שבת חנוכה | רוני ושמחי
זכריה ב', יד - ד', ז
א.
פסוקי ההפטרה שנקבעו לשבת חנוכה קשורים לימים ולא לפרשה. רצה לומר: לימי החנוכה ולא לפרשת השבוע.
המחפש את הקשר ימצאנו על נקלה בפסוק המדבר על "מנורת זהב ... ושבעה נרותיה עליה" (ג', ב), נרות אותם וודאי ממלאים שמן משני הזיתים שמימינה ומשמאלה. והלוא מצוות היום בחנוכה היא הדלקת נרות לפרסום הנס שנעשה בימים ההם בזמן הזה.
ב.
אולם ניתן למצוא קשרים נוספים.
בפסוקים הראשונים שבהפטרה מבשר הנביא לעם בשם ה' בשורה כפולה:
1. "הנני בא ושכנתי בתוכך";
2. "ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם".
שמא יחשוש העם כי משיהיו גם הגויים לעם ה', כבר יאבד הוא את ייחודו - לכך
חוזר הנביא ומשמיע "ושכנתי בתוכך". ושמא יחשוש כי משילוו גויים רבים אל ה', כבר תאבד ארץ ישראל את ייעודה כארץ לישראל - לכך משמיע הנביא: "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלים".
חנוכה - יותר מכל מועד אחר - מזכיר עימות פיסי פנימי בתוך העם עצמו, בין חסידים המבקשים לשמור את היהדות בטהרתה לבין מתיוונים הפוזלים לעבר ארחות חיים נוכריים ומבקשים להשליט בישראל תרבות זרה.
ואפשר ששורשו הרוחני (שאולי חבוי היה בתת מודע) של העימות נעוץ בהבנה מוטעית של האידיאה האוניברסלית שביטא זכריה הנביא, עם ייסוד הבית השני. אפשר שהבינו כי הצטרפות גויים רבים אל ה' משמעה גם סילוק המחיצות והסרת התווים היהודיים הייחודיים. ותוצאת ההבנה המעוותת הזו - לא גויים נלוים אל ה', אלא חלקים מעם ה' נלווים אל הגויים ואל תרבותם. או אז התחולל העימות, שכנראה היה בלתי נמנע, בין החסידים למתיוונים.
אולם כל עימות גורם להקצנת עמדות ולהחרפת ניגודים. עימות שכזה עשוי להגביה מחיצות בין ישראל לאומות באופן שיימנע כל מגע קל וחומר כל השפעה. אולי אף בשל כך מושמעים פסוקים אלו בחנוכה, פסוקים המדברים בחזון הצטרפות גויים רבים אל ה'. חזון זה מחייב לשמור על איזה ערוץ של הידברות והשפעה חיובית. ערוץ אל העולם החיצון, קל וחומר ערוץ פנימי בין חלקי העם.
ומאידך, מטעימים הפסוקים באוזני חסידי ההשקפה האוניברסלית, כי גם לכשיתגשם החזון ויילוו גויים רבים אל ה', גם אז יישמר הייחוד הלאומי של ישראל תוך כדי התנחלותו על אדמת הקודש.
ג.
בפסוקי הנבואה מוזכרים שני מנהיגים: האחד הוא יהושע הכהן הגדול, האמור להיות ודאי המנהיג הרוחני הדתי; והשני הוא זרובבל המנהיג המדיני-חברתי.
תוך שמסירים מן הראשון את הבגדים המזוהמים ומלבישים אותו מחלצות - משמיעים באוזניו הבטחה אם ימלא את ייעודו הכוהני בעבודת בית ה' ובהנהגת המשפט. ואילו את השני מדריכים שמנהיגותו תיבנה ותתבסס לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה'.
הרי לפנינו דגם של מנהיגות: מנהיגות רוחנית בצד מנהיגות חברתית; רוחנית מבני לוי וחברתית מבני יהודה[1].
אולם ימי החנוכה מזכירים דגם אחר. אז לא נתפצלה המנהיגות, אלא מתתיהו הכהן הגדול היה - בתוקף הנסיבות - גם למנהיג החברתי ועמד בראש המרד. וצירוף זה של כהונה ומלכות המשיך אצל צאצאיו גם כשהנסיבות כבר לא חייבו זאת. שמא נסבור כי זהו הדגם הראוי. לכך אולי באים פסוקי ההפטרה בהם מציב הנביא דגם של מנהיגות מפוצלת, כדגם מומלץ יותר.
לעניין זה ראוי להזכיר את ביקורתו הקשה של הרמב"ן בפירושו לפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מ"ט, ו). ומנה שלילה כפולה בדגם שהציבו החשמונאים -
"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו תורה ומצוות. ואעפ"כ נענשו עונש גדול כי ארבע בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב ... בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט המחוקק לגמרי ... ואפשר גם שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו 'תשמרו את כהונתכם' ... ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'".[2]
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)