דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף נו ע"ב-נז ע"ב | שומר אבדה

קובץ טקסט

שיעור 6 / שומר אבדה

 

בשיעורינו עד כה עסקנו רבות בדיני שמירת נזיקין, שכונתה בפינו "שמירת בבא קמא", ופעמים רבות הדברים השיקו למה שכינינו "שמירת בבא מציעא", דהיינו שמירה על חפץ שלא ייזוק, ו"נאלצנו" לעתים לעסוק גם בה ובגדריה. השיעור היום חריג במובן זה שהסוגיה שלפנינו נוטשת זמנית את העיסוק בדיני בבא קמא לטובת סוגיה מובהקת של בבא מציעא שמשום מה מצאה את מקומה דווקא במסכתנו: דיני השמירה של שומר אבידה. הסוגיה במהותה שייכת לבבא מציעא, הן משום שדיני מציאה נידונים בפרק אלו מציאות, הן משום שדיני שומרים נידונים בפרקי המפקיד, השוכר תניינא והשואל. נעסוק אפוא היום בסוגיה זו, ובשולי הדברים יהיה קישור מסוים גם למסכתנו.

א. עצם דין שמירה בשומר אבידה

"שומר אבידה - רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כש"ש דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה; רב יוסף אמר כש"ש דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש. איכא דמפרשי הכי: רב יוסף אמר כש"ש דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כש"ש דמי".

לשיטת רבה, שומר אבידה הוא שומר חינם. הנימוק שהוא מביא בא להסביר מדוע אין לראות אותו כשומר שכר - "מאי הנאה קא מטי ליה", אך איננו מסביר מדוע יש לו בכלל מעמד של שומר. לאחר מכן מובאים שני נימוקים לשיטת רב יוסף. האחד מסביר כיצד יש כאן שכר (מה שמכונה בסוגיות אחרות "פרוטה דרב יוסף"), ושוב נעדרת התמודדות עם השאלה כיצד בכלל נוצרו חיובי שמירה. הנימוק השני מתעלם מנושא השכר, ואומר שהתורה שיעבדה אותו כשומר, והתוצאה היא שדינו כשומר שכר. נימוק זה נותן התייחסות מסוימת לנושא עצם השמירה, ומותיר לנו להבין את נושא השכר. עלינו להבין, אפוא, הן את עצם השמירה והן את דירוג השומר.

מה הבסיס לכך ששומר אבידה חייב בשמירה? הלוא לכאורה הוא לא התקשר עם הבעלים ומעולם לא קיבל על עצמו לשמור? כמדומני שניתן לחשוב על ארבעה כיוונים אפשריים:

  1. עצם הימצאות האבידה ביד המוצא - התוספות בבבא מציעא (צו: ד"ה בעל) קובעים כלל: במצבים שבהם מסיבה זו או אחרת ישנה הימצאות לגיטימית של חפץ של אדם ביד רעהו בלא מסגרת שמירתית מוגדרת, המחזיק מקבל דין של שומר חינם. ניתן להסביר זאת במספר דרכים ולא נמצה זאת כאן. נציין רק שאם נאמץ את שיטת הרמב"ם שהזכרנו בעבר, שפושע (דהיינו מי שאינו עומד בסטנדרט של שומר חינם) הוא כמזיק, שחיוביו חורגים ממסגרותיה של פרשת השומרים, ניתן לומר שמצופה מכל אדם שנקלע מרצונו למצב שחפץ של חברו נמצא אצלו לנהוג בו ברמה מינימלית של אחריות ולא בהפקרות ששקולה להתנהגותו של מזיק. גישה זו יכולה להסביר את דין שומר אבידה לשיטת רבה - עצם ההימצאות של נכס חבירו בידו מחייבת אותו כשומר חינם. אמנם, שאלה היא אם כלל זה יוכל להסביר גם את שיטת רב יוסף, דהיינו שנוצרה כאן כבר תשתית שמירתית ועל כן די בהוספת מרכיב של שכר על מנת ליצור שומר שכר – כאן, לא הייתה התקשרות לשמור מלכתחילה אלא רק דרישה שלא לנהוג בהפקרות.
  2. התחייבות רצונית של המוצא - ראשונים שאלו על שיטת רב יוסף לפי הנימוק של "פרוטה דרב יוסף" - מדוע לא נאמר שכל שומר חינם יהפוך לשומר שכר בשל כך, שהלוא לעתים הוא צריך לטפל בפיקדון ברמה זו או אחרת? לכאורה התשובה פשוטה, שאין כאן כל מצווה אלא רק קיום הסכם השמירה, ועל כן אין פטור ממתן פרוטה לעני. כך, אכן, כתב הריטב"א בשבועות מד.; אולם, בבבא מציעא פב. כתב הריטב"א נימוק אחר:

