דילוג לתוכן העיקרי

שופטים | ריכוז וביזור

קובץ טקסט
פרשת שפטים מתאפיינת בדגש חזק על ריכוזיות. מגמה זו התחילה כבר בפרשת ראה, עם ההתעקשות החוזרת של ריכוז חיי הדת "במקום אשר יבחר ה'". בפרשה שלנו, הנושא עובר מריכוזיות דתית לריכוזיות פוליטית וחברתית. החל מפסוק ח' בפרק י"ז (וכן, במידה מועטה יותר אולי, כבר בפסוק ב'), אנו רואים כי הבעיות של ניהול החברה אזרחית אמורות להיפתר על ידי מוסד מרכזי של עם ישראל, הנמצא באותו מקום שיבחר על ידי ה', המקום שאנו מכירים כירושלים.
 
1. י"ז, ח'-י"ג – מערכת המשפט המרכזית
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:
... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:"
כדאי לשים לב כי ציווי זה, החובה לציית לסמכות של הסנהדרין, אינה מוצגת אך ורק כנובעת מצורך מעשי. האזכור החוזר לכך שמוסד המשפט המרכזי יושב "במקום אשר יבחר ה'" מעניק לחובה זו הילה דתית, ורומז כי הסנהדרין פועלת בסמכות שניתנה לה מאת ה'. זה מחייב במיוחד כאשר האזכור מצורף ישירות לציווי לציית לסנהדרין – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". פסוק זה רומז שעל האדם לעשות ככל אשר יורו לו הסנהדרין, כיוון שהם מדברים מן המקום אשר בחר ה'; כלומר, מה שעומד מאחורי סמכותו של המוסד הוא קדושת המקום ושכינת ה' בו. מכך משתמע כי הריכוזיות המבוטאת במוסד הסנהדרין משקפת את אחדות ויחידות הקב"ה. זה וודאי מרומם את העיקרון של ריכוזיות למדרגה גבוהה מאד.
המשמעות הפרקטית של חוק זה ומוסד הסנהדרין היא שהתורה מדברת בקול אחד עבור כל ישראל. באופן יותר ספציפי, האחריות לפירוש החוקים שייכת באופן בלעדי לגוף מרכזי יחיד. מהו החוק התקף לאיזשהו כפר מרוחק בצפון הארץ? – הסנהדרין בירושלים תחליט.
 
2. י"ז, י"ד-כ' – סמכות פוליטית מרכזית
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ...
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם:"
מיד לאחר הציווי להביא את כל השאלות המשפטיות בפני גוף מרכזי אחד, מופיעה המצווה למנות מלך. הרקע למצווה ברור – לאחר שתשבו בארץ, תעלה שאלת המלכות. במילים אחרות, המלכות היא מוסד שבא לאחר התיישבות פזורה של בני ישראל בארץ. זכרו – מילים אלו נאמרו במדבר, בעת שבני ישראל חיו כולם יחד במחנה אחד ומשה היה המנהיג הבלתי מעורער הן מבחינה דתית, הן כשופט והן מבחינה פוליטית. אך כאשר תיכנסו לארץ, אומר להם משה, ותירשו אותה ותשבו בה- אז תתבקשו מלך. ברור כי המלך הוא משקל-נגד לכוח הצנטריפוגלי של ההתיישבות.
