר, השטר אכן היה בטל, בהתחשב במסקנת הגמרא שהמוכר הסיר לבסוף את התנגדותו. לעומת זאת, אם מודעה מהווה נטרול עצמאי של העברת הבעלות, השטר יכול לפעול במנותק וללא קשר להסכמה הסופית של הבעלים. תוספות (בבא בתרא מ.) מגדירים מודעה כתקנת חכמים שנועדה לבטל מכירות מאונס. ברור שלדעת תוספות תפקידו של שטר מודעה אינו מתמצה בגילוי דעתו של המוכר לגבי המכירה; לו זה היה תפקיד השטר, לא היינו נזקקים לתקנת חכמים נפרדת - המכירה בטלה מסיבות פנימיות ומהותיות. תוספות סברו שמודעה פועלת כביטול עצמאי של מכירה, שבלעדי המודעה הייתה שרירה וקיימת. אפשר לומר, שהרמב"ן הסכים לדעת תוספות, ומודעה פועלת למרות הסכמתו הסופית של המוכר. כל זמן שהמוכר היה תחת מצב של "אונס" ודאי בשעת מסירת המודעה וכתיבתה, ונכתב שטר מודעה לגיטימי, אנו מתעלמים מהתרצותו כתוצאה מהשפעת הלחץ והתגמול הכספי שקיבל. הוא הוציא "ביטול של המכירה" במהלך מצב של אונס ולכן מכירה זו בטלה.

סיכום:

מצאנו שתי דעות שונות בנוגע למכניזם של מודעה. ייתכן שהיא מבטלת מכירה בגלל פגם מהותי, על ידי הצבעה על חיסרון בדעת הקניין, ואם כך, השטר נתון להערכות הגמרא ביחס לשינוי דעתו של המוכר במשך המכירה. לחלופין, ייתכן שמודעה פועלת כגורם עצמאי - פורמאלי לביטול המכירה - בהתבסס על תקנת חכמים עצמאית, ואז היא אינה מושפעת משינוי דעתו של המוכר. בעל המאור והרמב"ן חולקים בשתי הבנות אלו.

הנפקא מינה המרכזית למחלוקת זו, היא רמת ההוכחה לקיומו של אונס שתידרש להכשר המודעה. הגמרא (מ:) מציינת את דעת נהרדעי שכדי לקבל מודעה חייב להיות ביטחון שאכן היה אונס. הרמב"ן מציין שדרישה זו מתבקשת מאליה. ברור שאיננו יכולים לקבל מודעה אלא אם כן יש ודאות מסוימת שאכן הייתה כפייה כלשהי. שאם לא כן, כל מוכר יכתוב מודעה, אף על פי שהוא מוכר את רכושו מרצון, כדי להשיב לעצמו את רכושו. לכן, מסביר הרמב"ן שנהרדעי דורשים ידיעה ודאית שהמוכר אולץ למכור את רכושו במשך כל תהליך המכירה - מתחילתו ועד סופו, וכי לא הייתה לו כל ברירה אחרת. על סמך הבנה זו בגמרא, שואל הרמב"ן מדוע יש צורך ברמה כה גבוהה של ביטחון לגבי האונס. סוף סוף, מה זה משנה אם הייתה למוכר ברירה בשעת המכירה או לא? אם בזמן כתיבת המודעה הוא היה במצב של אונס, המכירה צריכה להתבטל ללא קשר לדעתו בשעת המכירה (למעשה, הרמב"ן טוען ששאלה זו היא ספק הגמרא). במתן ביטוי לעמדה זו (במהלך הגמרא), הרמב"ן מאשש את ההבנה כי מודעה פועלת באופן עצמאי כגורם המבטל את המכירה. למרות שמודעה תחול רק במקרים של אונס, אין לבית דין צורך בידיעה על דעת המוכר בשעת המכירה - ניתן להסתפק בידיעה על דעתו בשעת כתיבת המודעה. כבר אז, הוא יצר את הכלי שיבטל את המכירה.

מה לגבי האפשרות לבטל את המודעה על ידי המוכר? האם אדם יכול לבטל את מודעתו? הגמרא במסכת ערכין (כא:) פוסקת שביטול כזה אפשרי, ושהעברת הבעלות המקורית אכן תצא לפועל. הבנתנו לגבי המכניזם של מודעה, תשפיע בצורה ניכרת על הבנתנו את אפשרות הביטול של המודעה. אם מודעה היא כלי המסייע ביד המוכר להביע את חוסר הסכמתו למכירה, ביטולה לא יהיה ביטול פורמאלי; ביטול המודעה מביע את השינוי בדעת המוכר. אולם, אם מודעה פועלת כאקט פורמאלי המונע את המכירה, יישא ביטולה אופי פורמאלי - ביטול של תהליך הפקעת המכירה שיוביל להכשרת המכירה. ההבדל בין שתי הבנות אלו אינו סמנטי בלבד. מה הדין אם ביטול המודעה קורה לאחר שהמכירה התבצעה? אם מטרת הביטול היא להוכיח על הסכמתו של המוכר, הרי שהוכחה זו באה מאוחר מדי. העברת הבעלות התבצעה ללא דעת קניין (משום שמודעה שלא נפסלה הוכיחה על כך), וגילוי הדעת של המוכר המגיע אלינו כעת, אינו משמעותי ללא מעשה קניין חדש. לעומת זאת, אם מודעה פועלת כמעכב חיצוני של המכירה, המכירה כשלעצמה היא מכירה טובה וברגע שמעכב זה מתבטל, המכירה חלה. המכירה מעוכבת רק כל עוד הביטול קיים, ומרגע שהביטול של המכירה מוסר, חלה המכירה רטרואקטיבית. היד רמה (בבא בתרא מז: סימן קפ"ה) מציג מקרה כזה.

