שאלת התקדים המחייב והאחדת הפסיקה

  • הרב שמואל שמעוני

בעיית חוסר האחידות בפסיקה ורעיון התקדים המחייב

בשיעורים האחרונים עסקנו בשאלת יכולתם של בתי הדין בימינו לקיים את משפט התורה כאופציה חיה ומתפקדת. התייחסנו לדרכים שבהן יכולים בתי הדין לפתח את ההלכה בימינו ולהתאימה למציאויות חדשות ואתגרים בני זמננו. אחת הבעיות הקשות שהזכרנו לאורך הדיון הייתה שאלת התקדים המחייב והאחדת הפסיקה. כל עוד השינויים ההלכתיים אינם נעשים בדרך של תקנות אלא בדרך של פסיקה בבתי הדין (המשתמש בכלים שמשלבים פרשנות נועזת וחדשנית עם סמכות הדיינים לפסוק על דרך הפשרה ולהפעיל את הכוח שניתן להם במסגרת הסכם הבוררות לחייב בנזקי גרמא ועוד דוגמאות), צפוי מצב שבו בתי הדין עשויים להצליח להגיע לפתרון טוב וצודק לסכסוך הפרטני שנקלע לפתחם, אך לא לייצור הלכה רחבה החורגת מגבולות אותו סכסוך. צדדים אחרים בעלי סכסוך דומה עשויים להגיע לדיון בפני הרכב שונה של דיינים ולא ליהנות מפירותיה של הפסיקה החדשנית שנקבעה בהרכב הראשון. בכך יש הפליה בלתי-מוצדקת בין מתדיינים שונים.

יתר על כן, חלק מכוחו של חוק הוא הכוונת התנהגות בשלבים שקודמים להתדיינות בבית דין. כאשר צדדים לחוזה יודעים אלו כללים מנחים את דיני החוזים, הדבר אמור להשפיע על החלטותיהם בשלב עיצוב החוזה וכריתתו, ומאוחר יותר בשלבים שבהם עליהם להכריע כיצד לנהוג במשך היות החוזה בתוקפו. כאשר מזיקים וניזוקים בפוטנציה יודעים מהם דיני הנזיקין הנוהגים, הדבר אמור להכווין אותם בקבלת החלטות הנוגעות למידת השמירה על רכושם מפני הזולת ומידת השמירה על רכוש הזולת מפניהם, למידת יכולתם להפעיל יוזמות כאלו ואחרות ועוד. כאשר הכללים אינם ברורים ועקביים, ונודעים בפועל רק לאחר מעשה בשלב ההתדיינות המשפטית, נוצר מצב של חוסר ודאות הפוגע פגיעה בלתי-מוצדקת ביכולת ההתנהלות.

ניתן לפתור בעיה זו על ידי אימוץ המנגנון המוכר בעולם המערבי כעקרון התקדים המחייב. על פי עיקרון זה, לאחר שפסיקה מסוימת מתבססת (בדרך כלל לאחר הכרעה לגביה בערכאה גבוהה במסגרת ערעור), היא נהנית ממעמד של תקדים שמנחה, ובמקרים רבים אף מחייב, את הערכאות הנמוכות יותר. זהו עיקרון יסוד במשפט המקובל (המשפט האנגלו-אמריקאי) ובאופן פחות רשמי יש לו משקל רב גם במשפט האירופאי. עיקרון זה מביא לכך שבדמיון מסוים לכללים הנוצרים בחקיקה ובתקנות, גם כללים הנוצרים בפסיקה מסוגלים לתפקד ככללים הידועים מראש וניתנים לצפייה.

 

האם עיקרון התקדים המחייב מוצא את מקומו בעולם ההלכה?

אך האם יש מקום בהלכה לעיקרון התקדים המחייב? הדעה המקובלת היא שלא. בגמרא בבבא בתרא נאמר:

"אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי; לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות"            (בבא בתרא קל:).

