דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה במקרא ובחז"ל

קובץ טקסט

*

ראש השנה מופיע במקרא בשני מקומות: בויקרא כג, כד:

"בחודש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש"

ובבמדבר כט, א:

"יום תרועה יהיה לכם".

מהי משמעותו של יום תרועה זה? על סמך מה קבעו חז"ל שיום זה הוא יום הדין? מדוע נקרא בפי חז"ל היום בשם 'ראש השנה', על אף שהתורה איננה מציינת זאת כלל?

כדי להבין את משמעותו המקראית של היום, יש לנו לכאורה מקור אחד בלבד - פרשת החצוצרות, כשלענייננו חשובים שני הפסוקים האחרונים:

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת, ונזכרתם לפני ה' א-להיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם אני ה' א-להיכם".  (במדבר י, ט-י)

המונחים "זכרון" ו"תרועה" מופיעים שוב בסמיכות, ויש להבין את הקשר ביניהם.

ראש השנה כראש חודש

ראשית, אנו רואים, כי התקיעה אינה ייחודית דווקא לראש השנה, אלא לכל ראש חודש - תקיעה בחצוצרות (וכידוע, במקדש היו תוקעים בחצוצרות אף בראש השנה, עיין במשנה ראש השנה פ"ג מ"ג). ראש חודש בתקופת המקרא היה יום חגיגי הרבה יותר מאשר בימינו[1], והתקיעה שבו הוגדרה כ"חק לישראל הוא, משפט לא-להי יעקב" (תהילים א, ה; עפ"י הפשט אין הכוונה שם לר"ה דווקא). מהי, א"כ, משמעות ה"זיכרון" בראש חודש? מה עניין הזיכרון דווקא לימי שמחה ומועד?

משמעות הזכירה

מסתבר, כי הזכרת דבר איננה רק ההיפוך משכחה, אלא שימת לב מיוחדת לדבר. כשנאמר על הקב"ה - "ויזכר א-להים את נח" (בראשית ח, א) וכן ביחס לאברהם (שם יט, כט) או לרחל (שם ל, כב), אין הכוונה כי עד לאותו רגע הקב"ה שכחם, כביכול, אלא שמאותו רגע כיוונה ההשגחה באופן מיוחד לאותם אנשים, ופקדה אותם. מובנה של הזכירה הוא, אם כן, העלאה על הלב. לאחר עבודת עם ישראל בפרך במצרים, הגיעה עת פקודתם -

"ויזכר א-להים את בריתו... וידע א-להים".  (שמות ב, כד-כה)

מאותו רגע, עומדים בני ישראל תחת השגחתו המיוחדת של הקב"ה.

ההיפוך של אותה זכירה היא השכחה, אך לא זו של תהום הנשייה, אלא של הסתרת פנים ומחייה מן הלב.

"עזבני ה' וה' שכחני".   (ישעיה מט, יד)

מקוננת בת ציון, ובאופן בולט זועק המשורר בתהילים (י, יא) - "שכח א-ל, הסתיר פניו". השכחה היא הסתרת פנים, סילוק ההשגחה, שתוצאתה -

"והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות".  (דברים לא, יז)

כעת מובן, מדוע בעת צרה ומלחמה, מתפללים אל ה' בציפייה ש"ונזכרתם לפני ה' א-להיכם ונושעתם מאויביכם". חידושה של התורה הוא, שהזכירה מתבצעת ע"י התרועה אל ה', כסמל לזעקת העם אל ה'. המטרה של התקיעה היא לחדש את השגחתו המיוחדת של הקב"ה על עם ישראל, וממילא להצילם.

נוסף לזאת, מידי חג ומועד, מבטיחה התורה את השגחתו המיוחדת של הקב"ה.

"וביום שמחתכם... ותקעתם בחצצרת... והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם".

התקיעה היא חלק מהשמחה, חלק מעובדת השגחתו המיוחדת של הקב"ה על עם ישראל.

