דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 25

דרכי הפרשנות של רש"ר הירש

קובץ טקסט
פרשני המקרא
שיעור מספר 25
רש"ר הירש
 
א. הקדמה - העת החדשה
העת חדשה הציבה בפני פרשני המקרא היהודים אתגרים פרשניים חדשים. בעקבות עידן הנאורות, המתחיל לקראת סוף המאה ה-17, והאמנציפציה, הניתנת ליהודים לקראת סוף המאה ה-18, עברה הקהילה היהודית באירופה שינויים רבים במהלך המאה ה-19. האמנציפציה היהודית מאפשרת ליהודים לצאת מהגטו ולהשתלב בכל תחומים החיים הנכריים, כגון תרבות, השכלה וכלכלה, תחומים שהיו סגורים בפניהם עד כה. אין ספק כי האמנציפציה הביאה ברכה ליהודים, אשר לראשונה מזה מאות שנים זכו לשיווין זכויות. יחד עם זאת, טמנה האמנציפציה בחובה סכנה לעצם המשך קיומה של היהדות. רעיון שיווין הזכויות של יהודי אירופה קסם ליהודים, אשר בחלקם ביקשו לוותר על המאפיינים היהודים של דת, לבוש, שפה וקהילה יהודית, כדי להשתוות באופן מלא לשאר האוכלוסייה. כך, לראשונה מאז תקופת עזרא, נדרשת היהדות האורתודוקסית להתמודד עם תופעה רחבה של התבוללות מרצון.
תנועת הרפורמה היא תוצאה ישירה של האמנציפציה: בתחילת המאה ה-19, התארגנו קבוצות משכילים יהודים במגמה לבצע תיקונים בדת היהודית. משכילים אלה, מציעי התיקונים, ראו את עיקרי היהדות המופשטים - מונותיאיזם ומוסר צרוף - כחלקים ביהדות אותם יש לשמר, ואילו בשאר היסודות המיוחדים ליהדות (כגון מצוות מעשיות וסממני לבוש), הם ראו כגורמים להתבדלות היהודים, ויש לוותר עליהם (ההפרדה בין העקרונות המופשטים לבין המצוות המעשיות היא, כנראה, השפעה נוצרית). למעשה, נועדו השינויים הללו לעקור את היסודות הלאומיים מהיהדות, מתוך ראיית היהדות ככנסיה דתית בלבד, שלמאמיניה שותפות אמונה בלבד, ללא כל צביון לאומי.
תופעה נוספת המתרחשת בתקופה זו היא הופעתה של ביקורת המקרא. שיטה זו פותחה על ידי הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה, לקראת סוף המאה ה-17, וצברה תומכים יהודים במאות ה-18 וְה-19. לפי שיטה זו, התורה לא ניתנה על ידי הקב"ה בסיני, אלא היא יצירה ספרותית אשר נכתבה בתקופה מאוחרת לזמן התורה, והמורכבת מפרי עבודתם של מחברים שונים בתקופות שונות; יצירות ספרותיות אלו גובשו, במהלך השנים ועל ידי עורכים מאוחרים, לכדי התורה שיש בידינו כיום.[1] שיטת ביקורת המקרא בעת החדשה נחשבה לשיטה הנאורה ביותר להבנת המקרא, בניגוד לשיטה המסורתית, וכמובן שהיא משפיעה על קיום תורה ומצוות ואמונה בתורה מן השמים.
בשיעורים הבאים נלמד על מפרשי המקרא בעת החדשה, ונראה כיצד פירושיהם מושפעים מן התופעות שהזכרנו: ההשכלה, האמנציפציה, הרפורמה וההתבוללות, וביקורת המקרא.
