דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרקים י"ט–כ' | ראשיתו של מרד שבע בן בכרי (ועוד עניינים)

קובץ טקסט

פרקים י"ט (3) – כ' (1) / ראשיתו של מרד שבע בן בכרי (ועוד עניינים)
 
א. גמול טוב
כפי שראינו, תהליך שיבתו של דוד לירושלים אינו פשוט, ויש בו כמה מעידות של דוד: יחסו המועדף (לראשונה) לשבט יהודה, והפגיעה הבלתי-מוצדקת במפיבושת. ברם, בין הפרשיות השונות המתרגשות ובאות בזו אחר זו, באה גם פרשה אחת שהיא כולה לשבחו של דוד – הגמול שגמל דוד לאחד ממיטיביו, ברזילי הגלעדי:
(לב) וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן: (לג) וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד:[1] (לד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם: (לה) וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם: (לו) בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת[2] וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (לז) כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת: (לח) יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ: (לט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ: (מ) וַיַּעֲבֹר כָּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרְכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ:
כבר ראינו בעבר[3] כי אחת המידות הבולטות ביותר של דוד היא הכרת הטוב והרצון לגמול חסד עם מי שסייע לו. ברזילי הגלעדי סייע לדוד במזון (עיין י"ז, כז–כט), ודוד מבקש, מידה כנגד מידה, לכלכלו בזקנותו בביתו של דוד בירושלים. ברזילי מסרב לבקשה: הוא אומר שלא ימצא טעם בישיבתו בבית המלך, ומוטב לו למות ולהיקבר בקרב בני משפחתו. במקום זה הוא מציע שכִּמְהָם – כנראה בנו של ברזילי[4] – יעבור עם דוד, והוא שייהנה מגמולו הטוב. דוד נפרד אפוא לשלום מברזילי, אך נוצֵר חסד לצאצאיו.
ב. המרד
בהמשך האירועים המצב שב ומסתבך:
(מא) וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכָל עַם יְהוּדָה הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל: (מב) וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ[5] וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ:
עם ישראל, שהשגיח בהעדפה שהעדיף דוד את בני שבטו בתחילת הפרק, רואה את הדבר בחומרה, ומביע כעס על שאנשי יהודה 'גנבו' את המלך והעבירוהו את הירדן. בתשובתם מגלים אנשי יהודה את כל אשר על לבם:
(מג) וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ:
'קרוב לשלושים שנה עברו מאז נמשח דוד למלך על כל ישראל', טוענים אנשי יהודה כלפי איש ישראל. 'בכל התקופה הזאת שמר דוד על איזון, ולא נתן לנו שום עדיפות. אפילו את בירת ממלכתו העביר מחברון, בירת שבטנו, לירושלים הניטרלית. האינכם יכולים 'לפרגן' לנו ולוּ לפעם אחת, שבה יהיה ביטוי כלשהו למוצאו של דוד מתוך שבטנו? כלום קיבלנו מדוד דבר מה אי פעם, עד שתוכלו לטעון שאתם מפסידים מכך? כל שביקשנו היה להעביר את דוד – וגם זה רע בעיניכם?!'
ואולם, המתיחות העצומה שבין יהודה וישראל אינה מאפשרת לאיש ישראל להגיב בנינוחות על טענה זו:
(מד) וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ, וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ, וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי?! וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי?!
רוצה לומר: 'כיצד מעזים אתם לטעון "כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי"? הרי דוד הוא מלך על כל ישראל, ולכן חלקנו במלכותו גדול פי עשרה מחלקכם! כיצד אפוא העזתם לפגוע בנו? וכלום לא היינו אנו הראשונים להשיבו, בשעה שאתם עדיין התמהמהתם?'. והפרק מסתיים במילים:
וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל:
משמעותו של תיאור זה אינה ברורה. אפשר שהכוונה כי טענתם של אנשי יהודה הייתה חזקה יותר,[6] ואפשר שהכוונה כי הם טענו יותר בחריפות.[7] כך או כך, תוצאותיו של הוויכוח הזה היו קשות:
(כ', א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי[8] וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר[9] וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם:
הנה כי כן, מסקנתו של דוד כי עליו לקרב את אנשי יהודה (ראה שיעור 41) הסבה בסופו של דבר נזק רב, והביאה למרד נוסף – זאת הפעם מרד של שבטי ישראל נגד דוד, שנתפס לפתע כמלך שיש לו זיקה מיוחדת לשבט יהודה. זכר המדיניות השוויונית העקיבה שנהג דוד כל שנות מלכותו נמחק כלא היה, והממלכה שבה ומתפצלת, כפי שהיה בשבע השנים הראשונות של מלכות דוד.
