שופר שנסדק

שופר שנסדק

המשנה בראש השנה פ"ג מ"ו מונה שלושה פסולים הקשורים במבנה השופר:

שופר שנסדק ודבקו - פסול.

דבק שברי שופרות - פסול.

נקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר.

פסולו של שופר העשוי משברי שופרות שהודבקו מובן: התורה, מסבירים הראשונים, מצווה לתקוע בשופר שלם, ולא בכלי המורכב מכמה שופרות (ראה ראש השנה כו ע"א: "שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות"). מובן גם פסולו של שופר שהיה בו חור וסתמוהו; במקרה זה הפסול נובע מתרומתו של גורם חיצוני (הסתימה) ליצירת הקול. אמנם ישנו דיון אם כל סתימה פוסלת את השופר, או שמא ישנם חומרים שאינם נחשבים זרים והשופר יהיה כשר אם ייסתם באמצעותם, אולם עקרונית - הפסול מובן.

לעומת זאת, פסול שופר שנסדק נראה פחות מובן. מדוע פוסל סדק את השופר?

רש"י (כז ע"א) מפרש כי שופר שנסדק פסול משום שהוא "כשני שופרות". תוספות הסיקו מדבריו כי לדעתו מדובר במקרה שהשופר "נסדק לגמרי, שנחלק לשתי חתיכות". ועל כך הם מקשים: "אם נחלק לגמרי - היינו דבק שברי שופרות"; כלומר: אם אכן מדובר בשופר שנחלק לשתי חתיכות, מה בין זה לבין המקרה הבא במשנה - "דיבק שברי שופרות"? בשני המקרים פסול השופר משום שהוא מורכב מכמה חלקים!

דרך אחת אפשרית להשיב על קושיית תוספות היא לחלוק על הנחתם. ייתכן שלדעת רש"י המשנה מתייחסת לסדק שאינו גורם להפרדה גמורה בין החלקים. אם כן, חידושה של המשנה הוא כי גם אם חלקי השופר מחוברים פיזית, נחשב השופר מבחינה הלכתית כשופר העשוי מכמה חלקים, שסדק מפריד ביניהם. במילים אחרות, המשנה מתארת שני מקרים שונים של שופר הפסול משום "שני שופרות": האחד - שחלקי השופר נפרדים לחלוטין, והשני - שהחלקים השונים עדיין מחוברים ביניהם.

תוספות (ובעקבותיהם רוב חכמי ספרד: רמב"ן, רשב"א וריטב"א) הציעו הסבר אחר לדין זה:

לכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו, ולפי שאין שם שופר עליו.

הווה אומר: סדק העובר לאורך השופר מהווה פגיעה משמעותית במבנהו אף אם לא גרם להפרדה בפועל בין חלקי השופר. הראשונים נחלקו אם הסדק פוסל דווקא כאשר הוא עובר לכל אורכו של השופר (כפי שכותבים תוספות) או שמא די שיעבור ברובו (כדעת ריטב"א). אך מאחרי שתי השיטות עומד עיקרון אחד: שופר שנסדק איבד את זהותו כשופר.

עמדה שלישית בעניין היא עמדתו של רבנו יונתן מלוניל (הובאו דבריו בר"ן וברא"ש):

נסדק לארכו אפילו בכל שהוא פסול, לפי שכשהוא תוקע בו - מתבקע.

כלומר: די בסדק קטן לפסול את השופר, משום שהתקיעה בשופר תביא עם הזמן להתפשטות הסדק לכל אורכו. עמדה זו היא העמדה הקיצונית והמחמירה ביותר, ומעניין הדבר שהשולחן ערוך מביא אותה (ולאחריה את עמדת תוספות).

יש שתי דרכים להבין את דעת רבנו יונתן. ריטב"א מסביר את שיטתו על פי הכלל "כל העומד...", שלפיו יש להתייחס לדבר שהתרחשותו היא בלתי-נמנעת כאילו כבר קרה. כך, למשל, אומרת הגמרא במנחות (קב ע"ב) כי "כל העומד לשרוף [=להישרף] כשרוף דמי" - ועל כן אינו מקבל טומאה. ובאופן דומה, טוען ריטב"א, סובר רבנו יונתן כי סדק קטן העתיד להתרחב ולגדול נחשב כבר מתחילתו כסדק גדול הפוסל את השופר. המשנה ברורה (סימן תקפ"ו ס"ק לט) מציין אף הוא הסבר זה. אמנם יישום דין "כל העומד" במקרה זה הוא בעייתי במקצת, שהרי אין נהוג בדרך כלל לפסוק על פי עיקרון זה.