דברים אלו נכונים בכל ר"ח. מה, א"כ, מתחדש בראש החודש של החודש השביעי, המכונה - "יום תרועה"?

ייחודו של חודש תשרי

נראה, כי ייחודו של היום נובע מייחודו של החודש. בתורה ישנן שתי מערכות חגים - חגי שלושת הרגלים, וחגי החודש השביעי. בחודש השביעי ישנה קדושה מיוחדת, בדיוק כפי שישנה ביום השביעי או בשנה השביעית. "כל השביעין חביבין" - אומר המדרש (מדרש תהילים ט, יא). בחודש זה נמצא יום הכיפורים - היום בו מכפר הקב"ה לישראל על עוונותיהם, וכן חג הסוכות, שגם לו משמעות מעבר להיותו חלק משלושת הרגלים[2] בחודש זה בולטת במיוחד השגחתו של הקב"ה על עם ישראל. על כן, גם ראש החודש בולט בכך, ומצוין כ"זכרון תרועה" - ביטוי המשקף את כל מהותו של היום. על הקשר שבין התקיעה והזיכרון, עמד כבר הרמב"ן:

"אבל 'זכרון תרועה' כמו 'יום תרועה יהיה לכם', יאמר שנריע ביום הזה, ויהיה לנו לזיכרון לפני ה', כמו שנאמר להלן: 'ותקעתם בחצצרת והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם'...". (רמב"ן, ויקרא כג, כד)

ועל ייחודו של ראש השנה, כראש החודש השביעי, ניתן לעמוד בדבריו הסתומים של האב"ע שם, עיי"ש (במהדורת מוסד הרב קוק, ובפירושו של אשר וייזר), ואכמ"ל.

מכאן, לכאורה, שביום זה צריכה השמחה להיות כפולה ומכופלת. כך, אכן, משתמע מהמסופר בספר נחמיה, בפרק ח', על יום זה שנחוג לאחר מציאת ספר התורה -

"ויאמר נחמיה... לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם... וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה".  (פסוקים ט-יב)

יתכן גם, שלתקיעה היתה משמעות מיוחדת מעבר לכל ראש חודש. חז"ל למדו בקבלה שהתקיעה היא בשופר, בלימוד גזירה שווה מיובל -

"והעברת שופר תרועה בחדש השבעי... וקדשתם את שנת החמשים שנה".   (ויקרא כה, ט-י).

התקיעה בשופר מהווה פתיחה סמלית לשנת היובל, ויתכן שאף התקיעה בשופר מהווה פתיחה סמלית לחודש השביעי.

ראש השנה - יום שמחה או יום דין?

מכל האמור צומחת ועולה השאלה - כיצד זה הפך היום ע"י חז"ל ליום הדין, יום בו "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", יום שאין אומרים בו הלל מפני אימת הדין?

נראה, כי את שורש הדבר יש להבין עפ"י רעיונו של הראי"ה קוק במאמרו "למהלך האידיאות בישראל". הרב קוק טוען, כי עם הסתלקות השכינה לאחר חורבן הבית הראשון, הגלות -

"הכתה לרסיסים ותאבד עם היסוד את האידיאה הלאומית החרבה... גאון ישראל ותפארתו נפלו משמים ארץ".

כתוצאה מכך,

"כל אותה הפרטיות המעשית - של שמירת תורה ומצוות ודקדוקיהן הפרטיים, והעיונית - של הדעות והאמונות על דבר צרור חיי הנצח האישיים והפרטיים ו'קבלת הפרס' של היחידים, אשר מקודם נתגלתה ונתקיימה בחיים מתוך הופעת האידיאה הא-להית... החלה עתה, בסילוקו של האור הכללי הגדול בימי הבית השני, להקבע ולהתבלט באופיה הפרטי המיוחד".

עם ישראל איבד את לאומיותו, ומעתה עומד כל פרט ופרט לעצמו.