בחרתי להתחיל נושא זה בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש (להלן - רשר"ה). אמנם הוא איננו ראשון מבין המתמודדים עם תופעות אלו, אך פירושו הוא בין המייצגים הבולטים ביותר של לחימה נגד רוחות דורו. על פירושו של רשר"ה כתב נינו, הרב מרדכי ברויאר ז"ל:
...ניתן לומר - בלא כל חשש להגזמה, שפירוש רשר"ה לתורה היה בזמנו ובתקופתו, כעין פירוש רש"י, ליהדות גרמניה. אנשים, נשים ובני נוער, שביקשו ללמוד פרשת השבוע, היו מדלגים על כל פירושי התורה, כולל גם פירושי רש"י, ולומדים פירושו של רשר"ה...
על ייחודיותו של פירושו והסבר למעמד הבכורה שניתן בדורו נשתדל בהמשך דברינו.
 
ב. תולדות חייו של רש"ר הירש
ר' שמשון רפאל הירש, 1808-1888, נולד בהמבורג שבגרמניה. רשר"ה למד בנעוריו בגימנסיה אצל הרב יצחק ברנייס, רבה הראשי של המבורג, והושפע ממנו עמוקות. הרב יצחק ברנייס היה מנהיג בעל גישה מקורית ומודרנית, אשר התעניין בפילוסופיה כללית, אך מצד שני היה מהלוחמים הגדולים במגמות הרפורמה. גישה זו אנו מוצאים מאוחר יותר גם אצל תלמידו, רשר"ה - שילוב של לימודי הקודש עם לימודי החול, ומאבקו ביהודים הרפורמים. במקביל ללימודיו שימש רשר"ה עוזר בבית מסחר. בגיל עשרים נסע רשר"ה אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה. בשנת 1829 החל רשר"ה את לימודיו באוניברסיטת בון, שם למד תיאולוגיה (ככלל הנראה הוא לא סיים את לימודיו שם).
ב-1830, עם פרישת רבה של אולדנבורג, נתמנה רשר"ה לרבה של העיר. גילו הצעיר של הרב החדש (22) מעיד על כשורנו הרב. שנה לאחר מכן הוא התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, ועם מבקרי המקרא.[2] באותה תקופה הוא חיבר את ספרו הידוע "חורב", בו הוא מסביר בכלים מדעיים שעבודת ה' לפי התורה אינה מיושנת, ופרסם את מאמרו הידוע "אגרות צפון". שתי יצירות אלו נכתבו בגרמנית.[3] בשנת 1841 עזב את אולדנבורג ועבר לאמדן למשך שש שנים. באמדן הוא המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה, תחת הסיסמה "האמת מתקיימת, השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים. בשנת 1847 עבר לכהן כרבה של ניקולשבורג. כהונתו כרב התקבלה כפשרה: המשכילים קיבלו אותו כרב המשכיל ביותר אותו הם יצליחו למנות, והחרדים[4] קיבלו אותו כרב החרדי ביותר אותו הם יצליחו למנות. התוצאה הייתה ששני הצדדים קיבלו אותו רק "בדיעבד", וכהונתו התאפיינה ברצף פולמוסים הן עם החרדים והן עם הרפורמים.
בשנת 1850, אחד-עשר בתי אב אורתודוקסים בפרנקפורט קיבלו רישיון ליצירת קהילה נפרדת בראשות רב משלהם, בשל הדומיננטיות של המשכילים בעיר. הקהילה קראה לעצמה "עדת ישורון". הרב הירש החליט לעזוב את כס הרבנות המבוסס למען קהילה קטנה זו, שאנשיה היו בעלי השקפת עולם קרובה לשלו. הצלחתו בקהילה זו הייתה עצומה - רבים הצטרפו לקהילה זו תוך זמן קצר, וקהילות דומות לשלו קמו בערים שונות ברחבי גרמניה.[5] מכאן מתפתחת התנועה "הניאו אורתודוקסית".[6] בפרנקפורט רשר"ה כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית, [7] וכן פרשנות לסידור התפילה ולתהילים. ביאורו לתורה, כפי שנראה להלן, הושפע רבות מהתהליכים שעברה הקהילה היהודית במאה ה-19. בנוסף, רשר"ה ניסה להוסיף חידושים עדכניים לאורתודוקסיות המסורתית: בית הכנסת נבנה בהדר ופאר רב, שרה בו מקהלת גברים, ובשחיטה הקפידו על כללי היגיינה. החידוש המשמעותי ביותר היה שבבית הספר התיכון שבראשו עמד, שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, האידיאל היה לחנך תלמידים המשלבים תורה עם דרך ארץ.
