דילוג לתוכן העיקרי

שבועות ונדרים

שבועות ונדרים

אדם הרוצה לקבל על עצמו איסורים שונים מעבר למה שאסרה עליו התורה, ישנם שני מנגנונים הלכתיים שבאמצעותם יוכל לעשות כן: נדר ושבועה. שניהם מופיעים בפסוק אחד בתחילת פרשת מטות: "איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסָר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (ל', ג).

הגמרא בתחילת נדרים עומדת על החילוק היסודי שבין נדר לשבועה: בנדר האדם אוסר חפץ על עצמו, ואילו בשבועה האדם מרחיק את עצמו מן החפץ. או בניסוח הקלאסי: נדר הוא 'איסור חפצא', ואילו שבועה היא 'איסור גברא'. אם למשל אדם נודר הנאה משוקולד, הוא מגדיר את השוקולד כחפץ שאיסור רובץ עליו, וממילא אין הוא רשאי לאוכלו. לעומת זאת, מי שנשבע שלא יאכל שוקולד, אינו מתייחס אל השוקולד אלא אל עצמו: הוא מחיל על עצמו איסור אכילת שוקולד.

לחילוק זה ישנן מספר השלכות מעשיות. ראשית, נדר מתייחס רק לחפצים, ואילו שבועה יכולה להתייחס גם לפעילויות מופשטות (כגון הנשבע שלא יאמר מילה מסויימת). שבועה יכולה להיות ב'קום ועשה' (כגון הנשבע שילך לים), ואילו נדר הוא לעולם ב'שב ואל תעשה', שהרי עניינו הוא להחיל איסורים. מצד שני, שבועה חלה לעולם רק על האדם הנשבע, ואילו נדר יכול להגביל גם אנשים אחרים, שהרי הנדר מתייחס אל החפץ, ואדם יכול לקבוע שחפץ מסויים ששייך לו אסור בהנאה לכל העולם או לאנשים מסויימים.

השלכה נוספת נוגעת למקרה שהאיסור שהאדם רוצה לקבל על עצמו עומד בניגוד לאחת ממצוות התורה. אם למשל אדם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח, דבריו אינם חלים כלל, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לאכול מצה בליל פסח, ואינו יכול להחיל על עצמו שבועה העומדת בסתירה לכך. לעומת זאת, אם אדם נודר הנאה ממצה בליל הפסח, דבריו קיימים, שהרי הוא לא קיבל על עצמו משהו שסותר את שבועתו מהר סיני, אלא רק החיל איסור על המצה. מובן שמבחינה מעשית יש כאן סתירה, ואדם זה יצטרך לבחור בין קיום נדרו לבין קיום מצוַת מצה, אולם אין כאן התנגשות חזיתית, שכן מצוַת מצה חלה על האדם, ואילו הנדר חל על המצה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)