דילוג לתוכן העיקרי

בפרשת שמיני נאמר שכאשר נופלת טומאה לתוך כלי חרס - "כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (י"א, לג). מכאן למדים שכלי חרס שנטמא אינו נטהר ע"י טבילה במקווה, אלא רק ע"י שבירה. שבירה כזו מועילה לטהר גם כלים אחרים, אלא שבכלים כאלו ניתן להסיר את הטומאה בדרך נוחה יותר - ע"י טבילה במקווה.

את ההלכה האומרת שכלים נטהרים בשבירה ניתן להבין בשני אופנים:

ניתן להבין שכאשר שוברים כלי - מעמדו ככלי פוקע, וממילא הטומאה פורחת ממנו, שכן טומאה אינה יכולה לחול אלא על חפץ הנחשב כלי. להבנה זו, השבירה אינה מתמודדת ישירות עם הטומאה, אלא מפקיעה אותה בעקיפין באמצעות שינוי הגדרת החפץ הטמא.

ברם, ניתן לחלוק ולומר שיש כאן התמודדות ישירה עם הטומאה: התורה גזרה שכשם שטבילה במקווה מטהרת אדם וכלים ומסירה את טומאתם, כך שבירה מטהרת כלי ומסירה ממנו את טומאתו, בלי קשר להגדרתו ככלי.

הנפקא-מינה בין ההבנות תהיה במקרים שבהם שוברים כלי בלי להפקיע את מעמדו ככלי, או במקרים שבהם מפקיעים את מעמדו ככלי בלי לשבור אותו. להלן נראה דוגמאות למקרים כאלו.

הראשונים נחלקו בנוגע לכלי טמא שנשבר, ושבריו עדיין ראויים לשימוש כלשהו. רש"י (חולין קכג ע"א) סבור שאם הכלי אינו ראוי לשימושו המקורי - הטומאה פורחת ממנו, אף שהוא ראוי כעת לשימושים אחרים. שברי כלי זה יוכלו לקבל טומאה מכאן ולהבא, כיוון שהם ראויים לשימוש ומוגדרים ככלי, אולם טומאתו הראשונה של הכלי סרה מהם. לעומתו סובר תוס' (חולין עג ע"א), שאין הטומאה סרה מן הכלי אלא אם הגיע למצב ששבריו אינם ראויים לקבל טומאה, דהיינו שאינם ראויים לשימוש כלל.

מחלוקת זו תלויה לכאורה בשתי ההבנות שהעלינו: תוס' סבור ששבירת הכלי מטהרת אותו ע"י הפקעת מעמדו ככלי, ולכן אין היא מועילה אלא אם שברי הכלי אינם ראויים לשום שימוש, כך שאין להם מעמד של 'כלי' כלל; ואילו רש"י סבור שעצם פעולת השבירה מטהרת, ולכן היא מועילה גם אם השברים ראויים לשימוש כלשהו (אלא שלדעתו יש צורך בשבירה משמעותית, שתביא את הכלי למצב שאינו ראוי לשימושו המקורי).

לפעמים מעמדו של חפץ ככלי תלוי בתוכנית של בעליו. כך, למשל, אם אדם ייצר כלי גולמי, ועדיין לא ביצע את הגימור המלא שלו - אם כוונתו לבצע גימור כזה, אין החפץ נחשב כלי ואין הוא מקבל טומאה עד שייצורו יסתיים; אולם אם כוונת הבעלים להשתמש בחפץ כמו שהוא, הרי הוא נחשב כלי ומקבל טומאה כבר עכשיו.

מה הדין במקרה שאדם תכנן להשתמש בחפץ כמו שהוא, החפץ נטמא, ואחר כך חזר בו הבעלים והחליט לגמר אותו? לכאורה מחשבה זו מפקיעה מהחפץ את מעמדו ככלי, כך ששאלה זו תלויה בדיון שלנו, האם צריכים דווקא שבירה או שכל הפקעה של מעמד החפץ ככלי יכולה לטהר אותו. מדברי רש"י בקידושין נט ע"א עולה שטומאת החפץ אינה סרה במקרה כזה, ולדברינו ניתן לומר שרש"י לשיטתו, שפעולת השבירה מטהרת את הכלי, ולא מפקיעה את מעמדו ככלי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)