דילוג לתוכן העיקרי

קרבן שתי הלחם בחג השבועות

קובץ טקסט

קרבן שתי הלחם בחג השבועות

בפרשת אמור מתארת התורה את הקרבן המיוחד הקרב בחג השבועות, המכונה "מנחה חדשה". שם זה מביע את העובדה כי שתי כיכרות הלחם שהוקרבו היו עשויות מן החיטה החדשה שנקצרה זה עתה, ובעצם היה זה הקרבן הראשון מן התבואה החדשה (יש לזכור כי חג השבועות מכונה גם חג הקציר). שיעור זה יעסוק ביחס שבין שתי כיכרות הלחם. שאלה נוספת הקשורה לעניין היא מידת הקשר שבין קרבן שתי הלחם וקרבן שני הכבשים, הקרב אף הוא בחג השבועות. שאלה זו לא תידון ישירות בשיעור זה.

המשנה במסכת מנחות (כז ע"א) אומרת כי הקרבת שתי כיכרות הלחם מעכבת: יש להקריב דווקא שתי כיכרות. מתבקשת השאלה הבאה: איזו מידה של אינטגרציה או של קשר קיימת בין שתי הכיכרות הללו? המשנה שהוזכרה לעיל מונה עוד כמה מצוות שאחד מחלקיהן מעכב חלק אחר. בכמה מן המצוות האלו מרכיבי המצווה תלויים לחלוטין זה בזה: שבעת ההזאות שמזה הכוהן הגדול ביום הכיפורים על הפרוכת (שהפרידה בין קודש הקודשים לבין שאר חלקי המשכן/המקדש) אינן רק תלויות זו בזו; הן מהוות סדרה אחת של הזאות. באופן דומה, שבעת הקנים של המנורה הם כולם חלק של אותו הכלי, ואין הם קשורים אחד לשני רק בקשר הלכתי. אלא שהמשנה מונה עוד מצוות, שהקשר בין מרכיביהן נראה חלש למדי: המרכיבים הם ישויות עצמאיות הקשורות זו בזו בקשר הלכתי בלבד - בכך שחסרונו של מרכיב מסוים יפגום במכלול ויפסול אותו. שני בזיכי הלבונה המונחים על השולחן, למשל, אינם ישות אחת. לכל אחד מהם קיום עצמאי, אלא שהם קשורים ביניהם בקשר הלכתי. באופן דומה, שני השעירים של יום הכיפורים (שהאחד קרב במקדש, והשני נשלח לעזאזל) הם בעלי חיים נפרדים, המקיימים ביניהם קשר הדדי. באיזו קטגוריה נכנס קרבן שתי הלחם? מבחינה פיסית ברור שישנן שתי כיכרות, אך עדיין יש מקום לשאול מה מעמדן מבחינה הלכתית: האם הן שתי יחידות הקשורות ביניהן בקשר הלכתי, או שמא הן נחשבות ליחידה אחת?

נקודת פתיחה מעניינת לדיון בסוגיה זו היא הגמרא במסכת מנחות (צד ע"א) המתארת את אפיית הכיכרות הללו. המשנה מציינת כי הן נילושו ונאפו בנפרד, בניגוד ללחם הפנים שהיה מונח על השולחן משבוע לשבוע, שהיה נילוש אמנם בנפרד, אך אפייתו הייתה שניים שניים. האם נוכל ללמוד מתיאור זה כי כל אחת מן הכיכרות של שתי הלחם היא בעלת מעמד עצמאי, ועל כן צריכה להיאפות בנפרד, או שמא הגמרא מלמדת אותנו כי בניגוד ללחם הפנים, שחובה לאפותו בזוגות, שתי הלחם הוא קרבן שניתן לאפותו בנפרד - כשם שניתן גם לאפותו יחד? דברי המשנה מעלים מיד את השאלה האם הצורך באפייה שתי הלחם בנפרד מעכב.