"דגבי שומר, כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה בעלמא וקבלו סתם, אנן סהדי דלא נחת אלא להיות ש"ח, ואף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי. אבל באבדה, שבאה לו שלא לדעת הבעלים, ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה... אני אומר דדעתו להיות ש"ש בפרוטה דרב יוסף".

הריטב"א מחדש[1] שהתחייבותו של שומר אבידה נעשית מדעתו ומרצונו - כאשר הוא מרים את האבידה, אנו אומדים את דעתו שהוא מקבל על עצמו גם רמה מסוימת של שמירה[2]. לשיטת רב יוסף - אומר הריטב"א - מדובר בשומר שכר בשל "פרוטה דרב יוסף"; ולשיטת רבה - מסתבר להשלים את דברי הריטב"א - אין זה אלא ברמת שומר חינם[3].

שתי ההצעות הנ"ל אינן מבוססות על גזירת כתוב ייחודית לפרשת השבת אבידה. זאת בניגוד למה שהעלה רב יוסף בנימוקו השני בסוגייתנו: "דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה". כפי שנרמז לעיל, טענה זו נאמרה כנימוק לכך שדירוג השומר הוא כשומר שכר, אך היא נותנת גם מענה לעצם הבסיס לחובת השמירה, ולפיכך היא עשויה לעמוד גם ביסוד דין השומר לשיטת רבה ולשיטת רב יוסף בנימוקו הראשון. מכל מקום, עלינו להבין - היכן שעבדה התורה את המוצא לשמור על האבידה? הלוא לכאורה כל שציוותה התורה הוא להשיב אותה - "השב תשיבם"? ניתן להציע כאן שתי הבנות נוספות, המצטרפות לשתי ההצעות דלעיל:

  1. חובת השבה שהטילה התורה - התורה אכן ציוותה על ההשבה בלבד. אולם, אף חיוב השבה הוא חיוב אחריות במובן מסוים. לגבי גזלן ראינו בשיעורים הקודמים את שיטת התוספות, שאין לו חובת שמירה על החפץ אלא חובת השבה בלבד, שמשמעותה היא שהוא חייב באונסין. לגבי שומר אבידה אין הדבר נכון, משום שהוא לכל היותר שומר שכר. אולם, ייתכן שאף כאן יש חובת השבה, אלא שהתורה הקלה על השומר - שהינו גומל חסד ומקיים מצווה - ופטרה אותו מחיוב אונסין[4], ולשיטת רבה גם מחיוב גניבה ואבידה. לפי הצעה זו, לשתי שיטות האמוראים אין כאן באמת חובת שמירה, אלא רק חובה להשיב את החפץ ופטור בנסיבות מסוימות. על כן, מחלוקת רב ורב יוסף היא - כלשון סוגייתנו - האם שומר אבידה כשומר חנם דמי, או שמא כשומר שכר דמי. רבה סבר שיש לדמותו - בשורה התחתונה מבחינת המקרים שבהם הוא מתחייב - לשומר חינם, משום שהוא אינו מקבל שכר. רב יוסף לעומתו סבר שיש לדמותו לשומר שכר, אם משום פרוטה דרב יוסף ואם משום שכיוון שהתורה שיעבדה אותו בעל כורחו אין סיבה להקל עליו יתר עד כדי כך.
  2. חובת שמירה שהטילה התורה - הבנה אחרת בדברי רב יוסף היא שהתורה הטילה על המוצא חובה לשמור על החפץ, וזאת כחלק מובנה במצוות השבת אבידה. מצווה זו היא מצוה כללית להציל את ממון הזולת[5]. על כן היא כוללת גם חובת טיפול ותחזוק של המציאה, כמפורט למשל במשנה בבא מציעא כט:, ובכלל זה גם שמירה על החפץ. אם יש חובה לנער כסות מידי פעם, הדעת נותנת שגם יש חובה לדאוג שלא תאבד. הבנה זה יכולה להיות תשתית אפשרית לעצם חובת השמירה לפי כל שלושת האפשרויות המובאות בסוגיה:
  • רבה - זה יכול להיות ההסבר בשיטת רבה להיותו שומר, ולשיטתו זהו שומר חינם, משום שהדבר הוא בגדר טובה שהוא עושה לבעלים.
  • רב יוסף בנימוקו הראשון - זו גם יכולה להיות התשתית על פי רב יוסף בנימוקו הראשון, ולשיטתו טובת ההנאה של "פרוטה דרב יוסף" משדרגת את השמירה לשמירת שכר. נציין כבר כאן כי לשיטת ראשונים רבים, שנראה בהמשך, הפטור ממתן צדקה הוא רק בעת שהשומר עוסק באופן פעיל בשימור החפץ, כגון ניעור הכסות. אם כן, המעשה הפוטר אינו שמירה על החפץ במובנה הצר, שלשם כך די שהחפץ מוחזק בביתו השמור של המוצא, אלא התחזוק הפעיל של החפץ; ונמצא שלכאורה אין הנאה מהשמירה אלא מחובת הדאגה לאבידה. אולם, לדברינו אין בכך כל קושי, שכן מדובר בחובה אחת שהיא קיום של מצוות התורה לדאוג לחפץ, ומצווה זו גורמת לטובת הנאה, ועל כן ניתן לראות כאן שמירת שכר.
  • רב יוסף בנימוקו השני - לשיטת רב יוסף בנימוקו השני סברה זו היא הן הבסיס לעצם היותו שומר והן להגדרתו כשומר שכר. וזאת מדוע? ניתן להעלות הצעות שונות וניסוחים שונים. נטייתי היא לקשור זאת להבדל בין שומר חינם לשומר שכר שהזכרנו כבר בשיעור הראשון בפרק הכונס. הסברנו שם, על פי הסוגיות בסוף פרק ז' בבבא מציעא, ששומר שכר הוא בעל תפקיד, ותפקידו הוא: לשמור. שומר חינם, לעומתו, איננו מקצוען או בעל תפקיד. תפקידו הוא לנהוג בחפץ בדומה לדרך שבה אדם נוהג בחפציו שלו[6]. לשיטת רב יוסף, כאשר התורה מצווה לשמור, משמעות הדבר היא הטלת שמירה כתפקיד וכמשימה, וזה אומר שמירת שכר. לא די בשמירת חינם, שכל משמעותה היא לא לנהוג זלזול והפקרות בחפץ.

אם כן, העלינו בחכתנו ארבעה כיוונים שונים לבסיס חובת השמירה של שומר אבידה, ובתוך כך נגענו גם באופן חלקי בשיטות השונות בסוגייתנו. כעת ננסה, לאור מה שהעלינו, לבחון שתי שאלות המקשרות את סוגייתנו דהיום לנושאים שונים שעסקנו בהם בשיעורים הקודמים:

  • בשיעור מס' 4 עסקנו מעט בהבחנה שעורך התוספות בד"ה פשיטא בין שומר, שחייב בשמירה, לבין גזלן, שאינו חייב אלא בהשבה. תוספות הוציאו מכך שייתכן מצב שבו נחמיר יותר עם שומר: כאשר נגרם נזק שאין עמו שינוי (כגון פירות שהרקיבו מקצתם), הגזלן יכול לומר "הרי שלך לפניך" גם אם הנזק נגרם בפשיעתו, ואילו השומר חייב על כל פגיעה שנגרמה בשל התרשלותו בשמירה. מה דינו של שומר אבידה בהקשר זה? נראה שהדבר תלוי בהבנות השונות שהעלינו. לפי רוב ההבנות שומר האבידה אכן מחויב בשמירה עליה - אם מעצם החזקת חפץ הזולת אצלו, אם מכיוון שהוא כמי שהסכים להתחייב ואם מפני שזה מה שהתורה ציוותה עליו. אולם, לפי ההבנה השלישית שומר האבידה דומה לגזלן בכך שבסיס חיובו הוא חובת השבה ולא חובת שמירה, אלא שבניגוד לגזלן יש לו פטור במצבים שהוא שמר. לפי זה, יש מקום לומר שהוא נהנה מהקולא של גזלן בהקשר זה. בעמדה זו נקט הגר"א וסרמן בקובץ שיעורים:

"דגם שומר אבידה פטור ממה שהגזלן פטור, דהא דמוצא אבידה מחויב בשמירתה הוא משום דכתיב 'השב תשיבם', וכיון דבכחשה בהמה הכחשה דהדרא יכול לקיים מצות השבה, פטור הוא מלשלם יותר"  

("קובץ ביאורים", ב"ק אות מז).