 
ג. מטרת פירוש רשר"ה לתורה
את מטרות כתיבת פירושו לתורה מציין רשר"ה בהקדמתו:
...לבאר את פסוקי המקרא מתוך עצמם, לשאב את הביאור הזה מתוך הביטוי המילולי לכל גווניו, לדלות את פירוש המילולי לכל גווניו, לדלות את פירוש המילים מתוך אוצר לשון כתבי הקודש, לשאוב ולתאר, על ידי מחקרי לשון אלה ומתוך מסורות ההלכה והאגדה שנמסרו לנו מימי קדמוניות אומתנו יחד עם נוסח התנ"ך, אותן אמיתות, אשר עליהן מושתתת השקפת העולם והחיים היהודית, ואשר הן חוקות חיי ישראל לעולם ועד - הנה זאת משאת נפשו של המחבר, ואם פירוש זה לא החטיא את המטרה הזאת מכל וכל, הרי שהמחבר לא יגע לריק. מקוה הוא שתרם בו תרומה צנועה להכרה על אודות אחידותה המלאה של הרוח המפעמת בכתבי הקודש של דבר ה', וכן להכרה שהרוח הזאת איננה נחלתם של ימי קדם שאבד עליהם כלח, אלא חיה היא איתנו בהווה, ובה תקוות העתיד של כל מאווי האנושות
לפי דברים אלה, המטרה העיקרית של רשר"ה היא לדלות מתוך התורה את השקפת העולם והחיים היהודית. עבור רשר"ה, מטרת הבנת הפשט היא הבנת ההשקפה היהודית אותה התורה באה ללמד, דהיינו כיצד הכתובים מעצבים את עולמו הרוחני של האדם. מטרה זו עומדת במרכז פירושו של רשר"ה.
 
ד. נושאים חינוכיים בפירוש רשר"ה לתורה
רשר"ה, כמחנך הדור, מביע דעה על נושאים חינוכיים רבים, ומפרש את התורה בהתאם לצורכי דורו. במסגרת זו נוכל לעמוד רק על מספר מצומצם ביותר של נושאים כאלו.
נישואין
בפסוק המתאר את נישואי יצחק עם רבקה, "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה.." (בראשית, כ"ד, סז) מעיר רשר"ה על הסדר של הפעלים בפסוק - תחילה "ויקח" ואח"כ "ויאהבה":
...ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין. רוב הנישואין בישראל לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה...אין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובילות הלקוחים מהחיים כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שלאחריהם...לא כן הנישואין בישראל...שם החתונה איננה שיא הפריחה אלא שורש לאהבה.
חינוך
בביאורו לפסוק המתאר את גדילתם של יעקב ועשיו, "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית, כ"ה, כז), מנסה רשר"ה להשיב על השאלה כיצד הפך בנם של יצחק ורבקה להיות עשיו הרשע. לדברי רשר"ה, הגורם העיקרי לכך היה החינוך הלקוי שהעניקו יצחק ורבקה לעשיו:
...הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב לנטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי, כ"ב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את הנטיות הרדומות בעמקי נפשו...התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות...
בהקשר זה, מעניין פירושו הפסיכולוגי לאהבת יצחק את עשיו ולאהבתה של רבקה ליעקב (שם, שם, כח):
בכוח המשיכה של הניגודים, נוכל להבין בנקל את אהבת יצחק אל עשיו ואהבת רבקה אל יעקב. יצחק, שהיה "עולה תמימה", התרחק מהמולת העולם, והעדיף את נאות השקט באר לחי רואי על פני החברה האנושית ההומיה. ייתכן שהוא אהב את אופיו של עשיו העז ונועז במעשיו, המסוגל להנהיג את הבית בכשרון שעלה על שלו. כנגדו רבקה ראתה ביעקב את הדמות השלמה, הרחוקה בתכלית מכל מושגי בית אביה.