דרך אחרת להסביר את רבנו יונתן היא לומר שכל סדק, ויהא קטן ככל שיהא, פסול בשופר. מה עשוי להיות המקור לפסול שכזה? ראינו כי רש"י - העוסק בסדק גדול, וכנראה אף ממשי - פוסל משום ריבוי שופרות; תוספות, המתייחסים לסדק העובר לכל אורך השופר, רואים בו פגיעה בהגדרת השופר. מה יהיה טבעו של הפסול לפי שיטתו של רבנו יונתן?

ניתן להסביר את הפסול באמצעות המושג 'מום'. באופן כללי מוכר לנו מושג זה בעיקר מתחום בעלי החיים: בהמה בעלת מום אינה יכולה לעלות למזבח כקרבן, אף שברור כי היא עדיין מוגדרת כבהמה; ובאופן דומה, כוהן בעל מום אינו יכול לשרת במקדש. ברם, מצינו לכלל זה יוצאים מן הכלל: הגמרא בסוכה (לב ע"א) פוסלת לולב שעליו גדלים רק מצדו האחד ("דסליק בחד הוצא"), ורבים מסבירים כי הלולב פסול בגלל היותו בעל מום. נראה שלפי דעות אלו, המושג מום שייך גם בחפצים דוממים; לחלופין ניתן לומר כי מושג זה שייך בלולב משום שהלולב הוא אורגניזם חי (ועל כן הוא נפסל בהיותו יבש). האם ניתן להחיל עיקרון דומה גם בשופר? האם אפשר לומר כי שופר שיש בו סדק קטן פסול משום מום, על אף שמבנהו לא השתנה?

בהקשר זה יש לשים לב לשיטת הראב"ד המובאת בר"ן. הראב"ד מסכים עם רבנו יונתן שאפילו סדק קטן פוסל את השופר. אולם הוא מציע דרך לתקן את השופר:

אם הדקו [את הסדק] הרבה בחוט או במשיחה - כשר, שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע.

במבט ראשון מזכירה עמדה זו את דעת ריטב"א: בדרך כלל אנו מחשיבים את התפתחותו הבלתי-נמנעת של הסדק כאילו כבר קרתה; אך קשירת השופר מונעת את הסדק מלהתרחב - וממילא גם את פסול השופר. ברם, נראה שניתן להבין את דעת הראב"ד גם על פי התפיסה שהסדק מהווה מום בשופר. ייתכן שלדעת הראב"ד המום אינו נמדד רק במושגים מבניים: הסדק נחשב למום רק משום שבסופו של דבר הוא יתרחב ויפגע בתפקוד השופר. עובדה זו פוסלת את השופר גם מבלי להזדקק לדין "כל העומד": כבר עתה יש לשופר מאפיין שימנע ממנו בעתיד לשמש בתפקידו; על אף שהסדק עדיין לא התרחב, עצם הימצאותו נחשבת למום, משום שהוא עתיד להתרחב. אך אם ניתן למנוע את התרחבות הסדק על ידי קשירתו בחוט, ובכך לתקן למעשה את הפגם - אין מום, והשופר כשר.

הכלבו מוסיף דין שמכריח אותנו לחשוב על דעת רבנו יונתן במושגים של מום. לטענתו, אם לאחר שהשופר נקשר לא נותר אפילו טפח שאינו סדוק - השופר פסול. הרמ"א פסק כך להלכה, והמגן אברהם דן בטיבו של שיעור זה. אולם רוב האחרונים דוחים את הדין לחלוטין (עיין משנה ברורה סימן תקפ"ו ס"ק מא). כיצד יש להבין את דינו של הכלבו? קשה להבין אותו לפי הסברו של ריטב"א, שהפסול מבוסס על ההנחה כי בסופו של דבר השופר עתיד להתפרק: לפי הסבר זה, די במניעת ההתפרקות להכשיר את השופר, ואפילו אין בו טפח אחד שאינו סדוק. מסתבר אפוא כי לדעת הכלבו סדק חשוב כמום - פגם בשופר. לפיכך אין די בקשירה, שכן קשירה עדיין אינה מבטלת את המום 'האנטומי' שיש בשופר; כדי שהשופר יהיה כשר צריך שיהיה בו לפחות טפח (=שיעור שופר שלם) שאינו סדוק.