דילוג לתוכן העיקרי

עירובין | דף כד | קרפף שנזרע

 

בגמרא בדף כג עמוד ב מצאנו הלכה מחודשת בדין קרפף:

"קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, נזרע רובו - הרי הוא כגינה, ואסור".


הגמרא קובעת, למעשה, שאף שהקרפף הוקף לדירה כדת וכדין, אם הפכו אותו לגינה בטל ממנו שם דירה, ועל כן אסור לטלטל בו, כדין קרפף שלא הוקף לדירה. הגמרא דנה בשיעור המדויק שנזרע, וכן בגורמים נוספים שעשויים לבטל את ההיקף לדירה, כגון קרפף שהתמלא במים. בראשונים ישנם דיונים רבים בבירור הלכה זו, אך בעיון זה נתמקד דווקא בשאלה מעשית שדנו בה אחרונים בהרחבה.

במרכזי הישוב היהודי נהגו להתקין עירוב סביב שכונות או ערים שלימות, כפי שנהוג עד עצם היום הזה. העירוב מותקן על ידי מחיצה של ממש, או על ידי צורת הפתח. מחיצות אלה מוגדרת, כמובן, מוקפות לדירה, שכן הן מיועדות לצורך תושבי העיר. והנה, במרכזה של העיר החליטה העירייה לטעת גינת נוי, או לייצר אגם נוי מלאכותי (שמימיו אינם מיועדים לשתייה). על פי האמור בסוגייתינו, אם גודל הגינה או האגם יותר מבית סאתיים, מחיצת העיר מבוטלת מכוחם, ושוב אין היתר לטלטל בחוצות העיר!

בשו"ת שואל ומשיב (לרבי יוסף שאול נתנזון, מגדולי המשיבים בגליציה במאה ה-19) טען שניתן להקל בצמחיה טבעית שעלתה מאליה. צמחיה שכזאת איננה "תוקפת" ישירות את מחיצת העיר, ועל כן יש מקום להקל. דברים אלה אינם פותרים, כמובן, את הבעיה בגינות נוי שניטעו בידי אדם.

אחד מראשוני העוסקים בשאלה זו היה רבי שמואל אבוהב, בעל בשו"ת דבר שמואל (מגדולי המשיבים באיטליה ובאירופה בכלל, במחצית השניה של המאה ה-17). לדבריו, יש מקום להקל בנושא זה, לאור שיטתו של המהר"ם מרוטנברג (המצוטטת בטור, אורח חיים שנח) שלפיה ההלכה שלפנינו עוסקת אך ורק בקרפף, דהיינו במקום שאיננו מקום מגורים מובהק. במצב כזה, הזרעים מבטלים את הדירה שבמקום, ודינו כאילו לא הוקף לדירה. אך כאשר מדובר על חצר בית או על מקום שימושי מובהק, אף אם נזרעו בו זרעים, הוא עדיין בית דירה גמור. להלכה, לא קיבלו הטור והשולחן ערוך קולא זו, ואולם בעל דבר שמואל טוען, שכאשר מדובר על עיר גדולה, ברור שמחיצתה היא מחיצת דירה לכל דבר ועניין, וקשה להעלות על הדעת שגינה אחת בתוך העיר תבטל את חומות העיר כולן.

להלכה, התחבטו האחרונים האם לקבל קולא זו של הדבר שמואל: ראה שו"ת חכם צבי סימן נט, ביאור הלכה על השולחן ערוך אורח חיים, סימן שנח סעיף ט ד"ה אבל אם נזרע ועוד.

דרך אחרת להקל עולה בדברי הביאור הלכה שם, והיא - להתקין מחיצה סביב אותה גינה זרועה. מחיצה כזו מובילה למצב שבו הגינה קובעת שם לעצמה, וכך איננה מבטלת את מחיצות העיר. אמנם, בפועל מדובר על חומרא גדולה, ולא מצאנו שבערים הגדולות נהוג להקיף במחיצות מקומות שעומדים לזריעה או למים.

דרך שלישית ומסתברת מאוד הציעו אחרונים לאור ההלכה המקבילה בסוגייתינו בדבר אילנות שניטעו בקרפף. בגמרא נאמר בפירוש, שהאילנות אינם מבטלים את ההיקף לדירה, משום שניתן להלך ביניהם. ובכן, טוענים רבים, גינת נוי נועדה להליכה ולטיול, ובעיקר אם נזרע בה גם דשא (וכלשון הכתוב "בנאות דשא ירביצני"). אם כך, לא ניתן לומר שהמקום איננו מקום דירה, משום שאדרבה, הוא נזרע והותקן לצורך שיפור איכות החיים במקום. החזון אי"ש לא קיבל קולא זו, אודות זרעים שנוח ונעים להלך ביניהם, ואולם אחרונים אחרים נטו להקל בכך, ולפתור את הבעיה שבה עסקנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)