הראשונים דנו במשמעות ההוראה שלא לקרוע את פסק הדין של רבא (ראה חידושי הר"ן שם), אבל מכל מקום הוראתו ברורה: אין לדיינים היושבים בדין רשות להסתמך על פסק דין שאינו נראה להם בשל סמכותו התקדימית, וזאת בשל הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ההלכה מעדיפה כאן את עצמאותו המחשבתית של הדיין על פני עקרון הרציפות והיציבות, ויש בכך יופי רב.

בעניין זה יש מקום להזכיר דיון ידוע ומרתק המובא ברא"ש במסכת סנהדרין (פ"ד סי' ו') בסוגיית דיין שטעה. הגמרא שם מבחינה בין שני סוגי טעות לעניין היכולת לבטל את פסק הדין – טעות בשיקול הדעת וטעות בדבר משנה, דהיינו טעות הנובעת מאי-היכרות עם מקור סמכותי ומחייב דוגמת המשנה. ביישום הלכה זו בתקופה הבתר-תלמודית נפלה מחלוקת גדולה בתקופת הראשונים, ונפרט את הדעות השוונת כפי שהביאם הרא"ש:

  1. בעל המאור הביא "חכם גדול מחכמי דורינו" שסבר שבתקופתו כל טעות (מן הסתם, כוונתו לטעות הלכתית ולא לטעות בניתוח המציאות) היא בגדר "טעות בדבר משנה", וזאת משום ש"כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס". לתפיסה זו שני נדבכים: א. לא נותרו עוד כל שאלות הלכתיות שלא זכו למענה בספרות הקיימת בש"ס ובגאונים. דומה שההיסטוריה טפחה על פניה של הנחה זו; ב. כל מקור מן הש"ס והגאונים הוא מקור מחייב שטעות בו היא כטעות בדבר משנה.
  2. על הנדבך השני הנ"ל חלק בעל המאור. אמנם, הוא מודה, הש"ס אכן הפך ל"דבר משנה", אך לא כך ביחס לפסיקת הגאונים שאין לה הוכחה ניצחת מן הש"ס.
  3. הראב"ד חלק על בעל המאור וקיבל את דעת החכם הנ"ל אך לא לגמרי מטעמיה. לדבריו, ישנו מספיק משקל לדברי הגאונים על מנת לקבוע שפסיקה שנבעה מתוך חוסר היכרות עם דבריהם היא בגדר טעות בדבר משנה. ומוסיף הראב"ד שאף שבאופן עקרוני אין דברי הגאונים מחייבים את חכמי תקופתו, "קרוב אני לומר שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה. שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאין נמצא".
  4. הרא"ש עצמו קיבל את טענת הראב"ד על פסיקה שנובעת מחוסר היכרות עם דברי הגאונים, והוסיף שזאת אפילו אם היא נובעת מחוסר היכרות עם פסיקה מאוחרת יותר (וזו חומרה גדולה המחייבת את הדיין להתעדכן בפסיקת חכמי הדור). אולם, הרא"ש חולק נחרצות על הנקודה השנייה:

"אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים... ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו".

הדיון הנ"ל חורג למעשה משאלת פסיקת הדין בבית דין דווקא, והוא נוגע לשאלת סמכותם של חכמים שלאחר הש"ס כלפי חכמים המאוחרים להם. בהיבט זה רבים סוברים שכשם שהתלמוד הבבלי הפך למקור מחייב וסמכותי בדומה למשנה, כך נכון הדבר גם ביחס להסכמת חכמי הראשונים ביחס לדורות המאוחרים, ואין להסיק מדברי הרא"ש על הגאונים שהוא הדין לדידן ביחס לדברי הרא"ש והרמב"ם. אך מכל מקום ברור, שביחס לדיין היושב בימינו לדון, קשה לומר שיש משקל של תקדים מחייב לפסיקות שפסקו רבנים גדולים ממנו במקרים שקדמו. מכאן, הסיקו רבים, שלמעשה עיקרון התקדים המחייב אינו קיים במשפט העברי, המרים על נס את עצמאות הדיין ואת העיקרון שלפיו אין לו אלא מה שעיניו רואות.[1] לכל היותר ניתן לתת לתקדים משקל מנחה, ולא מחייב, ואולי אף להצריך להיות מודע אליו כאמור לעיל.

