דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 19

הרמב"ן | דרך האמת ודרכי פרשנות נוספים

קובץ טקסט

השיעור הקודם עסק בנושאים השקפתיים במשנת רמב"ן. שיעור זה יעסוק במאפיינים נוספים של פירוש רמב"ן לתורה.

א. תורת הסוד - 'על דרך האמת'

אחד מסימני ההיכר של פירוש רמב"ן לתורה הוא השימוש במילים "ועל דרך האמת".[1] כאשר רמב"ן מקדים מלים אלו, בכוונתו להביא פירוש המשתמש במושגים מתוך תורת הסוד.[2] בעוד שפירושי הפשט של רמב"ן אינם דורשים רקע מיוחד מלבד הכרת התורה, את פירושיו הקבליים לא ניתן להבין ללא הבנה של מושגים קבליים,[3] ומסתבר שרמב"ן אכן התכוון לכך שרק יחידים בעלי מסורת בתורת הקבלה יוכלו להבין את דבריו:[4]

...ואני הנני מביא בברית נאמנה והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דבר ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין...

(רמב"ן, הקדמה לפירוש לתורה).

בכך רמב"ן יצר או השתמש במעין צופן, כך שמצד אחד הוא יוכל להפיץ את דבריו, ומצד שני להסתיר אותם ממי שאינו בקי בתורת הקבלה ולא למד "מפי מקובל חכם".

פירוש על דרך הסוד יופיע כאלטרנטיבה נוספת לאחר שרמב"ן הביא את פירוש הפשט, ובדרך כלל לא יוצג הפירוש הקבלי כפירוש בלעדי. דוגמא אחת לכך נמצאת בשמות ב', כג - כה. הכתוב שם מתאר את קושי השעבוד במצרים ואת זעקת בני ישראל, ואז מציין הכתוב "וידע אלוקים". פרשני המקרא מתמודדים כאן עם השאלה מה משמעות ידיעת ה' כאן - האם הקב"ה ידע בעקבות זעקתם משהו שהוא לא ידע קודם? על כך כותב רמב"ן:

...ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול,[5] ועתה שמע אלוקים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם...

לאחר פירוש זה שעל דרך הפשט מוסיף רמב"ן פירוש על פי תורת הסוד, בו מגלה רמב"ן טפח ומסתיר טפחיים:

ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה...ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר, אות עו), תבינהו משם.

ב. 'ציטוט' ו'שיבוץ' בפירוש רמב"ן

בהזדמנות זו ראוי להקדיש מספר שורות לדרכו של רמב"ן בציטוט פסוקים ומקורות יהודיים. לכך הוקדש מאמרו של חזן אפרים, "קווים אחדים ללשונו של רמב"ן בפירושו לתורה - לדרכי השיבוץ ושילובי המקורות בכתיבתו", מחקרי מורשתנו, א [תשנ"ט], עמודים 163-174. המחבר מבחין בין 'ציטוט' לבין 'שיבוץ' בפירוש רמב"ן. רמב"ן מרבה לצטט מקורות חז"ל ומקורות מקראיים לצורך ההוכחה וחיזוק לדבריו, ובמקרים אילו יופיע לפני הציטוט מילת הקדמה כמו "כדכתיב", "ככתוב", "כמו שאמר" וכדומה. בנוסף על השימוש בציטוט מרבה רמב"ן להעזר בטכניקת ה'שיבוץ', שהיא סגנון כתיבה בו המחבר משלב בתוך המשפט פסוק שלם או חלקי או מאמר חז"ל מבלי להודיע לקורא שמדובר בציטוט. אמנם כתיבה בסגנון זה כבר קדמה לרמב"ן, אך אצל רמב"ן סגנון השיבוץ תדיר בצורה יוצאת דופן, והיא בעלת ערך סגולי מכובד להבנת עומק משמעות דבריו. לעיתים סומך רמב"ן על בקיאות הקורא ואף אינו טורח לשבץ את הפסוק כולו אלא את תחילת הפסוק כאשר לצורך הבנת הדברים לעומקם יש להכיר את הפסוק כולו.

לצורך הדגמת הדברים נעיין בשיבוץ רמב"ן לפסוק שנלמד לעיל (שמות ב' כה - "וידע אלוקים"):

ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול.

המלים המודגשות הן שיבוץ מתוך הפסוק: "...ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות..." (דברים ל"א, יז). באמצעות שיבוץ זה אנו יורדים לעומק פירוש רמב"ן: צרות המגיעות לעם ישראל מתוארות כ'הסתר פנים', כלומר הם ביטוי לחוסר יחס של הקב"ה, ועל פי זה יכול רמב"ן כאן לפרש שפירוש המילים 'וידע אלוקים' הוא שהקב"ה מפסיק את הסתר הפנים.