  • כאשר האבידה היא בהמה, האם שומר האבידה חייב בנזיקין? שאלה זו תלויה הן בהבנות השונות ביסוד חיובו בנזיקין של מי שאינו בעלים והן בהבנות השונות בדין שומר אבידה. לפי הגישה המובאת בתוספות הנ"ל, הגורסת ש"לענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", מסתבר ששומר האבידה חייב, שכן הוא בעל היכולת האפקטיבית לשמור ולא הבעלים. גם לפי מה שהעלינו בשיעורים הקודמים, שאין זה הבסיס לחיובו של שומר בנזיקין, אלא התחייבותו ביחס לבעלים לשמור - מסתבר שאין זה אלא ביחס לשומר שהבעלים בחר מרצונו להפקיד בידו את הבהמה, שהבעלים הוא השולט הבסיסי והוא בוחר למנות שומר. מאבד האבידה אינו שולט בה עוד והוא לא בחר לאבדה, ועל כן סברת התוספות תקפה כאן. אולם, לפי הגישה האחרת בתוספות, שגזלן חייב מכוח בעלותו החלקית בבהמה ושומר חייב מכוח התחייבותו לשמור, המצב פחות ברור: אם שומר אבידה אינו חייב בשמירה אלא בהשבה בלבד, ולאור הפסקה הקודמת ייתכן שדינו כגזלן לקולא מבחינת חידושם של התוספות, הרי שיש מקום לומר שהוא גם אינו חייב בנזיקין (שהרי בניגוד לגזלן אין לו כעין בעלות באבידה[7]). אם, לעומת זאת, שומר אבידה חייב בשמירה, יש מקום לשאול אם שמירה זו היא גם שמירת נזיקין. אם התורה היא שהטילה את חובת השמירה כחלק מובנה ממצוות השבת אבידה, מסתבר ששמירה זו היא רק לטובת הבעלים ולא לטובת ניזוקים פוטנציאליים. אולם, אם יש כאן שמירה רגילה, משום עצם הימצאות החפץ אצלו או משום הסכמה מדעת, הרי שהדבר עשוי לכלול גם חובת שמירה בנזיקין. ויש להוסיף, שגם אם באשר לעצם חובת שומר האבידה לשמור ננקוט בהבנה שמצדיקה גם את חיובו בשמירת נזיקין, ייתכן שהעלאתו לדרגת שומר שכר לא תהיה אלא באשר למחויבותו לבעלים ולא לשמירת נזיקין, ועל כן הוא לא יתחייב בנזקי קרן תמה אם שמר שמירה פחותה[8].

 

ב. "פרוטה דרב יוסף" והמסתעף

"פרוטה דרב יוסף" משמשת בסוגייתנו את רב יוסף (בנימוקו הראשון) לביסוס דין שומר אבידה כשומר שכר, ובסוגיה בנדרים לג: כבסיס לאסור השבת אבידה למי שהמוצא מודר הנאה ממנו, שכן נמצא שהוא נהנה ממנו. התוספות בסוגייתנו הביאו את שיטת ר"ח וה"ג שהסיקו מהסוגיה בנדרים שהלכה כרב יוסף, ששומר אבידה כשומר שכר, ונראה שהם הבינו שרבה חולק על עצם קיומה של טובת הנאה זו. וזאת מדוע? ייתכן שהוא סבור שקשה לראות בכך הנאה ממשית, או  לכל הפחות הנאה שבאה מבעלי האבידה. לחלופין ייתכן שרבה חולק על עצם הפטור שמבוסס על "עוסק במצוה פטור מן המצוה". הזכרתי ועוד אזכיר את שיטת התוספות, שדין זה תקף רק כאשר אין אפשרות לקיים את שתי המצוות, ועל כן התוספות מדגישים שהפטור הוא רק בשעה שהמוצא עוסק באופן פעיל בתחזוק האבידה כגון בניעורה. אמנם, אם מאמצים את התנאי של "אינו יכול לקיים שניהם", קל מאוד להגיע למסקנה שניתן להמתין רגע עם ניעור הכסות ובינתיים לתת את הצדקה לעני; אך התוספות לא נקטו כך, אלא סברו שמי שעוסק באופן פעיל במצוה לא יניח אותה מידו, והמבחן הוא רק אם יכול לקיים את שתיהן מבלי להניח את ידו מן המצוה - אך ייתכן שרבה (לפי ר"ח וה"ג) חלק על נקודה זו[9].