 

סייגים לשלילת העיקרון

אמנם, כאשר מדובר בפסיקה המוגדרת כ"מעשים שבכל יום", ניתן לצאת מתוך הנחה שזו ההלכה הנכונה. כך, למשל, אומרת הגמרא בבבא בתרא (קעג:) בהקשר של המחלוקת אם אסמכתא קניא או לא קניא: "הא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד!". לכאורה, ניתן היה להשיב שאכן הדיינים שפוסקים כך דבר יום ביומו (ושוק הערבויות שמתנהל על בסיס הנחה זו) פשוט טועים, אבל ההנחה היא שאין לטעון כן.

נקודה אחרונה זו עשויה להוות פתח מסוים להנהגת מעין האחדה בפסיקת בתי הדין בימינו. כאשר דיינים מתכנסים באופן קבוע בכנסים דוגמת כנסי "פורום בתי הדין לממונות" שמארגן הרב רצון ערוסי בשנים האחרונות, ומגיעים למסקנות בדבר עיצוב כללים משפטיים להכרעה בבתי הדין, וכללים אלו מוחלים בפועל ובהיקף של ממש, אפשר שיש מקום לראות כאן מעין "מעשים שבכל יום" המאפשרים לומר שכבר נקבעה כאן הלכה מחייבת.

למעשה, ברובד מהותי יותר, מכיוון שכבר הגענו למסקנה שתפקידה של פסיקה חדשנית בבתי הדין בימינו היא להוות מעין תחליף לחקיקה ולתיקון תקנות חדשות, הרי שעיקרון התקדים המחייב מתבקש אף יותר. הלוא ברור שכאשר אנו לומדים לדוגמה את סוגיית "נסכא דרבי אבא", המבוססת על פסק דינו של רבי אבא במקרה שבא לפניו, אנו עוסקים בהלכה מחייבת, משום שדברי האמוראים התקבלו כפסיקה מחייבת ואין זה משנה אם מדובר בפסיקת הלכה תיאורטית או בתקדים. ככלל, פסיקת חכם גדול בן דורנו אינה מחייבת את חברו היושב כדיין בעניין שלפניו, בשל העקרונות שראינו לעיל. אולם, אם אנו מבינים שהכרעות בית הדין לערעורים נועדו להוות מעין תחליף לתקנות, יש מקום להצדיק יצירת מעטפת שתקדם האחדת פסיקה וציות בפועל לאותן הכרעות.

 

המציאות בבתי הדין החדשים

ואמנם, בתי הדין החדשים בימינו מנסים ללכת בכיוון זה. כפי שכתב ד"ר אדם חופרי-וינוגרדוב במאמר שחקר את מאפייניהם של בתי הדין החדשים:[2]