ג. רגישות פסיכולוגית

מאפיין חשוב נוסף של פירוש רמב"ן הוא הרגישות הפסיכולוגית. רמב"ן נוהג לבאר כתובים באמצעות ניתוח המניעים של הדמויות הפועלות, בהתאם למה שסביר בעיניו בהתחשב במאפייני הדמויות ובהקשריהן. אחת הדוגמאות המפורסמות מופיע בפגישה המרגשת בין יעקב לבין יוסף במצרים לאחר למעלה מעשרים שנה של פירוד:

ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד.

 (בראשית מ"ו, כט).

השאלה הידועה היא את מי מתאר הפסוק החל מן המילים "וירא אליו" והלאה - "וירא" ו"ויבך" הם לשון יחיד, ואם כן הם נאמרו רק על יעקב או רק על יוסף, אבל כיוון ששניהם נזכרו קודם לכן בפסוק, לא ניתן לדעת מי הוא נושא פעלים אלה.

רמב"ן פירש את הפסוק כך:[6]

...הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך.

לדעת רמב"ן, סביר יותר להניח שיעקב הזקן הנפגש עם בנו האבוד הוא זה שבוכה, ולא "הבן הבחור המולך".

דוגמא נוספת לשימוש בפסיכולוגיה בפירוש רמב"ן אפשר למצוא בביאור דברי רמב"ן לגזירות פרעה. פרעה פונה לעמו במלים: "הבה נתחכמה לו" (שמות א', י), ורמב"ן מתייחס לשאלות מדוע צריך היה מלך מצרים "להתחכם"? מדוע הוא פשוט לא הרג את מי שרצה להרוג? מה פשר הגזירות השונות עד ל'פתרון הסופי' של זריקת הבנים ליאור?

על כך עונה רמב"ן את התשובה הבאה:

לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס...אחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן צוה לכל עמו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' אתם. והענין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו" (להלן, ב' ג).[7]

(רמב"ן, שמות, א', י).

בפירושו זה מסביר רמב"ן את הפסיכולוגיה שבה השתמש פרעה על מנת לשכנע את בני עמו להיות שותפים לרצח עם. פרעה נדרש ל"התחכמות" שכן הן בני ישראל יסרבו ללכת כצאן לטבח, והן המצרים המקומיים יתנגדו לחוסר הצדק שברצח עם ישראל. על ידי 'התחכמות', כלומר שינויים הדרגתיים ביחס כלפי בני ישראל, ויצירת אווירה בה המצרים פועלים בעצמם נגד עם ישראל, תושג בסופו של דבר המטרה הסופית: חיסול כל הבן הילוד.[8]

דוגמא אחרונה: בפנייתה של רחל ליעקב "הבה לי בני ואם אין מתה אנוכי" (בראשית, ל', א-ב), הטיב רמב"ן לרדת לעומקה של דבריה של רחל ולפשר חרון אפו של יעקב:

...ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער...וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. "ויחר אף יעקב" - שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו...

לפי דברי רמב"ן, כעסו של יעקב איננה על עצם בקשתה, אלא על תפיסה המוטעית של התפילה: רחל סברה שתפילה תועיל "על כל פנים", דהיינו שישנה וודאות שה' יענה לתפילה. רמב"ן גם עומד על מצביהם הנפשיים של יעקב ורחל בתיאור מצוקתה של רחל, והבנת תגובתו של החריפה של יעקב.

ד. "סרס המקרא ופרשהו"

תופעה פרשנית הבאה לידי ביטוי מספר רב של פעמים בפירוש רמב"ן היא ביאור הפסוק באמצעות "סירוס המקרא": לעיתים, על מנת להבין את כוונת הפסוק יש לקרוא אותו כאילו סדר המלים בו שונה.[9]

סירוס המקרא איננה 'המצאה' של רמב"ן, וטכניקה זו מופיעה כבר בברייתא ל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, מידה ל"א: "מוקדם שהוא מאוחר בענין". אולם, אין ספק שרמב"ן עושה שימוש רחב ומשמעותי במידה זו בפירושו לתורה.

אחד המקומות המרכזיים בהם נעזר רמב"ן בטכניקת סירוס המקרא הוא בפירושו לפסוק "...כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, יג):

"כי גר יהיה זרעך" - זה מקרא מסורס, ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי... ועניין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם.