 
ה. פירושי רשר"ה לאור תקופת ההשכלה
כאמור לעיל, רשר"ה רואה באור חיובי את תקופת ההשכלה והאמנציפציה, כהזדמנות לתקן עולם במלכות שד-י. לגבי רעיונות סוציאליים שונים שהתחדשו בעת החדשה, רשר"ה טוען כי הם כלל אינם חדשים, אלא התורה קדמה להם. דוגמא לכך היא השוויון בין בני האדם: רשר"ה ראה את האמנציפציה כתופעה היכולה להשפיעה באופן חיובי על היהודים, וכמבטאת רעיונות המצויים כבר בתורה.[8] בפירושו נוכל למצוא כמה פעמים את הרעיון של שיוון וחירות של בני אדם. כך, למשל, בפירושו לפסוק המסיים את פרשת העקידה, "וילכו שניהם יחדיו" (בראשית כ"ב, יט), כותב רשר"ה כך:
 בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת. אחרי התעלות כזאת אל קרבת ה', אחרי התרוממות כזאת מעל לכל תחום ארצי, הרי אנשים כאברהם ויצחק היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והענין האלוקי, ששוב לא היה להם כל ענין בחיים הארציים הרגילים ובבני אדם ארציים רגילים... שונה בתכלית היא הרוח אשר מעשה המופת של אברהם ויצחק ינחילנה לדורות. לאחר שבה עתה השלימו את העליון שבמעשי אדם עלי אדמות...אין מעלת גבוהה בעיניהם בשום דבר, ממעלת של האחרים. בעיני בן-אברהם נחשבים כל בני האדם שווים במשלוחי ידם, ואין הוא עושה הבדלה בין עצמו ובין חוטבי עצים או משרתים נמוכי דרגה...
דוגמא נוספת: ברוח האמנציפציה, מגן רשר"ה על מצוות שכאורה נוגדות את עקרון השוויון בין המינים. למשל, כך הוא כותב בפירושו לבראשית כ"ג, יט:
 ...גם קידושי אשה נלמדים מקיחת שדה עפרון[9]. "היהודי קונה את אשתו", כך מאשימה אותנו תקופה חסרת מחשבה. אמת ויציב, הוא קונה את אשתו, אך כנגד זה היא נשארת שלו. והרי הוא מכבד אותה כקינינו העליון עלי אדמות...
בפרשת עבד עברי טוען רשר"ה כי פרשה זו איננה שוללת חירותו של אדם, אלא באה לסייע בידי עבריין; וכך כתב בביאורו לשמות כ"א, ו:
 ...ציוותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה...והנה בכמה חבילי סייגים הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי שלא תדוכא התודעה המוסרית שבנפש העבריין, כדי שלמרות מעמדו המושפל עדיין יחוש שרוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחוה...כמה טירחות הטריחה את האדון, כדי שיקוימו קשרי משפחה של העבד ולא תופקר משפחתו ליגון ולאנחה בעקבות פשעו...
רשר"ה מוסיף לבאר מדוע עונש העבד העברי נאור ומוסרי יותר מעונש המאסר המקובל :
עונשי מאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר - אין להם מקום בתורת ה'.
