דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף ק | קידוש במקום סעודה

קובץ טקסט

 

הקדמה קצרצרה

האם ניתן לעשות את הקידוש במקום אחד ואת הסעודה במקום אחר? בשאלה זו נחלקו רב ושמואל בגמרא, ובשיעור זה ננסה לבאר את גדרי מחלוקתם, ואת אופי דין קידוש במקום סעודה.

רב ושמואל

מקור הדיון על קידוש במקום סעודה, מתחיל במחלוקתם של רב ושמואל:

"אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת - אמר רב: ידי יין - לא יצאו, ידי קידוש - יצאו. ושמואל אמר: אף ידי קידוש לא יצאו. אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה? כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא? לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה. סבור מינה: הני מילי - מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא - לא" (ק:).

כאמור, רב ושמואל נחלקו האם ישנה חובה לקדש דווקא במקום בו מתכננים לאכול, או שמא ניתן לצאת ידי חובת קידוש גם במקום אחר, למשל בבית הכנסת.

מהו הטעם לדין זה? הרשב"ם על אתר מביא שני טעמים:

"כדדפשרין טעמיה לקמיה אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב: וקראת לשבת עונג - במקום שאתה קורא לשבת, שם תהא עונג, ומדרש הוא. אי נמי, סברא היא - מדאיקבע קידוש על היין כדתניא לקמן זוכרהו על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע - דחשיב".

אם-כן, הרשב"ם מציג לפנינו שני טעמים אפשריים לדין:

א. מדרש - הרשב"ם מביא לימוד מפסוק ממנו נלמד כי הקידוש המהווה את ההכרזה על התחלת קדושת היום - צריך להיות במקום עונג, כלומר במקום סעודה. על-פי טעם זה, המוקד באמירת קידוש במקום סעודה הוא דין בגברא - מקום בו יש לאדם עונג.

ב. סברא - לאחר שקבענו את קידוש היום על היין, יש לקיימו על יין חשוב - ויין חשוב הוא יין של סעודה שהוקבעה. על פי טעם זה, מוקד הדין הינו ביין - בחפצא.

האם יש נפק"מ לטעמים השונים? בשורות הבאות ננסה להביא כמה נפקא מינות אפשריות.

מה נקרא סעודה?

נחלקו הגאונים והראשונים מה נחשב סעודה לעניין דין קידוש במקום סעודה:

1. שיטת הריא"ז (מובאת בשלטי הגיבורים):

"וכן אם היה רוצה לאכול מיני מגדים בבית אחד, ועוד היה רוצה לאכול עיקר סעודתו בבית אחר, מקדש במקום שאוכל אכילה ראשונה ואין צריך לקדש במקום הסעודה השנייה. לפי שכל סעודת שבת חשובה היא, ואפילו סעודת עראי - סעודת קבע היא נחשבת בשבת, ויצא בקידוש הראשון" (כ. באלפס).

לדעת הריא"ז בגלל חשיבותה של השבת, כל סעודה הנאכלת בה מקבלת גדר של סעודת קבע. לכן, גם אם אכל מיני מגדים שבכל השבוע אכילתם אינה נחשבת אכילת קבע - בשבת הדבר נחשב לאכילת קבע. דעתו של הריא"ז עולה בקנה אחד עם הדרשה המובאת בדברי הרשב"ם כי במקום עונג שם תהא קריאה, מאחר שלדעתו בשבת גם אכילת עראי היא אכילת קבע, ויש בה גדר עונג.

ברור כי לפי טעמו השני של הרשב"ם, כי יש לקדש דווקא על היין שבתוך הסעודה משום שזהו יין חשוב - סעודת מיני מגדים אינה יכולה להקנות חשיבות ליין. שכן, גם אם נאמר שבשבת כל אכילה היא אכילה חשובה, הדברים אמורים רק כלפי ה'גברא' שעבורו גם סעודת עראי בשבת הינה עונג ויש לה קביעות, אולם הסעודה עצמה ודאי נחשבת כסעודת עראי. את הדיוק הזה כי הסעודה נחשבת כעראית ורק כלפי האדם זה נחשב כקבע, ניתן לראות בבירור מדברי הריא"ז:

"לפי שכל סעודת שבת חשובה הוא ואפילו סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת".

2. שיטה הופכית לשיטת הריא"ז מובאת בדברי הגאונים, הסוברים כי טעימה בעלמא אינה מוציאה את האדם ידי חובת סעודה:

"...והאי דאמור רבנן מאן דמקדש בעי מיטעם מידי דילמא מיתעקרא שרגא, לחמא דוקא או אפילו פירי, הכין משמע דנהמא דוקא, דאמר שמואל (פסחים קא רע"א) אין קידוש אלא במקום סעודה, ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, ואף רבא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, וכל סעודה לחמא הוא" (תשובת רנבי נטוראי גאון).