"מפעילי בתי הדין החדשים דואגים, כמקובל במערכת המשפט האזרחית, לפרסום מקצת פסקי הדין, בינתיים בעיקר ברשת האינטרנט. פרסום כזה עשוי לאפשר לבתי הדין להסתמך על פסקים קודמים משלהם, וכך להכניס בהדרגה מידה של יציבות וצפיוּת לפעולתם. הרב ערוסי מדגיש כי יצירה הדרגתית — על ידי הצטברות הפסיקה — של קו פסיקתי שיהיה מוסכם על בתי הדין החדשים נחוצה על מנת למשוך לבתי הדין מתדיינים מתוחכמים, וכן כדי ששופטי המערכת האזרחית יַפנו תיקים לבתי הדין החדשים. ביצירתו של קו מוסכם כזה יש חידוש הלכתי ניכר: היא נוגדת את הכלל ההלכתי המסורתי שלפיו "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", כמו גם את הפרקטיקה הנגזרת ממנו, שלפיה אין בית הדין ההלכתי מכריע בדין בהסתמך על הפסקים הקודמים שלו או על אלה של בתי דין אחרים, כי אם על העובדות שהתבררו לפניו ועל מקורות ההלכה הקלסיים — ספרות חז"ל, הראשונים והאחרונים. רצונם של אחדים מיוזמיהם וממפעיליהם של בתי הדין החדשים ליצור בהדרגה קו פסיקתי אחיד מחדיר לדין המופעל על ידיהם מידה של הסתמכות על תקדימים, אשר זרה להלכה הקלסית...
"ברוח דומה הציעו הרבנים רכניץ ושטרנברג מ"ארץ חמדה" כי דייני בתי דין המוכנים לקבל זאת על עצמם יתכנסו ויחליטו שהם נהפכים, לעניין הדין החל בהם, לבית דין אחד. בית הדין המורחב יקיים כינוסי דיינים, שבמסגרתם ייוועדו דיינים רבים ככל האפשר ויכריעו יחד בשאלות הלכתיות העולות לפניהם בקביעוּת. החלטות שיתקבלו בכינוס הדיינים יחייבו את הדיינים שקיבלו אותן. ההחלטות העקרוניות יפורסמו, וכך יקל על הדיינים להיזקק להן, ועורכי הדין יוכלו להנחות את לקוחותיהם לפיהן ואף לכתוב חוזים בהתאם. האחדה הדרגתית כזו של הדין תביא, כך מקווים מציעיה, לידי התגברות זרם הפניות לבתי הדין החדשים. ראו עדו רכניץ ויואב שטרנברג "על הערעור בהלכה ובזמן הזה" שערי צדק ח 351, 376 (רצון ערוסי ומשה ולר עורכים, התשס"ח). הצעתם מבוססת על גישתו של השפתי כהן, "פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר", שולחן ערוך, יורה דעה, סוף סימן רמב, ס"ק י. בדומה להצעה זו, כל אחד מן הכנסים השנתיים של דייני בתי הדין לממונות שעורך הרב רצון ערוסי כולל בשנים האחרונות גם כינוס של מנהיגי "פורום בתי הדין לממונות", ביניהם כל הדמויות המרכזיות המוזכרות במאמר זה, כגון הרב גולדברג, הרב ליאור, הרב ערוסי, הרב ארנרייך והרב אריאל. בכינוסים אלה מלובנות הבעיות העיקריות שבתי הדין נתקלים בהן, ומושג תיאום מסוים בין בתי הדין השונים בשאלות ההלכתיות אשר פתרונן הראוי הוא תנאי לפעולתם המוצלחת. בתי הדין טרם החליטו ליהפך לבית דין אחד מבחינת הדין החל בהם, כמוצע על ידי רכניץ ושטרנברג, אולם לדברי הרב ערוסי, "כל שנה מוסיפים נדבך נוסף בקביעת שיטת התנהלות אחידה וגלויה לכולם"

        (דואר אלקטרוני שנשלח למחבר ביום 28.12.2009).

אכן, מחקרים עדכניים יותר שנעשו ביחס לפסיקת בתי הדין בפועל גילו רמה הולכת וגוברת של היצמדות בפועל לעיקרון התקדים המחייב, תוך צורך באבחון המקרה שלפני הדיינים מהמקרה שעליו נפסק התקדים המדובר, למשל, ועוד כהנה וכהנה.

אמנם, ניתן לטעון שיש כאן שינוי שראוי להצטער עליו באופי הדיון הנכון על פי ההלכה, שכן עצמאותו של הדיין נפגעת במידה מסוימת. אך עם זאת, אפשר שזהו מחיר שראוי לשלמו כדי לבצר את משפט התורה בימינו כגורם שיכול להוות אלטרנטיבה ושיטת משפט יציבה וניתנת לצפייה, המאפשרת הכוונת התנהגות.

 

[1]     ראו למשל דברי הרב חיים דוד הלוי, תחומין, טו עמ' 190-188; זרח ורהפטיג, "התקדים במשפט העברי", שנתון המשפט העברי, ו-ז (תשל"ט), עמ' 105.

[2]     א' חפרי-וינוגרדוב, "התעצמות הפלורליזם המשפטי בישראל: עלייתם של בתי הדין ההלכתיים לדיני ממונות במגזר הציוני דתי", עיוני משפט, לד 47, עמ' 80-79, והערה 88 שם (תשע"א).