ממילא, אין מקום יותר לזכירת עם ישראל כולו, אלא לזכירת כל יחיד ויחיד. וכשכל יחיד נידון בפני עצמו, ממילא מקבל היום משמעות עמוקה הרבה יותר של דין, ומקום היראה מחליף את השמחה. שוב אין היחיד יכול להסתתר בסככת הכלל, אלא עומד הוא לבדו מול המלך המשפט[3].

כעת נוכל גם להבין, מדוע בפי חז"ל נקרא היום "ראש השנה", על אף שהמקרא עצמו דומה שמדגיש במיוחד שאין כאן תחילת שנה, אלא "אחד לחודש השביעי". אמנם, אין ספק כי חודש תשרי שימש תחילת שנה לנושאים מסוימים, במקביל לחודש ניסן (עיין בגמרא ראש השנה יא ע"א), ואכמ"ל.

מה בין ניסן לתשרי?

ראיות לכך ניתן להביא מעצם הצורך לקבוע את חודש ניסן כ"ראש חודשים", ומכאן, שקודם לכן חודש אחר שימש כך, ועפ"י עדות יוספוס פלביוס, והיסטוריונים נוספים, אכן היווה חודש תשרי את תחילת השנה, מתוך מסורת שבו נברא העולם. כך נראה גם מכינויו של חג הסוכות - "תקופת השנה" (שמות לד, כב); מהתקיעה ביובל ביום הכיפורים, המקדשת את שנת היובל (ויקרא כה, ט-י), ובייחוד מהפסוק ביחזקאל מ, א - "בראש השנה בעשור לחדש", כשמסתבר ש"ראש השנה" אי כוונתו ליום אחד, אלא לתחילת השנה. אלא שהתורה באה וקבעה -

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

כל ספירה תתקיים בהתאם ליציאת מצרים, שכן בספירה זו מובדלים ישראל מכל העולם - ספירה לתאריך שבו גילה ה' את מלכותו על עם ישראל. ודווקא ביום התרועה, בו בולטת ייחודיותו של עם ישראל, יש מקום לספור את השנה מחודש ניסן, כשחודש זה הוא השביעי לו.

אלא שכאמור, עם חורבן המקדש נחלש מימד הלאומיות בישראל, וממילא הופך היום ליום דין, בו "וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". שוב אין ייחוד בולט לעם ישראל, וממילא מקבל ראש השנה האוניברסלי, יום בריאת העולם, משמעות אקטואלית יותר. כעת יש מקום להדגיש באמת, כי אותו יום בו נדון כל העולם, הוא הוא היום בו נברא העולם.

אך ברובד האידיאלי, יום זה מיוחד לעם ישראל, ועל כן אין מקום לציין כי הוא חל באותו יום של בריאת העולם, שהוא יום בעל משמעות אוניברסלית.

ממילא מובן מדוע מודגש גם יסוד המלכות בדברי חז"ל, שכן כעת מתבטאת באופן מיוחד מלכותו של הקב"ה על כל העולם, ובניגוד לראש השנה במקרא, שבחינה זו פוחתת מול מלכותו של הקב"ה דווקא על ישראל. ומשום כך קבעו חכמים במטבע של ברכה -

"מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו - ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"[4].

 


* מאמר זה פורסם בגליון 301 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] ראה: שמ"א כ; מל"ב ד, כג; ישעיה א, יג; עמוס ח, ה - שם מודגש היות ר"ח יום איסור מלאכה; הושע ב, יג ועוד.

[2] עיין על כך במאמרו של הרב ברויאר - "חג הסוכות", בספרו "פרקי מועדות".

[3] תהליך דומה עבר גם על ראש חודש, שנהפך גם הוא ל"זמן כפרה".

 

[4] עוד על הנושא מומלץ לעיין בספרו של ד"ר נחום וואהרמן, "חגי ישראל ומועדיו", במאמרו - "ראש השנה בהמשך הדורות".

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)