לדעת רבי נטורנאי יש לקבוע סעודה על לחם דווקא, שכן רק אכילת לחם מוגדרת כסעודה. במקום אחר מובא בשם הגאונים כי גם שתית רביעית יין מועילה לקביעות סעודה:

"כתוב בהגהות מיימוניות פרק כ"ט (ה"י אות פ) בשם הר"מ דכוס מילה שהוא בשבת יתננו לתינוק עכ"ל, ולפי דברי הגאונים שכתב רבינו בסמוך אם שותה שיעור שחייב עליו ברכה אין צריך ליתנו לתינוק דשפיר דמי שישתנו המוהל עצמו" (מובא בבית יוסף בסימן רעג).

אם-כן, לדעת הגאונים, ניתן לקיים את הדרישה של קידוש במקום סעודה בשני אופנים:

א. במקום הסעודה ממש.

ב. על כמות יין שחייבים עליה ברכה אחרונה.

נראה כי הדברים משתלבים היטב עם נימוקו הכפול של הרשב"ם לדין זה. על-פי טעמו הראשון של הרשב"ם, מטרת הדרישה לקידוש במקום סעודה היא על מנת שהקידוש, ה'קריאה', תהיה במקום עונג. דין זה הוא כמובן דין בסעודה עצמה, כפי האופן הראשון שמציעים הגאונים.

על-פי טעמו השני של הרשב"ם המוקד בדין קידוש במקום סעודה, הוא ביין ויש לקדש על יין חשוב. כפי שראינו, בכדי לקיים פונקציה זו יש לקדש על היין שבתוך הסעודה, או לחילופין ניתן לשתות גם כמות חשובה של יין - וכך ייצא שקידשנו על יין חשוב.

להלכה פוסק ה'שולחן ערוך' כדברי הגאונים שגם כמות רצינית של יין נחשבת לקביעת מקום סעודה. בסופו של דבר כותב ה'שולחן ערוך' כי בכדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה, ניתן ללכת באחד משלושת המסלולים:

1. קידוש בתוך הסעודה ממש (האחרונים ציינו כי זהו המסלול המובחר ביותר).

2. אכילת מזונות לאחר הקידוש.

3. שתית רביעית יין[1]. כאמור זוהי שיטת הגאונים, ובתוך שיטה זו נחלקו האחרונים האם יש לשתות כמות של שתי רביעיות (אחת לקידוש ואחת לסעודה), או שמא די ברביעית אחת. הלבוש, הט"ז וה'משנה ברורה' הכריעו כי יש לשתות שתי רביעיות, אולם 'אבן העוזר' ובעל 'ערוך השולחן' סברו שדי ברביעית אחת.

4. בדיעבד בלבד, מעיר ה'משנה ברורה' כי ניתן לסמוך על שיטת הריא"ז שגם אכילת פירות נחשבת סעודה. ה'משנה ברורה' מעיר כי פתרון זה מועיל לקידוש הבוקר בלבד ולא לקידוש הערב[2].

קידוש הערב

בתשובות הגאונים מופיעה השאלה הבאה:

"וששאלתם אם לא נזדמן לו לאכול בליל שבת או שאינו יכול לאכול, אם יקדש הלילה אף-על-פי שאין שם סעודה, או ימתין עד למחר בסעודה? מי אמרינן כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה לא יקדש עד למחר. אלא כיון דכתיב וקראת לשבת עונג - במקום עונג שם תהא קריאה. ולא נימא כיון דחייבים אנחנו לקדש את השבת בכניסתו, יקדש אף-על-פי שאין שם סעודה, אלא ודאי יקדש במקום סעודה וכך הלכה".

לדעת הגאונים אם אין לאדם על מה לסעוד בערב, עליו לדחות את קידושו לבוקר. אולם, הדברים תמוהים! לעיל ראינו כי הגאונים הם בעלי השיטה המחודשת כי גם רביעית יין פוטרת את חיוב קידוש במקום סעודה. ואם-כן, מדוע אותו מסכן שאין לו על מה לסעוד בערב שבת לא יקדש על היין וישתה את כל הרביעית, וכך יצא חובת קידוש במקום סעודה?!

נראה, כי הגאונים הבינו כי קידוש יין פוטר את חובת קידוש במקום סעודה דווקא בקידוש השני ולא בקידוש הראשון (כדברי ה'משנה ברורה'). הקידוש הראשון בשבת הוא קידוש של קריאה, וקריאה צריכה להיות במקום עונג. לכן, יהודי שיש לו יין בלבד בערב שבת יחכה לבוקר על-מנת לקדש (אם ידוע לו שאז תזדמן לו סעודה). זאת מאחר שהקידוש הראשון, או כלשון הדרשה - הקריאה - צריכה לעשות במקום עונג.

הגדרת מקום סעודה

מה נחשב 'מקום' בנוגע לדין 'קידוש במקום סעודה'? בראשונים, מצינו מחלוקת ראשונים בעניין:

א. התוספות, הרא"ש והרמב"ם הבינו שכל עוד מקום הקידוש הוא בבית אחד ובמפלס אחד, נחשב הקידוש במקום סעודה.

ב. לעומתם, הר"ן סבר שכל עוד הקידוש לא נעשה בסמוך ממש למקום הסעודה - אין הוא נחשב במקום סעודה.