דוגמא נוספת להתייחסות של רשר"ה לתקופתו היא התנגדותו ליהודים הרפורמים[10]. בבראשית, י"ח, יט, מופיע פסוק המתאר את צאצאי אברהם: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". רשר"ה מתייחס לעובדה שבפסוק מופיע תחילה "לשמור דרך ה'", ורק לאחר מכן "לעשות צדקה ומשפט":
מקודם "ושמרו דרך ה'" ואח"כ "לעשות צדקה ומשפט" - ההליכה עם ה' בדרך הטהרה המוסרית הנה תנאי ושורש ליחסי צדק ויושר עם הבריות. רק דור שהורתו, לידתו וגדולו בחיק החוקים, והחוקים משמים נר לרגליו - רק דור כזה מוכשר לעשות צדקה ומשפט. המצוות שבין אדם למקום הרי הן תנאי מוקדם ושורש למצוות שבין אדם לחברו.
אין ספק כי טענה זו היא טענה נגד תנועת הרפורמה, שטענה שאין צורך לקיים את המצוות המעשיות שבין אדם למקום.
בהקשר זה יש להתייחס לדרכו של רשר"ה בביאור טעמי המצוות. התנועה הרפורמית, ברצונה לטשטש ולבטל את ההבדלים בין היהודים לבין הנוצרים, ביקשה לבטל את קיום המצוות המעשיות,[11] בעיקר אלו שייחדו את העם היהודי. אחת מטענותיה של התנועה הרפורמית הייתה שמצוות התורה ניתנו בהקשר מסוים ולשעתן, ואשר על כן הן אינן רלוונטיות לתקופתנו. כחלק ממלחמתו של רשר"ה בדעות אלו, רשר"ה טען שהמשמעות של המצוות איננה פרגמטית בלבד, אלא הן בעלות יסוד השקפתי. הוא הקדיש חיבור שלם העוסק בחקר הסמלים בכלל, וביאור המצוות כסמלים בפרט, וכך הוא הראה כיצד המצוות מתאימות גם לתקופתו. דוגמא יפה לכך ניתן לראות בפירושו לויקרא ט"ז, ד "ורחץ במים את בשרו", שם עוסק רשר"ה במשמעות הסמלית של חיוב קידוש ידיו ורגליו של כהן גדול ביום הכיפורים לאחר כל החלפת בגד:
 ...למדנו מכאן, שלא רק ההפשטה שבין קודש לקודש, אלא גם ההפשטה שבין קודש לחול טעונה קידוש ידים ורגלים...הווה אומר: גם פשיטת בגדי קודש לצורך לבישת בגדי חול של יום-יום -אף היא יש בה משום עבודה. ונמצא זה הרעיון, המסיים את סדר היום הזה: משמעות כל המעשים הסמליים שבמקדש היא בחיים הממשיים שמחוץ למקדש, כי חיי החול מגשימים את הרוח, הנשאבת בחיי המקדש. אכן משמעות השאיפות שבבגדי הקודש - היא במעשים הנעשים בבגדי החול.
קשה שלא לראות בפירושו זה ביטוי ליחסו ל"תורה עם דרך ארץ": רשר"ה דוגל בהשכלה ובתרבות החדשה, ובכל אלו יש ביטוי לעבודת ה'. אולם, חיי החול צריכים לבוא מתוך מגמה של קדושה: "חיי החול מגשימים את הרוח הנשאבת בחיי המקדש".
 
ו. אטימולוגיה בפירוש רשר"ה
רשר"ה עסק רבות בחקר הלשון העברית. לדעתו, שורשי המילים מלמדים על המשמעות הפילוסופית של המילה. על התיאוריה של חשיבות הלשון במשנת רשר"ה כתב הרב מרדכי ברויאר ז"ל:[12]
...רבינו הניח כיסוד ועיקרון שלשון זו נושאת בקרבה את בשורת הבורא לאדם ולישראל לא רק בתוכנה אלא גם בצורתה. שפת המקרא היה השפה ה"אוביקטיבית" שבה נסך הבורא בדפוסי לשון את משמעותם של הדברים כפי שעלתה במחשבתו וכפי שרצה שהאדם יתייחס אליהם.