ברם, מרד שבע בן בכרי לא היה רק תוצאה של טעות פוליטית, אלא גם עונש על הטעות הרוחנית שטעה דוד ביחסו למפיבושת, כפי שביארנו בהרחבה בשיעור הקודם. הזכרנו שם את דברי חז"ל:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו                        (שבת נו ע"ב).
כעת נוכל לבחון עד כמה הדברים עמוקים ויורדים לשורש העניין. הפגיעה הכפולה של דוד בישראל – הן הפגיעה במפיבושת, הנצר האחרון לבית שאול, הן הפגיעה בשבטי ישראל עצמם – הביאה למרד שבע בן בכרי, שנפתח בסיסמה: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". מרד שבע בן בכרי אמנם הוכרע, בסופו של דבר, עוד בטרם הצליח לצבור תאוצה.[10] אבל תוצאות השבר שהתחולל לא נעלמו, והנזקים רק נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה, שאז תתפצל הממלכה. האחראי הישיר לתהליך זה היה אמנם שלמה עצמו, אך כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט, נשלפה לפתע הסיסמה מן הדור הקודם – ממרד שבע בן בכרי:
וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו    (מל"א י"ב, טז).[11]
נמצאנו למדים, שלאירועי סיפורנו יש השפעה מכרעת על מה שקרה בתקופה מאוחרת יותר. פרקנו חושף את המתיחות ששררה בין ישראל ובין יהודה. רוב שנות מלכותו השכיל דוד להפשיר את המתיחות הזאת, אך דווקא לקראת סוף ימיו גרם במו ידיו – בשילוב של כשל פוליטי וכשל מוסרי – לפתיחה מחדש של פצע הפירוד. הפצע אמנם הצליח להגליד לתקופה מסוימת, אך שורה של אירועים שהתרחשו בדור הבא שבו ופתחו אותו, ומני אז לא שב להירפא עד סוף ימי הנבואה.[12]
ג. אַלְמְנוּת חַיּוּת
כאן עוצר המקרא לרגע את עיסוקו במרד שבע בן בכרי, ומתאר בפסוק אחד את אשר אירע בשוב דוד לירושלים:
(ג) וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת[13] עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת:
משמעות הפסוק עמומה במקצת. כזכור, אבשלום בא על הפילגשים שהניח דוד בבית (עיין לעיל ט"ו, טז). כעת דוד מניח את הנשים הללו ב"בית משמרת", וביאר רבי ישעיהו דיטארני (הרי"ד): "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן".[14] דוד אמנם דאג לפרנסתן, אך הן נותרו ב"אַלְמְנוּת חַיּוּת", רוצה לומר: אף על פי שהיה להן בעל, נחשבו אלמנות, שכן בפועל לא בא אליהן דוד, ולא נהג בהן עוד כנשותיו.
מה ביקש המקרא ללמדנו כאן? דומה שהתחושה העיקרית העולה בנו למקרא הפסוק הזה היא חמלה ואמפתיה כלפי נשים אומללות אלו. יש לזכור כי מי שגרם למצבן הקשה היה דוד, שהניחן "לִשְׁמֹר הַבָּיִת" כשברח מירושלים מפני אבשלום. כעת, לאחר החוויה הקשה שעברו נשים אלו – שאבשלום שכב אותן על הגג לעיני כל ישראל – הן נלקחו למעין מעצר ב"בית משמרת". שם אמנם קיבלו את כלכלתן, אך נותרו באלמנותן המלאכותית ובאומללותן הנצחית. גם מעשה זה מצטרף אפוא לשרשרת הטעויות שעשה דוד לאחר סיומו של מרד אבשלום.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   "איש גדול" היינו: עשיר ובעל נכסים, עיין בראשית כ"ו, יג; שמ"א כ"ה, ב; איוב א', ג.