כפי ששמנו לב בנוגע לסנהדרין, גם כאן נעשה קישור בין הסמכות האזרחית של המלך לבין שיעור קומה רוחני. הסנהדרין יושבת "במקום אשר יבחר ה'". המלך מצווה לכתוב ספר תורה ולשמור אותו לצדו כל הזמן. אמנם נכון כי התורה מציינת בפירוש כי מטרת מצווה זו היא לחנך את המלך, ולרסן את ההשפעה המשחיתה שיש לכוח. אולם נוסף לכך נכון, לדעתי, לומר כי ההשפעה שיש לספר התורה הנמצא על ידו של המלך היא יצירת מידה מסוימת של זיהוי בין המלך והתורה. המלך חייב לזכור כי הוא כפוף לחוקי התורה, אך נכון גם כי הוא נושא עמו, כסמל חזותי של סמכותו (ואולי שליחותו) עותק של התורה, ממש כשם שמלכים אחרים נושאים שרביט או חותם מלכותי. הפסוק ציין קודם לכן כי המלך נבחר על ידי ה', אם כי לא מפורש כיצד תהליך זה אמור להתרחש בפועל (הלכתית, זה נעשה על ידי התייעצות בנביא). ריכוז הכוח הפוליטי בידיו של המלך יכול להיראות, לפחות במידה מסוימת, כמשקף את הריכוזיות של שלטון הקב"ה, ושלטון התורה, בישראל.
כידוע, השאלה עד כמה המלכות בישראל רצויה מלכתחילה היא מחלוקת עתיקה, המבוססת על ההשוואה בין פרשתנו לבין סיפור שמואל והכתרתו של שאול, כמו גם רמזים פנימיים בפרשתנו, שהבולט מביניהם הוא המשמעות הללא-ספק שלילית של הביטוי "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". אך זה אינו משפיע על התוצאה המצטברת של מיסוד העיקרון של ריכוזיות בפרשתנו. לא משנה מה הגוון של הסכמה או גינוי, התורה בוודאי צופה כי יתמנה מלך, ומשלבת מוסד זה במבנה התורה. התוצאה היא כי המלך ימשול, "הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (י"ז, כ').
 
3. י"ח, ט'-כ"ב – נבואה
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ...
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ:
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:...
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:"
מוסד הנבואה עצמו אינו ריכוזי. אין כל ספק בכך שיכולים להיות מספר נביאים, שתחום פעילותו של כל אחד יהיה מקומי. אולם ההקשר בפרשה זו הוא בבירור לאומי. הנביא כאן הוא יורשו של משה. הקב"ה הבטיח למשה " נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (י"ח, י"ח). ההקשר, כולל ההשוואה אל עממי כנען בפתיחה, עוסק בשאלה כיצד יקבל עם ישראל הדרכה במדיניות לאומית לאחר מות משה. לעמים אחרים יש מנגנונים מורכבים לנחש את רצון אליהם. הקב"ה מבטיח כי הוא יוודא שיהיה נביא שינהיג את עם ישראל באופן מקביל.
במקרה זה, אין צורך להצביע על כך שהריכוזיות והסמכות של מוסד הנבואה מבוססות על ריכוזיות וסמכות ה'. הנביא, בהגדרה, מדבר מה שה' שם בפיו. אך כדאי לשים לב לכך שכאן, כמו במקרה של הסנהדרין, העונש על אי-ציות מקושר בפירוש לשכינת ה' הטבועה בנביא – "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ".
שלשה מוסדות אלו, השופט, המלך והנביא, הם שלשת העמודים המרכזיים של חיי עם ישראל. הקטעים האחרים בפרשה זו צריכים להיות מובנים גם הם לאור זה. המשמעות של החוקים של עבודה זרה ורצח בפרשתנו, בניגוד להופעות של חוקים אלו במקומות אחרים בתורה, היא שאלו שתי עברות של היחיד שמערערות את השלמות של המרקם החברתי ומאיימות על הסדר החברתי והדתי. הנושא המונח ביסוד הפרשה הוא הריכוזיות של האחריות – לחטאים מסוימים, לבעיות, למחלוקות. אם אנו רוצים לדעת מה לעשות, אם אנו צריכים לדעת כיצד להכריע במחלוקת, אם אנו רוצים להכחיד חטאים מסוימים – התשובה נמצאת בירושלים, המקום שבחר ה', או אצל הנביא, שנבחר באופן אישי על ידי ה'. אין זו האחריות של הקהילה המקומית או של היחיד לפתור בעיות ושאלות אלו.