הקרן אורה משנה במקצת את ההבנה במשנה וטוען כי האפייה עצמה יכולה להיעשות יחד, אך הנתינה לתוך התנור חייבת להיעשות בנפרד. מדוע מתנגד הקרן אורה לאפייה נפרדת? כשאר כלי המקדש, מעניקים התנורים שבבית המקדש מקדושתם לתכולתם (ולאחר קבלת קדושה זו רק כוהנים מותרים ליהנות ממנה). אולם כלים אלו מעניקים קדושה רק אם הם מלאים במידה הנכונה. אם כלי שרת מלא מדי, או, לחלופין, חסר את התכולה הנדרשת, תכולתו אינה מתקדשת. הקרן אורה סבור כי לו הייתה אפיית שתי הלחם נעשית בנפרד, לא היה התנור מלא בשיעור הנדרש - שתי הלחם - בשום נקודת זמן, ועל כן לא הייתה נוצרת קדושה בכיכרות. נראה שהקרן אורה הבין כי שתי הלחם הם יחידה אחת, ועל כן הוא אולץ לשנות את ההבנה במשנה: הלישה והנתינה לתוך התנור אמנם נעשו בנפרד, אך בפועל שתי הכיכרות נאפו בתנור אחד.

מקרה מיוחד היכול לשמש לנו כאבן בוחן ביחס לקשר שבין שתי הכיכרות מצוי במשנה במסכת מנחות (יג ע"ב) ונוגע לדין פיגול. אם בשעת הקרבת קרבן חושב המקריב מחשבות זדון, כגון לאכול את הקרבן מחוץ למקום שבו מותר לו להיאכל או לאחר הזמן שבו מותר לו להיאכל, הקרבן הופך לפיגול והוא אסור באכילה (והמקריב אף עובר על איסור תורה, ובמקרים מסוימים הוא אף מתחייב בכרת). מה הדין אם בשעת הקרבת שני הכבשים של חג השבועות חשב המקריב לאכול את אחת משתי חלות הלחם חוץ לזמנן או חוץ למקומן? לדעת חכמים שתי הכיכרות הופכות לפיגול, ואילו ר' יוסי סבור כי רק הכיכר שאותה חשב המקריב לפסול מתפגלת. לכאורה עוסקת גם מחלוקת זו בשאלת הקשר שבין שתי הכיכרות: על פי חכמים שתי הכיכרות נחשבות ליחידה אחת, ועל כן פסול באחת הכיכרות גורר פסול גם בשנייה, ואילו ר' יוסי סובר כי כל אחת מן הכיכרות שומרת על זהותה העצמית, ופסול הפיגול אינו עובר מהאחת לחברתה.

למען האמת, ניתן היה לטעון כי גם חכמים מבחינים בין שתי הכיכרות כשתי ישויות נפרדות, ועם זאת פוסלים את שתי הכיכרות. איסור פיגול ותהליך פסילת הקרבן אינם כרוכים רק במחשבות או בכוונות רעות. סתם מחשבת אכילת קרבן חוץ למקומו אינה פוסלת את הקרבן. מחשבות אלו אוסרות רק כאשר הן נעשות בשעת אחד משלבי ההקרבה, כגון השחיטה או זריקת הדם. הפסול מתרחש, בחלקו, מפני שהמחשבה האסורה חלה על פעולה מסוימת בתהליך ההקרבה ופוסלת אותה, וממילא הקרבן נפסל. המחשבות לבדן אינן מספיקות על מנת לפסול את הקרבן; דרוש שילוב של המחשבות ושל הפעולה שנעשית באותו זמן על מנת לפסול את הקרבן. במקרה שלנו, גם אם חכמים סבורים שאין קשר בין שתי הכיכרות, עדיין ניתן לומר כי כל אחת מן הכיכרות מושפעת משחיטת הכבשים, שהייתה שחיטת פיגול. הגם שמעשה ההקרבה הפיסי נעשה רק על הכבשים, הוא מתייחס גם לכיכרות הלחם - לכל אחת מהן בנפרד. הגמרא מזכירה לנו שוב ושוב כי קדושת שתי הלחם חלה באמצעות שחיטת הכבשים. פעולתה של השחיטה אינה מתמצה רק בהחלת קדושה על הכבשים; השחיטה מחילה גם את קדושת שתי הלחם, ומעשה השחיטה מתייחס גם אל הלחם. לכן יכולה שחיטת הפיגול להחשיב כל אחת מן הכיכרות לפיגול, גם אם אין הכיכרות חשובות כגוף אחד. ייתכן שבכך שחכמים פוסלים את שתי הכיכרות הם עדיין משמרים את עצמאותן של כל אחת מן הכיכרות, אלא שהם טוענים כי מעשה השחיטה שנעשה במחשבת פיגול פוסל את שתי הכיכרות.