אמנם, ר"י סבר אחרת מר"ח וה"ג:

"דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דס"ל דלא נעשה שומר שכר בכך, ומ"מ הוא נהנה, לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר".

ומדוע אין הוא הופך לשומר שכר?

ניתן להסביא זאת בשלושה אופנים:

אפשרות אחת היא ש"רבה סבר דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא" (ריטב"א ב"מ פב.).

אפשרות שניה היא משום "דסבירא ליה דבדבר מועט כזה לא נחשב שומר שכר בכך" (תוס' הרא"ש שבועות מד.).

ואפשרות שלישית היא שרבה סובר שהשכר חייב לבוא מידי המפקיד וכאן טובת ההנאה באה מקיום המצוה וזה לא הופך אותו לשומר שכר.

מכל מקום, מסתבר לענ"ד כדעת הנתיבות סי' רס"ז סק"ג, שאין חילוק בין מצב שבפועל הגיע רווח מקיום המצווה למצב שלא הגיע רווח. רב יוסף מתחשב בפוטנציאל הרווח כתשתית לכך שהשומר מוגדר כשומר שכר ורבה סובר שאין להתחשב בו. אם בפועל הגיע רווח, זה לא משנה את עצם הגדרת השמירה, ובוודאי שאין זה משנה אם החפץ נגנב או אבד ברגע הגעת העני או ברגע אחר.

לעצם שיטתו של רב יוסף, אני מודה שקשה לי מאוד להבין זאת. מעבר לכך שהרווח המדובר - בלשון סוגייתנו, פטור מלתת פת לחם לעני רעב - הוא צורם ביותר, נשמע משונה מאוד שבגלל התרחיש המוזר של פטור אפשרי מצדקה נגדיר אדם כשומר שכר[10]. אציע כאן הסבר מסוים, שהוא ניסוח שלי לדברים ששמעתי מפי ראש הישיבה, הרב מדן, אך אודה שהדברים אינם מניחים דעתי עד תום, ואודה למי מהקוראים שיפנה עם הצעה נוספת. ייתכן שהצורך בשכר על מנת  להגדיר שומר כשומר שכר הוא כפול: יש צורך שקבלת השמירה תהיה לא משום טובה גרידא לחבר אלא מתוך אינטרס של השומר, ויש צורך שאכן תהיה לשומר טובת הנאה. ניתן לומר שהצורך הראשון מושג במקרה של שומר אבידה בכך שמדובר במצוה. אין זו פעולה של טובה לחבר כגון שומר חינם שמוכן לקחת חפץ לשמור (שאף שיש בכך חסד מסוים, אין זו מצווה של ממש), אלא רצון של אדם לקיים מצווה המוטלת עליו, ואולי אף לקבל שכר מצוה. אולם, בכך לא די. יש צורך גם בהצבעה על טובת הנאה כלשהי, ושכר המצוה אינו מספיק בהקשר זה, ועל כן יש להיתלות באותו סיכוי להרוויח את פרוטה דרב יוסף. ומעניין הדבר, שרש"י בשבועות מד: מתעלם מהפרוטה המפורסמת, ומסביר את שיטת רב יוסף באופן הבא: "כשומר שכר דמי - שכר מצוה". ייתכן שזהו הבסיס - שכר עצם המצוה, ופרוטה דרב יוסף אינה אלא השלמת העניין על ידי מציאת טובת הנאה קונקרטית. ועדיין, כאמור, לא נחה דעתי.

ג. עוסק במצוה פטור מן המצוה

כבר הזכרתי את שיטת התוספות, שפטור זה אינו אלא בשעה שהוא עוסק בצורכי האבידה, ולא די בכך שהיא מונחת בתוך ביתו: "דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם. וסברא הוא, דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות?". לעמדה זו שותפים ראשונים רבים. אמנם, הרשב"א על אתר ציין שמדברי הראב"ד נראה שלא כך, אלא שכל זמן שהחפץ בתוך ביתו הוא פטור מצדקה (וצ"ע איך יתמודד עם ראיות התוספות). בכך מצטרף הראב"ד למחנה אחר בראשונים, הסבור שעוסק במצוה פטור מן המצוה גם כשיכול לקיים את שתיהן. אולם, מחנה זה אינו חייב לחלוק כמו הראב"ד על הקביעה המעשית של התוספות לגבי שומר אבידה. זאת משום שניתן לומר שאף שפטור עוסק במצוה אינו מוגבל למצבי התנגשות וצורך להכרעה בין המצוות, עם זאת הוא שייך רק למי שעוסק במצוה, ולא לכל מי שמקיים מצוה. כך למשל כותב הר"ן על הרי"ף במסכת סוכה יא. באלפס, שאף הבין שגם כאשר המוצא עוסק בניעור הכסות זה נקרא "יכול לקיים שתיהן":