ישנם שני יוצאי דופן בולטים לדגש המושם בפרשה על ריכוזיות של האחריות – הפסקאות הראשונה והאחרונה.
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:" (ט"ז, י"ח)
" כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר..." (כ"א, א'-ג')
א. בתי דין מקומיים
העובדה שיש בתי דין בכל "שער"  כשלעצמה אינה מצביעה על כך שהם נועדו להביע אחריות מקומית. יהיה פשוט לטעון כי זהו סתם עניין של ארגון יעיל של מערכת המשפט הלאומית. אולם, המילה הקריטית כאן היא "לשבטיך". במבט ראשון, נראה כי מילה זו מתייחסת לביטוי "אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ". עם זאת, חז"ל והמפרשים הקלאסיים דחו הסבר זה כחסר משמעות. הערים ("שערים") ניתנו לך על ידי ה'. מה הכוונה בכך שהם ניתנו לך "לשבטיך"? משום כך, ההסבר המקובל הוא , כפי שרש"י מסביר, ש"לשבטיך" מתייחס לתחילת הפסוק. שפטים ושוטרים תתן לך...לשבטיך. "מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר:" (רש"י ט"ז, י"ח, ד"ה לשבטיך).
הבעיה היא שקשה להבין מעשית מהי המשמעות הביטוי לפי הסבר זה. הרמב"ן שואל " ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט." הוא ממשיך ומציע שני הסברים אפשריים. האחד הוא שאם עיר אחת מחולקת לשני שבטים (כמו ירושלים שחולקה בין יהודה ובנימין), אזי יהיו בה שני בתי-דין. ההסבר השני הוא שאולי יהיה בית-דין שבטי שיהווה סמכות גבוהה יותר מבתי הדין המקומיים בערים. הסבר זה אינו ברור מאליו כמו שהוא נשמע לאוזניים מודרניות, כיוון שאין לכאורה כל בסיס בהלכה התלמודית לקיום ערכאות ערעורים ביהדות. מה עושה ערכאה גבוהה יותר? הרמב"ן מציע כי הנתבע בדין אזרחי יכול להתעקש על עליה לערכאה גבוהה יותר, וכן שבמקרה של ספק, העניין יעבור מבית הדין הנמוך לבין הדין השבטי לפני שיובא בפני בית הדין הלאומי המתואר בפסוקים ח'-י"ג בפרק י"ז. למעשה, הרמב"ם בחיבורו ההלכתי אינו מזכיר את קיומם של בתי-דין שבטיים. כמה מן המפרשים טענו כי הרמב"ם השמיט זאת כיוון שחש שברגע שהחיוב להקים בתי דין עירוניים מובהר, אין עוד צורך בבתי-דין שבטיים.
יהיה זה כאשר יהיה, ניסוח הפסוקים עדיין נראה כיוצר בכוונה תחילה את הרושם שבתי-הדין אינם "בשבטיך" באותו מובן שהם "בשעריך", אלא שהם ממוקמים בערים, עם תזכורת שהערים ניתנו "לשבטיך". אני חושב כי זוהי תזכורת למשמעות העיקרית של הארגון השבטי של עם ישראל. ארץ ישראל חולקה לפי שבטים, כשכל שבט קיבל נחלה נפרדת. הביטוי "נותן לך לשבטיך" משקף את העובדה שהארץ אכן חולקה לפי שבטים. בהקשר שלנו, אני מציע כי המשמעות  היא כי בתי-הדין המקומיים לא נועדו להיות רק זרועות של מערכת המשפט הלאומית, אלא הם בערים הנמצאות בארץ שחולקה באופן מקומי, לשבטים. עצם הקיום של שבטים בעם היהודי הוא משקל-נגד לעקרון הריכוזיות, וכל פעם שהמילה "שבט" מופיעה, עצם ההופעה מעמידה אותנו מול דגש על אנטי-ריכוזיות. כאן אנו מצווים למקם ערכאות משפט בערים השייכות לשבטים, ומשמעות הדבר היא ערים במובנן המקומי. הוצאת הצדק לפועל היא עניין מקומי.