נראה כי גם מחלוקת זו תלויה בשאלה מהו המוקד בדין קידוש במקום סעודה. לעיל ראינו כי שני הטעמים שהביא הרשב"ם לדין קידוש במקום סעודה שמים את הדגש על שני מוקדים שונים:

על-פי הטעם הראשון של 'וקראת לשבת ענג' - במקום קריאה תהא עונג, נראה כי לא ניתן להפריד בין מקום הסעודה הספציפי בו נעשתה הסעודה, לבין מקום הסעודה הנדרש מדין קידוש במקום סעודה. וכך מסביר ר' משה פיינשטיין:

"...אם הוא דין בהסעודה שצריך לעשותה במקום שקידש, לכאורה אין מקום כלל להחשיב שאוכל במקום שקידש דהרי על כל פנים - קידש במקום אחר. דבשלמא לענין הקידוש שייך לומר דכיון דהיה אפשריות לאכול במקום שקידש ובכל המקומות שבבית בלא טירחא אינו חסרון בהקידוש, שהצריכה תורה שיהיה במקום העונג. אבל כיון שהוא דין בהסעודה, יש לדון על אכילתו באיזה מקום הוא, ולענין האכילה הא ודאי הם שני מקומות, כמו דהוא שינוי מקום לדין ברכה בסמוך" (אגרות משה או"ח סי' ס"ג).

ואולם, על פי טעמו השני של הרשב"ם, הרואה את דין קידוש במקום סעודה כדין ביין, ניתן היה להפריד בין השניים ולומר כי גם אם אכל בסמוך למקום הקידוש זה ייחשב כמקום סעודה. וכך מסביר ר' משה שם:

"...והנה הא דממקום למקום בחד ביתא, שסבור מינה דהוא כבמקום סעודה, ורב ענן בר תחליפא העיד שהוא שלא במקום סעודה - לכאורה תלוי במי נאמר דין קידוש במקום סעודה. דאם הוא דין בהקידוש שצריך לעשותו במקום הסעודה, יש מקום לומר דגם הרבה מקומות כשכולן הם בבית אחד נחשבו כולן במקום הסעודה, משום דכיון ששני המקומות הם בבית זה ואפשר לפניו לעשות הסעודה בכל מקום מבית זה שירצה, יש להחשיב דעשיית הקידוש אף שהיה בהאיגרא ולבסוף אכלו בבית וכן מחדר לחדר שהוא כעשה במקום הסעודה דאפשרות האכילה בכל המקומות הוא כמקום אכילה לגבי הקידוש שלא יהיה חסרון בהקידוש" (שם).

על פי דרך זו, מבאר רבי משה פיינשטיין את מחלוקת הראשונים שהבאנו בתחילת פרק זה:

א. לדעת התוספות וסיעתם, ניתן להרחיק בין מקום הקידוש למקום סעודה, וזאת מאחר שדין קידוש במקום סעודה הוא דין ביין. כלל בידינו שלעניין קביעת ברכה אחרונה אם היה בדעתו להחליף מקום בשעת ברכה ראשונה למקום אחר, ניתן לברך ברכה אחרונה במקום החדש. כך בקידוש במקום סעודה, מאחר שחכמים אמדו שבשעת הקידוש דעתו על כל פינות הבית, יכול הוא לקדש במקום אחד ולסעוד במקום אחר, למרות שהיין בפועל יקבל את חשיבותו במקום החדש.

ב. אולם לדעת הר"ן, קידוש במקום סעודה הוא דין בסעודה, וגבי קביעות סעודה לא מצינו שניתן לפצל בין מקום הברכה הראשונה למקום הברכה האחרונה.

להלכה

כתב ה'שולחן ערוך':

"ובבית אחד - מפנה לפנה חשוב מקום אחד, שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול, אין צריך לחזור ולקדש.

הגה: ומבית לסוכה חשוב כמפנה לפנה. ויש אומרים שכל שרואה מקומו, אפילו מבית לחצר, אין צריך לחזור ולקדש. ויש אומרים שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר, שפיר דמי, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא".

אם כן, להלכה נפסק כי כאשר מדובר בבית אחד, ניתן להחליף בחופשיות בין מקום הסעודה למקום הקידוש כל עוד מדובר במפלס אחד.

כאשר יש נתק בין מקום הקידוש למקום סעודה, ניתן להחשיב את המקום כמקום סעודה באחת משתי חלופות:

א. אם יש קשר עין בין מקום הקידוש למקום הסעודה.

ב. אם מדובר בבית אחד גם בהעדר קשר עין, אם בעת הקידוש דעתו הייתה לעבוד מקום סעודה - הקידוש נחשב כמקום סעודה.


[1] המשנה ברורה מעיר שרק המקדש יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה באופן זה. אולם פשט השו"ע אינו מורה כן, וגם ערוך השלחן לא באר באופן זה.

[2] בנוגע לשאלה מדוע קידוש הערב עדיף על קידוש הבוקר, ראה לקמן בקושיה ובתירוץ על תשובת הגאונים בנוגע למי שאין לו סעודה בערב שבת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)