"נראה לי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן... דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר, דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה, ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה, ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו... כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר".

במה נחלקו התוספות והר"ן? נראה לענ"ד ששורש המחלוקת בתפיסות שונות לגבי יסוד דין עוסק במצוה.

במשנה בפרקי אבות נאמר: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". וכתב הרמב"ם:

"מצוות עשה לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה, אלא ציוה לעשות מעשה פלוני ופלוני, ולא ייוודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן. ומפני זה העיקר אמרו: 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', מבלי הבחנה בין המצוה אשר הוא עוסק בעשייתה והאחרת אשר תחלוף ממנו. ולזה גם כן אמרו: 'אין מעבירין על המצוות', רצונו לומר: אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת".

הרמב"ם סובר שיסוד פטור עוסק במצוה, הגם שנלמד מפסוקים, הוא בכך שאיננו יודעים מתן שכרן של מצוות. מסתבר לענ"ד שאין כוונת הדברים לשכר בדווקא, שכן איננו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, אלא שהשכר משקף את חשיבותה של המצוה, ואיננו יודעים חשיבות זו. לשיטת הרמב"ם, נראה שבהכרח יש לנקוט בגישת התוספות, שהפטור אינו אלא במי שאינו יכול לקיים את שתי המצוות, שכן שורש העניין הוא בחוסר הרצון לבחור בין המצוות לפי מעלתן. אם אין צורך לבחור, אין כל סיבה לפטור.

מה אם כן יכול להיות יסוד הדין לשיטת הר"ן והראב"ד? ייתכן שהם למדו רעיון שונה מאחת הילפותות לדין עוסק במצוה:

"בשבתך בביתך - פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך - פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב. מאי משמע? - אמר רב פפא: כי דרך, מה דרך רשות, אף כל - רשות. - מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא לקרי! - אם כן, לכתוב רחמנא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך? - בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה - פטירת". (ברכות יא.)

הגמרא לומדת מהמילים "בשבתך" ו"ובלכתך" שציוויי ה' פוגשים את האדם רק כאשר הוא נמצא בישיבה שלו ובהליכה שלו, דהיינו בעיסוק בעולם החול. התורה פונה אל האדם ומגייסת אותו לעולם הקודש. ציוויי התורה אינם פונים אל מי שכבר נמצא בשירות פעיל בעולם הקודש. על פי זה, יש מקום לאמץ את תפיסת הר"ן, שהפטור הוא גם במי שיכול לקיים את שתיהן, כפי שאכן רמוז בדבריו של הר"ן: "כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר". ועיין עוד בדברי הרשב"ץ בפירושו למסכת אבות (מגן אבות פ"ב מ"א)[11].

לשיעור הבא:

בשבוע הבא נלמד את הגמרא עד נח. "עבורי חדא חדא" (אך יש להשלים עצמאית עד הנקודתיים בתחילת נח:). נתמקד בשני נושאים בסוגיה. הנושא העיקרי בו נעסוק יהיה תשלומי "מה שנהנית" ויחסם ל"מבריח ארי". כאן צריך ללמוד את תוספות ד"ה א"נ (ארוך מאוד אך לא קשה לקריאה), המחייב אותנו לחשוב גם על דין הפורע חוב חברו. להרחבה נוספת ניתן לעיין גם בחידושי הרמב"ן בבא מציעא ל: ד"ה מתני'.

בקצרה נעסוק גם בנושא "איבעי לך עבורי חדא חדא". ראשונים הקשו סתירה מסוגייתנו לבבא מציעא צג:. ראו נימוקי יוסף בסוגייתנו (כד: באלפס באמצע השורות הרחבות התחתונות) ד"ה שהוחלקה.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני, תשע"ג

עורך: עוזיה קרונמן

*******************************************************

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] זאת בנוסף לחידוש אחר שלו, שעולה מדבריו שאכן כל שומר חינם שדואג לפיקדון נפטר באותה שעה ממתן פרוטה לעני, מדין עוסק במצוה!

