שחיטה בידי גוי

שחיטה על ידי גוי

המשנה הראשונה במסכת חולין מונה מספר אישים הפסולים לשחיטה: חרש, שוטה וקטן. סיבת הפסול של אישים אלו, לפי המשנה, היא סיבה טכנית: לגבי כולם קיימת סבירות גבוהה כי השחיטה לא תתבצע כראוי. המשנה מוסיפה אדם נוסף הפסול לשחיטה - גוי. ברור כי פסול גוי אינו מטעמים טכניים - אין כל סיבה שגוי לא יוכל לשלוט בצדדים הטכניים של שחיטה. נראה שקיים פסול פורמלי כלשהו בשחיטתו. בשיעור זה נעסוק במחלוקת יסודית בנוגע לדין זה, וננסה למצוא לה נפקא מינות מעשיות.

הרמב"ם בהלכות שחיטה (א', ד) לומד דין זה מהפסוק "פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות ל"ד, טו). לפי הרמב"ם איסור זה הוא סייג מדברי תורה - איסור שתפקידו להרחיק אותנו מעבודה זרה. פסול שחיטת גוי מרחיק את ישראל מן הגויים בכל הנוגע לעולם הטקסים והפולחן שלהם, שהיה מרוכז ברובו סביב הקרבת קרבנות. הרמב"ם מתאר את הפסול כפסול חיצוני, שמטרתו להרחיק אותנו מעבודה זרה, ולא כפסול מהותי בשחיטת גוי. תוספות במסכת חולין (ב':) והרא"ש (א', ד) מציעים הסבר שונה, המסתמך על פסוק שונה. פעמיים מסמיכה התורה במהלך ספר דברים (כ"ז, ז; י"ב, כא) את המילים "ואכלת" "וזבחת" זו לזו. לדעת התוספות, התורה מלמדת אותנו בזה כי רק מי שנזקק לשחיטה על מנת לאכול בשר כשר לכך; התורה מגבילה את השחיטה לאלו שזקוקים לה. גוי אינו מחויב בדיני השחיטה, ולכן שחיטתו פסולה.

מסברה, שתי העמדות שונות למדיי. לדעת הרמב"ם אין בעיה מהותית בשחיטת גוי; שחיטתו אסורה כחלק מצעדי מנע נגד עבודה זרה. לעומתו, הרא"ש ובעלי התוספות סבורים כי פסול שחיטה בגוי הוא פסול מהותי - גוי אינו יכול לשחוט שחיטה כשרה מבחינה הלכתית בשום אופן. אמנם הפסוק שממנו נלמד דין זה אינו נוקט לשון מפורשת במיוחד, אולם אנו לומדים ממנו בכל זאת איסור פורמלי. מהם ההבדלים המעשיים בין שתי הדעות?

לפי הרמב"ם יסוד הדין הוא בחשש מפני עבודה זרה. מה הדין בשחיטה של גוי שאינו עובד עבודה זרה בשחיטה ספציפית זו, או אפילו, לצורך העניין, בשחיטתו של גוי אתאיסט? עקרונית, היינו יכולים לומר כי כאשר אין חשש עבודה זרה, והגוי ביצע את השחיטה כשורה מבחינה טכנית, ניתן להכשיר את שחיטתו. הרמב"ם מודע לבעיה זו והוא מתייחס אליה: הסייג הוא נרחב, וגם שחיטה של גוי שאינו עובד עבודה זרה פסולה - פסול שחיטה חל על כל הגויים. לא ברור מדברי הרמב"ם מה מקור האיסור על כל הגויים. האם איסור זה כלול בגזרת הכתוב, או שמא הוא תוספת מאוחרת יותר מדבריהם? מכל מקום, ברור שהרמב"ם אינו מחלק בין סוגים שונים של גויים.

ואולם, ייתכן שקיים גוי ששחיטתו תהיה כשרה. בדרך כלל אנו רואים את כל הגויים כשותפים לעולם של עבודה זרה. מה דינו של גוי שגילה לכול כי הוא אינו משתתף בעולם זה ואף ניתק את עצמו ממנו? אפשר שזוהי הגדרת גר תושב. גר תושב פרש מהסביבה הגויית הטבעית בכך שהוא מתגורר עם יהודים ובכך שקיבל עליו שבע מצוות בני נח (שאחת מהן היא איסור עבודה זרה). מובן שלדעת תוספות והרא"ש מעמדו של גר תושב נשאר כשהיה לעניין שחיטה, משום שהוא אינו מצווה בדיני שחיטה. אולם לפי הרמב"ם ניתן לומר כי אפשר להכשיר את שחיטתו, מכיוון שאין חשש שהיא תחבר אותנו לעולם של עבודה זרה. שאלה זו נתונה במחלוקת הש"ך והט"ז. לדעת הש"ך בהבנת הרמב"ם, שחיטת גר תושב כשרה מדאורייתא.