הקושי בפסוק הוא הקביעה שעם ישראל יהיה גם גר וגם עבד במשך ארבע מאות שנה, אך בפועל השעבוד נמשך הרבה פחות מארבע מאות שנה. על כן מציע רמב"ן לקרא את הפסוק באופן הבא: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועבדום וענו אותם". כלומר, תיאור הזמן "ארבע מאות שנה" מוסב לא על העבדות והעינוי המתוארים מייד לפניו, אלא רק על הגירות המתוארת קודם לכן.

כיוון שזהו המקום הראשון בתורה שמשתמש רמב"ן בביטוי "מקרא מסורס"[10], מרחיב רמב"ן את הדיבור על עיקרון סירוס המקרא, ומביא ללומד מקבץ דוגמאות של פסוקים קשים מהתורה ומהנביאים, אשר ניתן ליישבם באמצעות עיקרון זה:

והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב, וכן "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי" (להלן, ל"ט, יז), וכן "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף" (שם, מ"א נז), וכן "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות, י"ב טו)...ורבים כן.

רמב"ן מציע כמה דוגמאות, ואנו נעיין בראשונה, הלקוחה מתוך דברי אשת פוטיפר לבעלה פוטיפר: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי". ברור שפוטיפר לא הביא את העבד במטרה לצחק באשתו, וטכניקת סירוס המקרא מבהיר את כוונת הפסוק : "העבד העברי אשר הבאת לנו בא אלי לצחק בי".[11]

ה. "מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים במקום אחר"

כאשר קיים חוסר התאמה בין מעשה לבין תיאור מאוחר יותר של המעשה, פותר רמב"ן את חוסר ההתאמה באמצעות הכלל "מדרך הכתוב שמקצרים במקום אחד ומאריכים במקום אחר"[12].

למשל, כאשר אחי יוסף מתחרטים על מכירת אחיהם הם אומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו..." (בראשית, מ"ב, כא). הקושי בכך הוא שבתיאור מכירת יוסף (שם, פרק ל"ז) לא סופר שיוסף התחנן לאחיו. רמב"ן (שם, מ"ב כא) מציע שלוש תשובות לכך, והשלישית היא ש"מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר": התורה לא רואה הכרח לחזור על כל פרטי האירועים פעמיים, אלא היא תספר בשעת האירוע חלק מהפרטים, ובשעת תיאור מאוחר יותר היא תגלה פרטים אחרים, והלומד מוזמן לחבר בין כל הפרטים. ניתן להוסיף שדווקא משום שהסיפור יופיע לאחר מכן שוב התורה מקצרת בתיאור הראשון שלו.[13]

***

ישנם עוד כללים פרשניים רבים בהן נקט רמב"ן, אך לצערנו לא נוכל להזכיר את כולם. אין ספק שרמב"ן הוא מהדמויות המשפיעות ביותר על עיצוב עולם פרשנות המקרא ועל השקפת העולם היהודי בכלל.

נסיים בדברי רמב"ן המתאים לחג העצמאות הסמוך לשיעור זה:

...אלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.

(רמב"ן, ויקרא, כ"ו, טז).

 

 


[1]   ביטוי המופיע בפירושו למעלה מ-100 פעמים.

[2]   תורת הסוד של רמב"ן איננה זהה עם ה'קבלה' שהחלה להתפתח בסוף המאה ה-12.

[3]   משה הלברטל חקר את תורת הקבלה במשנת רמב"ן בחיבורו המקיף "על דרך האמת, רמב"ן ויצירתה של מסורת", ירושלים 2006. בעמוד 11 שם הוא כותב:

בין השיטין של פירושו העשיר לתורה פיזר רמב"ן רמזים קבליים שהכתירם בתואר "דרך האמת". בכך יצר חיבור יוצא דופן המשלב פנייה לשני קהלים שונים. רוב רובם של הלומדים את הפירוש, שאינם מסוגלים לחדור מבעד למסווה הרמזים של רמב"ן, רואים בפתיחה "ועל דרך האמת" סימן לדילוג, עד שישוב הפירוש לרובד הגלוי של הדברים. לא זאת בלבד אלא שבבית מדרשו של רמב"ן היו ככל הנראה מי ששתו בצמא את תורתו הגלויה והסתייגו מרובד הסוד של הגותו.

[4]   פעמים יופיע מיד אחרי פירוש שהוא "על דרך האמת" הביטוי "סוד" או "והמשכיל יבין".