רשר"ה השתמש בעיקר בתורת "קירבת ההגאים" לצורך הבחנותיו האטימלוגיות, כלומר לדעתו כל האותיות בעלות אותו המקור[13] מתחלפות זו בזו. כך, למשל, יש קשר בין המלים נסע-נשא-נסה-נסח, וכולן מורות על תזוזה מסויימת:
"נשא": להרים וליטול דבר ממקומו. "נסה": להעלות לדרגה גבוהה יותר... כי זה כל עצמו של הניסיון. "נסע": לעזוב מקום מדעת ומרצון. "נסח": לעקור בכח ובחזקת היד.
(פירוש רשר"ה לספר בראשית, י"א, ב).
דוגמא נוספת נמצאת בבראשית מ"ב, ג, בפסוק "פן יקראנו אסון"; "קרא" קרוב ל"קרה", "קרע", וְ"קרח", ולכאורה אין קשר בין המילים הללו. אך רשר"ה טוען שלאמיתו של דבר, הן גוונים שונים לרעיון יסודי אחד: "קרא" - להביא את האדם לידי כך שיעזוב מרצון את כיוון דרכו; "קרע" - הקריעה מביאה את חלקיקי הגוף לכיוון המנוגד; "קרח" - מקבץ את חלקיקי הגוף שכיוונם מנוגד לכוח הדביקה; "קרה" - ההשפעות הקוראות לאדם או לעצם, לשנות מכיוונו הטבעי שבחר בו מרצון ולפנות לכיוון אחר, קרויות "מקרה".
דרכו האטימולוגית בהחלט ספקולטיבית, ולרוב איננה מקובלת בחקר הלשון היום. יחד עם זאת, היא יצירתית, וכמו כל שאר פירושיו לתורה, היא מוסיפה "נשמה" לדברי התורה. על פירושיו של רשר"ה היה נוהג הרב ברויאר לומר את הדברים הבאים:
כל משמעות, שאדם מישראל מוצא בתורה, היא היא המשמעות "האמיתית" של התורה, כפי שהיא מדברת אליו מתוך האות המיוחדת לו בתורה. תדע שכן, שהרי כך מקובל לומר היום אפילו בספרות החול: משמעות כל יצירה איננה תלויה בכוונת הסופר, אלא היא מסורה לשיקול דעתו של הקורא; וכל משמעות שהקורא מוצא ביצירה היא היא משמעותה "האמיתית". קל וחומר הדברים אמורים בתורת ה', שפירושה איננו" בשמים", אלא הוא נמסר לאדם הקורא והלומד: כל פירוש, שהוא "יפה" בעיני הלומד, ודעתו מתיישבת בו - מאליו הוא מכוון לאמיתה של התורה, כפי שהיא יוצאת לו מתוך האות המיוחדת לו בתורה. משום כך פירושי רש"ר הירש אינם ניתנים לא להוכחה ולא לסתירה; אי אפשר לומר עליהם שהם "נכונים" או "לא נכונים", אלא אפשר רק לומר שהם "יפים"; כי הם מבטאים אותה משמעות של התורה, המתאימה לשורש נשמתו של הלומד.
("פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה", מחניים 4 (ב), תשנ"ג).
 
 
 

[1]   לדעתם, גם שאר המקרא התגבש בצורה דומה: ספרי הנביאים, לדוגמא, לא נאמרו בנבואה מפי הקב"ה, אלא נכתבו על ידי כותבים מאוחרים, ונערכו לאחר מכן.
[2]   ככל הנראה מאבק זה נכשל, שכן כאשר רשר"ה עזב ב-1841 (לעיר אמדן), מינתה הקהילה באולדנבורג רב רפורמי כמחליפו.
[3]   על כך ביקר אותו הפרשן שד"ל, במכתב שכתב לו לאחר ששלחו רשר"ה העתק של המאמר:
מה היה לו, לבעל 'אגרות צפון'? הנהפך להיות גייגר או אדלהיים? כי יכתוב לשד"ל בלשון הצפון ולא בשפת יהודה וירושלים?