שאלה דומה יכולה להתעורר לגבי יהודי שעל אף שאינו עובד עבודה זרה הוא כבר אינו קשור לעולם ההלכה. אדם כזה מכונה "מומר" (בין אם הוא עושה זאת מסיבות של העדפה אישית ובין אם הוא עושה זאת מתוך התמרדות), אדם שהתנער בכוונה מחובותיו ההלכתיות. לפי הרמב"ם ניתן לומר כי שחיטתו כשרה, וכך אכן פוסק הרמב"ם בהלכה יד. אולם לפי הרא"ש, היות ואותו אדם רואה עצמו כמשוחרר מדיני שחיטה, ומבחינתו השחיטה אינה תנאי מוקדם לאכילה, ניתן לומר כי שחיטתו פסולה. למעשה, כך פוסק הש"ך בהלכות שחיטה (א', טז) לדעת הרא"ש.

קיים חילוק נוסף שעשוי לסייע לנו להתמקד בפסול ההלכתי של שחיטת גוי. שחיטה פסולה (כגון שחיטה פסולה מסיבות טכניות) אינה גורמת רק לאיסור לאכול את הבשר שנשחט שלא כדין - היא אף מטמאת את הבשר בטומאת נבלה. מה דינו של בשר שנשחט על ידי גוי? האם גם בשר כזה נטמא בטומאת נבלה? לפי הרא"ש, שחיטת גוי נידונה כמקרה רגיל של שחיטה פסולה, וגם במקרה זה הבשר נטמא. אך לפי הרמב"ם שחיטה זו אינה פסולה בעצם, פסולה מושתת על סייג. וייתכן כי שחיטה שהיא כשרה בעצם, ופסולה רק מסיבות חיצוניות, אינה מטילה על הבשר טומאה. וכך אכן פוסק הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה (ב', י).

הבדל שלישי יכול לעזור לנו להתמקד בהבדל עקרוני נוסף בין דעת הרמב"ם לדעת הרא"ש. לפי הרא"ש פסול גוי בשחיטה הוא פסול מהותי - לא התבצע מעשה שחיטה כשר. לפי הרמב"ם אנו יכולים לומר כי בשחיטת גוי ישנו פסול המבטל את ההיתר - פסול עבודה זרה מבטל את ההיתר העקרוני של השחיטה, שהיא כשלעצמה נעשתה כדת מכיוון שאין שום פסול עקרוני בגוי לעניין שחיטה. מה הדין אם גוי ויהודי חברו יחדיו על מנת לשחוט? ייתכן שלפי הרא"ש השחיטה כשרה, משום שיהודי הצטרף למעשה. אך לפי הרמב"ם הצטרפותו של הגוי למעשה השחיטה, ואפילו במשהו, פוסלת את כל המעשה. מה הדין במקרה שגוי ויהודי שחטו כאחד? הגמרא אינה מתייחסת למקרה כזה, אבל הש"ך דן בו. למעשה, ההגהות אשר"י (פירוש שנכתב על הרא"ש) סבור כי זוהי שחיטה כשרה. פסיקה זו עולה בקנה אחד עם דעת הרא"ש, הסבור כי פסול גוי בשחיטה הוא פסול מהותי, ולדעתו ניתן לומר כי הצטרפות היהודי לשחיטה מכשירה אותה.

הגמרא מתייחסת למקרה דומה. הגמרא במסכת חולין (כ"ט:) דנה במקרה שגוי ביצע את השלב הראשון של השחיטה ויהודי המשיך אותה. הגמרא פוסלת שחיטה כזו, אך היא אינה מנמקת את קביעתה. רש"י סבור כי השחיטה פסולה משום שבחיתוך הצוואר כבר הפך הגוי את הבהמה לטרפה -בהמה שאינה יכולה לחיות - ששחיטה אינה מתירה אותה ואינה מועילה לה. לפי רש"י, איננו מתייחסים לשני המעשים כאל חלק משחיטה אחת, והיהודי שבא לשחוט נחשב כמי שמנסה לשחוט בהמה שהיא "פצועה במצב קשה". הרמב"ם (ד', יג) פוסל שחיטה זו מטעם עקרוני יותר: השתתפותו של הגוי בתחילת השחיטה הופכת אותו לשותף בשחיטה (משום שכל השחיטה נחשבת כמעשה אחד) ופוסלת את השחיטה כולה. הרמב"ם עקיב לשיטתו: שחיטה של גוי יכולה לפסול שחיטה גם כשיהודי משתתף בה. היא אינה פסולה מצד עצמה, אלא מצד מטרה שעליה להשיג (הרחקה מעבודה זרה), ועל כן פסול זה קיים גם כשיהודי מתערב בשחיטה.

נקודות מתודיות:

1. מקורות שונים לאותה הלכה מורים כמעט תמיד על הבנות שונות של ההלכה הנידונה.

2. פסול יכול לנבוע משתי סיבות עקרוניות: או מסיבות מהותיות-פנימיות, או מחמת חששות חיצוניים. חשוב לבחון כל הלכה לאור הבחנה זו.

3. לעתים קרובות עולה השאלה האם כישלון של מעשה הלכתי מסוים נובע מחיסרון או מפסול: האם שחיטת גוי פסולה רק מפני שהיא אינה טובה דייה ואינה מספקת על מנת להתיר את הבהמה (כפי שסבור הרא"ש), או שמא עקרונית היא שחיטה כשרה, אלא שמסיבות שונות הטילו עליה