[2] נפקא מינה אפשרית: הגמרא בשלהי פרקנו (סב.) אומרת ששומר שקיבל על עצמו לשמור חפץ של כסף ופשע בשמירתו, והתגלה שהחפץ הוא של זהב, אינו חייב לשלם אלא דמי כסף, משום שהוא לא קיבל על עצמו אלא שמירת כסף. מכאן הסתפק קצות החושן סי' רצ"א סק"ד "בשומר אבידה שסבור שהוא כסף, כגון שהיה מחופה כסף ובתוכו זהב, מי נימא כיון דהתורה רמי עליה נטירותא בעל כרחו, דכתיב 'ואספתו אל תוך ביתך'... דחייב אף על גב דאינו אלא פשיעה כיון דאינו תלוי בקבלתו, או נימא דגם בשומר אבידה כהאי גוונא פטור". לפי חידושו של הריטב"א, ניתן לאמץ את האפשרות השנייה שמעלה הקצות.

[3] זה יכול גם להיות הסבר נוסף לכלל של התוספות שראינו בהצעה הקודמת - אדם באופן סתמי מסכים לקבל על עצמו רמת שמירה של שומר חינם כאשר חפץ של הזולת נמצא אצלו.

[4] ייתכן שקיימת תופעה דומה גם בשוכר, ראה השיעור שניתן במסגרת "הדף היומיומי" על בבא מציעא דף פ.

[5] ראה למשל בבא מציעא לא.: "ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם".

[6] זהו יסוד שיטת הרמב"ם (הל' שכירות פ"ב ה"ג) שהזכרתי לעיל, ששומר חינם שאינו שומר כדינו, רמה המכונה "פשיעה", הוא בגדר מזיק. הוא נוהג בחפץ בדרך של זלזול והפקרות ואחריותו לנזקי החפץ דומה לזו של המזיק.

[7] אלא אם כן נאמץ גישה שלפיה בדומה לגזלן, שלפי חלק מהגישות היה אמור לקנות את החפץ הגזול אלא שהתורה ציוותה אותו על השבתו, אף שומר אבידה היה אמור לקנות את החפץ אלא שהתורה צייותה על השבה. ראה למשל את דברי המאירי להלן קיג: וז"ל: "שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות". לפי זה ייתכן שגם למוצא אבידה יש קניין, תיאורטי לפחות, בחפץ, שייתכן שיכול לחייבו בנזיקין.

[8] וראה לעניין כל זה אור שמח הל' נזקי ממון פ"ד ה"ד ד"ה נסתפקתי.

[9] ואכן, הר"ן במסכת סוכה (יא. באלפס), שנביא להלן, שחלק על התוספות וסבר שעוסק במצוה פטור מן המצוה גם ביכול לקיים את שתיהן, אך מאידך הסכים שאינו פטור אלא כשעוסק באופן אקטיבי, שרק אז הוא בגדר עוסק, הדגיש שבענייננו נחשב הדבר ל"יכול לקיים שתיהן":

"אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה, ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו".

לפי זה, יכול רבה לסבור כשיטת התוספות דבעינן אינו יכול לקיים שתיהן, אך לאמץ את קביעת הר"ן שכאן נחשב המצב ל"יכול לקיים שתיהן".

[10] עיין ברמב"ם שביסס את שיטת רב יוסף ללא התייחסות לצדקה דווקא: "ששומר אבדה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה" (הל' גו"א פי"ג ה"י).

[11] להרחבה בנושא זה ראה שיעורי במסכת סוכה, שם הבחנתי בין שאלת יסוד הפטור לשאלת עוצמתו של הפטור, דהיינו עד כמה מופקע האדם מקיום המצוה השנייה, ע"ש. באשר למקרה של שומר אבידה ועני המתדפק בפתח ומבקש לחם, קשה לענ"ד להלום שלא יהיה עניין גדול במתן צדקה על אף הפטור, ובוודאי שקשה לקבל שדבריו של הריטב"א בסוכה שהובאו שם, שלפיהן יש איסור בפנייה למצווה השנייה תוך עיכוב המצוה הראשונה, יהיו תקפים בכהאי גוונא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)