[4]   המגזר הקרוי בפינו כיום "חרדים", על מאפייניו השונים, לא היה קיים בתקופה זו, ובוודאי שלא היה מגזר שהזדהה בשם זה, ועל כן יש כאן אנאכרוניזם; עם זאת, במבט לאחור, ניתן לקבוע שהמאפיינים האידיאולוגיים של הציבור שהתנגד לרפורמים דומים, לפחות חלקית, לציבור החרדי של היום, ועל כן הוא מכונה כאן חרדים.
[5]   עם עליית הנאצים לשלטון וסגירתם של הישיבות ובתי הכנסת ברחבי גרמניה, רבה של הקהילה, יוסף ברויאר, עבר לארה"ב, ושם פתח את קהל עדת ישורון וושינגטון הייטס (במהנטן). קהילה זו הפכה לקהילה גדולה, ומאוחר יותר נפתחו סניפים שלה במקומות שונים בארצות הברית. בשנים האחרונות נפתחו בארץ (על ידי מכון מורשת אשכנז) מספר קהילות הממשיכות את דרך קהילתו של הרב הירש בפרנקפורט, כשאחת הבולטות שבהן היא קהל עדת ישורון בשכונת רמות בירושלים. קהילות נוספות נמצאות בבני ברק, ביתר וקריית ספר.
[6]   ההבדל בין האורתודוקסים לניאו אורתודוקסים התבטא בכמה תחומים: ראשית, בעוד האורתודוקסיה ביקשה לשמור על אופייה הסגור של הקהילה, וראתה באמנציפציה כגורם הרסני ליהדות, הניאו אורתודוקסיה ביקשה לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. שנית, הניאו אורתודוקסיה סברה שהתרבות האירופאית יכולה להפרות את הדת היהודית, ואילו סברה שאין שלא. כמו כן, הניאו-אורתודוקסיה הדגישה את חשיבותם של טקסים, נימוסים ואסטטיקה של בית הכנסת, ואילו האורתודוקסיה לא.
[7]   בשנת 1992 תורגם פירושו לתורה לעברית, על ידי נינו, הרב מרדכי ברויאר ז"ל.
[8]   כך הוא כתב, למשל, באופן מפורש, כתב באגרות צפון, אגרת ט"ז:
מברך אני את שיווי הזכויות משראיתי כי כובד הלחץ במידתו הגדושה היה דוחק את עם ישראל מתוך תחומי החיים היה מקצץ באפשרותו לטפח את קנינו הרוחני. היה מצמצם את הפיתוח החופשי של תכונותיו הנעלות... ורואה אני בכך עמוד השחר המבצבץ ועולה שוב בתוך הגזע האנושי - פרוזדור כדי להיכנס לתוך הטרקלין של ההכרה "כי ה' הוא אדון הכל...כי כל האנשים בניו הם...
[9]   קידושין ג.
[10]            חשוב לציין כי התנועה הרפורמית בגרמניה הייתה יותר דומיננטית מאשר במדינות אחרות. הסיבה העיקרית לכך הייתה שבגרמניה המאבק לקבלת האמנציפציה ושימורה היו קשים במיוחד, והסתיים באופן רשמי רק כמאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית, בשנת 1869. לכל אורך חייו של רשר"ה שאלת האמנציפציה בגרמניה הייתה מוטלת בספק, ועדיין היה צורך לשכנע את הציבור הכללי שהיהודים "ראויים" להיחשב אזרחים גרמניים שווי זכויות. על רקע עובדה נוכל להבין את הצורך הרב שהורגש ברחוב היהודי בימיו של רשר"ה להראות כ"גרמנים לכל דבר", ולנסות לטשטש גורמים דתיים המבדילים בין היהודי לבין שכנו הגרמני.
[11]            הנצרות ביטלה את קיום המצוות המעשיות כבר בראשית דרכה.
[12]            בדברי המבוא לתרגום פירוש רשר"ה לספר בראשית.
[13]            הכוונה להתחלפות האותיות הגרוניות זו בזו, או השפתיות, או השיניות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)