ב. עגלה ערופה
הדגש על מקומיות בולט הרבה יותר, כמובן, בקטע האחרון של הפרשה, העוסק בעגלה ערופה. אם גופה לא מזוהה נמצאת בשדה, אנו הולכים לעיר הקרובה ביותר ומכריחים את זקני העיר ליטול את האחריות לדם שנשפך. בניגוד לערי המקלט המוזכרות בפרק י"ט, שמיוסדות על ידי האומה ומשמשות פתרון לאומי לבעיית הרצח, האחריות לגופה הבלתי ידועה מוטלת ישירות על העיר הקרובה וזקניה. אין כאן שום אזכור לסנהדרין, למלך אין תפקיד, האומה ככלל אינה נראית כמעורבת או מוטרדת. האחריות היא מקומית, לא ריכוזית.
בשני המקרים, קיים רקע של השגחה לאומית. במקרה של עגלה ערופה, למרות שהטקס מבוצע על ידי זקני המקום, הפסוק מתייחס גם לכוהנים.
"וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא ...
וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל ...
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:
וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל..." (כ"א, ג'-ז')
מה עושים הכוהנים? זה מאד לא ברור, כיוון שהפועל היחיד שבבירור מתייחס אליהם הוא "ונגשו". ואז מה? העמדה ההלכתית המקובלת היא שהם אומרים את הפסוק "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" לאחר שהזקנים אומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ". אולם הרושם המתקבל מן הפסוקים הוא ששתי השורות נאמרות על ידי הזקנים, בעוד שהכוהנים רק נמצאים ברקע. כאן, כמו במקרים שדנו בהם בתחילת השיעור, התורה מזכירה לנו שהכוהנים מייצגים את הקב"ה, התכונה המרכזית והייחודית של קיום עם ישראל – "כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". הכוהנים נמצאים שם, למרות שזהו בראש ובראשונה עניין מקומי ואחריות מקומית, כיוון שהם נבחרו על ידי ה' להשגיח על כל ריב וכל נגע.
בצורה פחות מפורשת, מיד לאחר הקטע העוסק בערכאות מקומיות בתחילת הפרשה בא הקטע העוסק בערכאה הלאומית בו דנו בתחילת השיעור. מהי מטרת בית-הדין הלאומי לפי הפרשה? – אם בתי הדין המקומיים אינם יכולים להכריע, אזי העניין מובא בפני הסנהדרין. האחריות המקומית אינה מוחלטת ואינה ללא גיבוי מסוים במוסד הלאומי. נציגי המוסד הלאומי, המוסד שמסמל את שכינת ה', נמצאים ברקע בכל אחד מן המקרים הללו, נוכחות שקטה אך קיימת.
בקצרה, הפרשה פותחת בדוגמה לאחריות מקומית – כל קהילה מקומית חייבת לקחת אחריות לעשיית צדק – ואז ממשיכה ומקשרת את אותה אחריות מקומית לאחריות לאומית ריכוזית המבוססת על שכינת ה'; לאחר מכן באמצע הפרשה, מופיע הסמל האולטימטיבי לריכוזיות, המלך, ואז מוסד הנבואה, ולאחריו מצוות שונות הקשורות במדיניות לאומית (ערי מקלט, מלחמה); הפרשה מסתיימת בחזרה לדרישה לאחריות מקומית, פרשת עגלה ערופה, ומקשרת גם אותה לקב"ה ונציגיו מהמקדש, מהמרכז, הלא הם הכוהנים.
 
*
**********************************************************
*
מגילה אופקית: באר שבע* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)