[2]   מסתבר שהשרים והשרות היו סמל להנאות המלכים, וכפי שנזכר גם בספר קהלת (ב', ח): "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם".
[3]   ראה שיעורינו לפרקים ב' (שיעור 3), ט' וי' (שיעורים 19–20).
[4]   א. כפי שמציין רש"י. בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ" (מל"א ב', ז), מכאן שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם.
     ב. השם כמהם מופיע במקרא שוב בהקשר אחר לחלוטין: לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, "וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם" (ירמיהו מ"א, יז). רש"י ורד"ק כותבים שם, על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד (בית לחם). צאצאי ברזילי הגלעדי נמנו עם השבים מגלות יהודה: "וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם" (עזרא ב', סא).
[5]   כיצד מתיישבות המילים "כל איש ישראל" עם מה שנאמר בסוף הפסוק הקודם ("וגם חצי עם ישראל")? רד"ק מפרש ש"חצי" אינו בהכרח 50%, והכוונה לחלק קטן. ומסתבר שהכוונה לשבטי עבר הירדן, שתמכו בדוד (ואולי גם לאלף האנשים שבאו עם שמעי מבנימין).
[6]   כדברי רש"י: "שהראם אגרת ששלח להם דוד".
[7]   כפי שפירש רד"ק: "ודברו איש יהודה לאיש ישראל".
[8]   השם בִּכְרִי הוא שם בנימיני מובהק. בֶּכֶר הוא אחד מבניו של בנימין (עיין בראשית מ"ו, כא). וייתכן שיש לו קִרבה גם למשפחת שאול, שהיה בן "קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי" (שמ"א ט', א).
[9]   גם מרד אבשלום הוכרז בתקיעה בשופר (עיין לעיל ט"ו, י), והמקרא רומז כאן אפוא, כי שרשרת הטעויות של דוד לאחר סיומו של מרד אבשלום החזירה, במידה מסוימת, את המצב לקדמותו. עם זאת, ברור שמבחינה מעשית אין המרידות דומות. מרד אבשלום תוכנן בדקדקנות, ואילו מרד שבע בן בכרי היה התפרצות ספונטנית, כפי שהכתוב מדגיש "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל": "נִקְרָא" משמעו 'נקרה', דהיינו הזדמן. ראוי להזכיר שגם סיומיהן של שתי המרידות צוינו בתקיעה בשופר, ובשני המקרים היה התוקע יואב בן צרויה (י"ח, טז; כ', כב).
[10]  סביר להניח שכישלון המרד נבע מאישיותו השלילית של שבע בן בכרי, המכונה כאן "איש בליעל".
[11]  נראה שהמקרא יוצר זיקה נוספת בין מרד שבע בן בכרי ובין מרד ירבעם. אף כי שבע היה איש ימיני, בהמשך פרקנו מצוין כי "אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד" (פס' כא). ובלשון דומה נאמר על ירבעם: "וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי... וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ" (מל"א י"א, כו).
[12]  עם זאת, הנבואה מספרת לנו כי המעגל עוד עתיד להיסגר – ותחת שלטונו של דוד דווקא: "דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי אֱ‑לֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם" (יחזקאל ל"ז, יט–כד).
[13]  רד"ק פירש: "קשורות, שלא היה להם עוד היתר" (וביאר בעל המצודות שפירוש זה הוא על פי הביטוי "צרור כספו" [בראשית מ"ב, לה]), אך ציין כי התרגום כתב "נטירין", דהיינו 'שמורות'.
[14]  רש"י הביא את מחלוקתם של חז"ל בשאלה אם אכן אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו חומרה שקיבל עליו: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי הדעה הראשונה, דוד קיבל עליו איסור זה כתשובת המשקל לחטא בת שבע. לפי הדעה השנייה, מכיוון ש"כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט" – דהיינו שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך – קל וחומר ש"כלי מלך שהשתמש בו הדיוט", כלומר אשת מלך שבא עליה הדיוט, שאסור למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה (רש"י אינו דן בעניין מצבן של הנשים), ודלא כמשתמע מדברי הרי"ד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)