האם מודעה תבטל מכירה באופן אוטומטי, או שהיא רק תסייע למוכר לקבל בחזרה את נכסיו? מה יקרה אם לאחר המכירה הכפויה ירד מחיר הקרקע בצורה משמעותית, והמוכר מעדיף כרגע להחזיק בכסף ששולם לו? אם מודעה פועלת כגילוי דעת על כך שהיה חסרון דעת במעשה הקניין, המכירה מעולם לא התבצעה ואין למוכר זכות לשמור את הכסף ברשותו. לעומת זאת, אם מודעה היא ביטול פורמאלי של מכירה טובה, אפשר לדון על האופן שבו היא מבטלת את המכירה. ייתכן שמודעה מגדירה ביטול גמור של המכירה, וייתכן שהיא מאפשרת למוכר לקבל את רכושו בחזרה - אם הוא רוצה בכך. ההבדל נעוץ בכך, שאם מודעה מייצגת חיסרון בדעת קניין, אין למוכר אפשרות להתעקש שאכן הייתה מכירה, ואם מודעה היא תקנת ביטול - כזו המניחה שהמכירה מצד עצמה היא מכירה טובה, אך בכל זאת שוללת את חלותה - ייתכן שתהיה למוכר זכות לסרב לביטול המכירה (ביד רמה שהוזכר לעיל ניתן למצוא רמז לאפשרות כזו).

לסיום, מה בדבר דרכים אחרות להוציא מודעה? האם ישנה דרך אחת בלבד למודעה - שטר פורמאלי שנכתב בהתאם להוראות מסוימות? האם מודעה יכולה לפעול גם באמצעים אחרים? הגמרא (מ:) דנה במתנתא טמירתא - מתנה שניתנה בסתר. במקום לכתוב את השטר בגלוי, החליט נותן המתנה לכתוב את השטר בסתר, ולדרוש מהעדים שלא יספרו על כך לאיש. הגמרא פוסקת שקניין כזה לא חל (אופן הביצוע שלו מעורר חשד). נוסף לכך, הגמרא פוסקת ש"מתנה נסתרת" זו מבטלת כל קניין שנכתב עמה באותו שטר - היא מהווה מודעה סמויה. קרוב לוודאי, שהוא ביצע קניין סמוי זה כדי לחבל במכירה/ מתנה שכופים אותו לעשות. אם מודעה היא ביטול פורמאלי של המכירה, ייתכן שעלינו לדרוש שתיעשה על ידי שטר פורמאלי בלשון ברורה, ולהטיל ספק בהרחבה שאותה עושה הגמרא. לעומת זאת, אם תפקיד המודעה הוא לגלות על חסרון דעת מצד המוכר, כל מעשה שיביע חיסרון שכזה, במפורש או שלא במפורש, יספיק לצורך העניין.

סיכום:

לשתי דעות אלו בנוגע למנגנון שבאמצעותו פועלת המודעה, ייתכנו השפעות נרחבות על היקף הדין ויישומו.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות נראה כי שתי גמרות סותרות זו את זו. הצעד הראשון לפתירת סתירה שכזו הוא להחליט אם שתי הגמרות אכן עוסקות באותו מקרה ובאותה הלכה. בדרך כלל, יש הבדל מסוים במציאות (מבחינה מעשית) או בתחום (מבחינת ההלכה הספציפית שאליה הם מתייחסים) בין שני המקרים. אם חילוק כזה אינו אפשרי, תוסבר גמרא אחת על ידי הגמרא השנייה. הרמב"ן ובעל המאור חולקים איזו מבין שתי הגמרות הסותרות זו את זו בנוגע למכירות כפויות תוסבר על רקע הגמרא שכנגדה.

2. כשדבר מסוים לא פועל, הוא יכול לא לפעול משתי סיבות: סיבה חיצונית וסיבה פנימית. מודעה, שמייצגת את ביטול המכירות הכפויות, יכולה להצביע על פגם פנימי - חיסרון בדעת. לחלופין, ייתכן שהמנגנון הפנימי של המכירה תקין, אך המכירה מתבטלת בשל גורם חיצוני, באמצעות הוצאת המודעה - אמצעי (המבוסס, כנראה, על תקנת חכמים) שנועד במיוחד לביטול מכירה שנעשתה מאונס.