הגמרא עצמה (מנחות יד ע"ב) מתייחסת לשאלת הקשר שבין שתי הכיכרות. מעניין לציין שדיון זה מופיע דווקא בהקשר של המקרה שהוזכר לעיל - חכמים ופסול פיגול. הגמרא מציינת את אופיין הכפול של שתי הכיכרות: מצד אחד, התורה מתייחסת אליהן כאל יחידה אחת בכך שהיא קובעת ששתי הכיכרות הן לעיכובא - אם חסרה כיכר הקרבן פסול. מצד שני, בכך שהן נאפות לבד התורה דווקא מפרידה ביניהן. העולה מכאן הוא שאליבא דחכמים כיכרות אלו מפגינות מידה מסוימת של גמישות ביחס לשאלת הקשר ביניהן, ואם אדם חושב מחשבת פיגול רק על אחת מהן הוא איננו פוסל את השנייה. גמרא זו עוסקת בשאלה שהעלינו בשיעור זה, ונראה שהיא גורסת כי ישנה מידה מסוימת של גמישות בשאלת הקשר בין הכיכרות (קשר זה תלוי בדעתו של המקריב).

ניתן לראות במחלוקת המופיעה במשנה במנחות (יד ע"ב) אינדיקציה ברורה יותר ביחס לשאלתנו. מה הדין כאשר אחת מן הכיכרות נטמאת? האם ניתן לאכול את הכיכר הטהורה, או שמא נטען כי הטומאה שפגעה בכיכר אחת פוסלת גם את הכיכר השנייה? שאלה זו שנויה במחלוקת רבי יהודה - הפוסל אף את הכיכר השנייה - וחכמים, החולקים עליו. הנימוק שמביאה המשנה לדעת רבי יהודה הוא שלא ניתן להפריד בין חלקיו של קרבן ציבור, ויש להתייחס לכל הקרבן באותה צורה. אף על פי שרק כיכר אחת נטמאה (שלא כבמקרה של פיגול, שלגביו ניתן עקרונית לומר כי כל אחת מהכיכרות הושפעה ממחשבת הפיגול) - שתי הכיכרות נפסלות. הגמרא מחזקת את הסבר המשנה בכך שהיא מציינת כי דעה זו עולה בקנה אחד עם דעת רבי יהודה, כי לא ניתן להפריד בין חלקים שונים של קרבנות ציבור או לחלק ביניהם, וכי יש להתייחס לכל המרכיבים של קרבן ציבור באותו האופן. מה סברת חכמים במחלוקתם עם רבי יהודה? האם הם דוחים את הנחתו המרכזית וסבורים כי אכן ניתן להפריד בין חלקי קרבן ציבור (עיין רש"י מנחות טו ע"א המסביר כך את חכמים), או שמא נאמר כי הם מקבלים את סברתו של רבי יהודה, אלא שהם טוענים כי שתי הלחם אינם יחידה אחת, ופסילה של כיכר אחת אינה משפיעה על הכיכר השנייה? ייתכן כי דעת רבי יהודה בנויה על הנחה ששתי הכיכרות הן יחידה אחת - הנחה שחכמים אינם מקבלים.

נקודות מתודיות:

כפי שכבר ראינו בעבר, בכל פעם שנדרשים שני גורמים התלויים זה בזה לחלות הלכתית מסוימת יש לבחון את רמת הקשר שבין שני הגורמים.

לסיום:

נוכחותן של שתי הכיכרות במצווה זאת השפיעה רבות הן על עולם המנהג והן על עולם המחשבה. המקור לאכילת מאכלי חלב בשבועות, על פי דעות מסוימות, הוא מצוות שתי הלחם. המנהג התחיל באכילת שתי סעודות - אחת חלבית והשנייה בשרית - על משקל שתי הלחם. במהלך הדורות שינה מנהג זה את צורתו והפך לאכילת מאכלי חלב בלבד. השפת אמת (בכתביו על חג השבועות)רואה בשתי הלחם סמל לדואליות שבחג. הכפילות משתקפת ברצון של עם ישראל להתקרב אל הקב"ה ובהיענותו של הקב"ה למשאלה זו. היא גם משקפת את הדיכוטומיה שבין קיום על דרך הנס וקיום על דרך הטבע. רק בכניסה לארץ החל העם לשלב את הקיום הנסי והקיום הטבעי, לכן הוקרב קרבן שתי הלחם רק בארץ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)