הפטרת שבת שובה | קחו עימכם דברים

הושע י"ד, ב-י

הפטרת שבת שובה  היא הפטרה ייחודית שנקבעה לשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ודאי נקבעה נבואה זאת דווקא בשל תכני ויסודות תשובה שמצויים בה. אולם, רבות מאד הנבואות הנוראות לתשובה (1), ויש להתבונן מהו המסר הייחודי שהוא ? בקטע נבואי אותו ביקשו להקנות לנו בשבת תשובה.

א. וידוי וקבלה לעתיד

הנביא מדריך את ישראל במעשה התשובה והגדרה זו מדגישה שני יסודות: וידוי וקבלה לעתיד. מסתבר שיסוד עזיבת החטא הוא מושכל ראשון ואינו צריך הדגשה. לעומת זאת, את הוידוי והקבלה יש להזכיר שוב ושוב. שכן יש ? להם שדי בהרהורי תשובה. אולם התורה מבליטה דווקא את וידוי הדברים, שכן ? ההרהורים במילים מגבשת ומייצבת, ? משמיע את הדברים לפני ה' הרי זה נוסך בתשובה ? וקיום. וכך הלא היא שורת ההלכה:

"כל המצוות שבתורה ... אם עבר אדם על אחת מהן ... כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא" (רמב"ם הלכות תשובה א' א)

העמידה לפני ה' היא יסוד גדול בתשובה. שכן ההיזק שבמעשה העבירה כפול הוא: עצם העבה; הריחוק מה' שנגרם בעטייה. נמצא אין די לו לחוטא לשוב מחטאו, אלא עליו לשוב אל ה'.

יסוד הקבלה לעתיד אף הוא עולה מקטע ההפטרה. ? שם הנביא בפיהם של השבים: "ולא נאמר עוד אל-הינו למעשה ידינו" (ד).

ויפים שני יסודות אלו שבין ר"ה ליוה"כ. שהרי תהליך התשובה החל כבר לקראת ר"ה ובעיצומן. וודאי כבר התחרטו החוטאים על חטאם. ? כשכבר מתחילה השנה החדשה יש להתמקד בעתיד. ואין כקבלה מעין זו להתחלה טובה. והדגשת הוידוי באה כהכנה לקראת יום הכיפורים, יום בו "חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות" (רמב"ם הלכות תשובה ב', ז) ומתוודים בו בכל אחת מהתפילות.

ב. שירה עד ה' ושירה אל ה'

הנביא פותח:

"שובה ישראל עד ה' א-להיך"

וממשיך:

""קחו עמכם דברים ושובו אל ה' "

כבר בפרשת התשובה בתורה (דברים כ"ט) מצינו שני ביטויים אלו, שהיא פותחת:

"ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו"

וחותמת:

"כי תשוב אל ה' א-להיך ושמעת בקלו"

וכבר הבחין המלבי"ם שם: "כי תשוב אל ה' א-להיך - שאז יבואו למדרגה גדולה כזו, מפני שהתשובה תהיה אל ה' ... לא כתשובה שבראש הפרשה שהיא רק עד ה'".

משמע 'עד' יש עימה הצבת גבול, מה שאין כן 'אל', המביע התכנסות וקירבה ללא גבול. בין כך ובין כך עניין התשובה היא שיבה אל ה'.

ג. הבחירה והתשובה

הפסוק האחרון יש בו כדי להתמיה. הוא משמיע

"כי ישרים דרכי ה'
וצדקין ילכו בו
ופשעים יכשלו בם"

משמע כי דרכי ה' אף שישרים הם בכל זאת פושעים ייכשלו בם. אכן יונתן תירגם - והסכים עימו רש"י שכוונת הכתוב היא שרשעים ייכשלו בגלל אותם דרכים, על שלא הלכו בם. אולם מפשוטם של דברים נראה שבאלו הדרכים עצמם יכשלו הרשעים כשילכו בם. והלוא זאת מצינו גם לגבי תורה שלגביה אמרו חז"ל: "זכה - נעשית לו סם חיים; לא זכה - נעשית לו סם מיתה" (יומא ע"ב, ב).

והרי זה תמרור תמידי מזהיר: גם אם הולכים בדרכי ה', יש להישמר שלא להיכשל. וזה אף אומר כי התשובה אינה מכוונת רק למי שפנה לדרכים אחרות, אלא להולך בדרך ה', שכן אפשר שייכשל ועליו לשוב בתשובה.

ומכיוון שגם דרך ה' אינה ערובה שלמה הרי שתמיד הבחירה בפני האדם: ללכת או להיכשל. נמצא כי הכתוב הפותח בתשובה חותם בבחירה. והרי זה מלמד כי שני מושגים אלו כרוכים זה בזה. ויסוד זה כבר למדנו מדברי הרמב"ם. הוא הקדיש שני פרקים מתוך עשרת פרקי הלכות תשובה, לעניין הבחירה החופשית (פרקים ה-ו). והמסקנה שהוא מסיק מרעיון הבחירה הוא: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו ... ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפניו מחטאו ולנעור כפיו מחטאיו" (הלכות תשובה ז', א).