[5]   על פי הפסוק בדברים ל"א, יז; נסביר את הדברים בפירוט בהמשך.

[6]   לאחר הבאת דבריו של רש"י, ודחייתם.

[7]   דברים אלו, שנאמרו לפני כ-800 שנה, נכונים גם לגבי דורנו, ובאותה מידה הם יכולים להאמר על חוקי הרייך השלישי.

[8]   יש לשים לב לכך כי דברי רמב"ן כאן אינם באים לבאר קושי מקומי במילה או בפסוק מסויימים, אלא הוא מנתח נושא רעיוני מורכב: בירור הרציונאל העומד מאחורי גזירות פרעה, והאופי ההתפתחותי של גזרות פרעה. לצורך מטרה זו נעזר רמב"ן בפסוקים רבים אשר כולם יחד מתחברים למארג המיישב את המקראות. זאת היא דוגמא נוספת לאחד המאפיינים של פירוש רמב"ן עליו עמדנו בשיעור הראשון שעסק בו (שיעור 17) - הפירוש הוא פירוש נושאי-כוללני, בו רמב"ן משתמש בפסוקים נקודתיים כקרשי קפיצה לנושאים כוללניים.

[9]   א. נחמה ליבוביץ היטיבה לבאר את משמעות המונח 'סירוס המקרא':

ויש להדגיש, שהביטוי "סרס המקרא ודרשהו" אינו אלא מונח טכני, המצוי בפי רבים מחכמי ישראל, ברצותם לומר: פסוק זה יש להבינו על ידי שתתרגם אותו תחילה לסדר מלים אחר, ואז יקל עליך לפרשו. בשום אופן אין להבין את הביטוי כהנחיה לביקורת טקסטואלית [הדגשה שלי, א.ר.] כאילו הכתוב משובש וצריך תיקון כלשהו. במקרה שלפנינו, כוונתו - כפי שהסברנו לעיל - אינה אלא זאת: הכתוב סוגנן לפי סדר מסויים, נכון והגיוני לחלוטין, אך כדי לעמוד על סדר הזמנים של האירועים, יש לשנות את סדר האיברים ולקראם בכיוון הפוך או שונה.

(נחמה ליבוביץ ומשה ארנד, פירוש רש"י לתורה,אוניברסיטה פתוחה , כרך א, ת"א תש"ן עמוד 215).

ב. בספרה "עיונים חדשים לספר שמות", ירושלים תשנ"ו, עמוד 157 הערה 8, מתמודדת נחמה עם הבעייתיות בדרישה לסרס המקרא על מנת לפרשו, ומיישבת את הדברים באופן הבא:             

רמב"ן משתמש לא אחת בדרך זו שהיא בוודאי אחת ממידות הפשט. עלינו לזכור שסדר המלים ההגיוני, המעמיד בסמוך את האברים הסמוכים זה לזה מבחינה הגיונית, הוא רק אחד מסדרי המלים האפשריים. יש גם סדר מלים ריתמי או מוסיקלי, ויש סדר מלים "דידקטי", המעמיד את החשוב לו בתחילה ובסוף לשם הבלטה ומפריד ביניהם - וגורמים פסיכולוגיים ואסתיטיים מתגברים לפעמים על הסמיכות ההגיונית.

במאמרו של מאיר רפלד, "והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב", בתוך פרקי נחמה, ירושלים תשס"א (עמודים 273-275), משתדל המחבר להבין את מגמת נותן התורה לכתיבת פסוקים שלא על פי הסדר ההגיוני.

[10] אמנם בפירושו לבראשית ח', ב נקט רמב"ן בלשון "וטעמו כמו מסורס", אך מושג זה אינו זהה למושג "מקרא מסורס".

[11] אפשרות אחרת לסירוס הפסוק היא "בא אלי לצחק בי העבד העברי אשר הבאת לנו".

[12] ובלשון חז"ל: "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי, ראש השנה, פרק ג, דף נ"ח).

[13] התשובה הראשונה של רמב"ן היא שברור שיוסף התחנן לחייו, ולא היה צריך לכתוב זאת:

...מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות...

במקום אחר רמב"ן מנסח כלל זה במשפט "הכתוב יקצר בדבר הנשמע".

התשובה השנייה של רמב"ן היא ש"ירצה הכתוב לקצר בסורחנם", כלומר התורה אמנם איננה מסתירה את העובדה שיוסף התחנן לאחיו, אך היא מספרת עובדה זו במקום מאוחר יותר כדי שלא להבליט את אכזריותם של האחים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)