קורבן הפסח וחג המצות

קרבן הפסח וחג המצות

מדוע אנו אוכלים מצה? האם המצווה היא רק אמצעי לזכור את אירועי יציאת מצרים ואת הסמלים שנלוו אליה? פרשת בֹא מציגה את המצווה מזוויות שונות ומגוונות. אנו ננסה לנתח את ההופעות המרובות של המצה על מנת להבין ביתר עומק מה הם המצה והפסח.

הקדמה

במסגרת שיעורינו לספר שמות התמקדנו בתכנית הא-לוהית לגאול את ישראל ממצרים על בסיס הברית עם האבות. בששת הפרקים הראשונים של הספר עוסקת התורה במשימתו הכפולה של משה: לצוות את פרעה להרשות לעם לצאת ולהכין את עם ישראל מבחינה רוחנית.

בשלב הראשון נכשל משה בשתי המשימות (עיין ה; ב-ד, כג, ו; ט).

פרקים ז-י"ב הם יחידה עצמאית, המתארת את המכות שהביא הקב"ה על מצרים על מנת לעזור למשה לבצע את משימתו כלפי פרעה. בפרק י"ב, לפני תיאור המכה האחרונה - שעתידה לשכנע את פרעה לשלח את העם (י"א; א-ח) - אנו מוצאים ניסיון אחרון להכין את ישראל לגאולה ממצרים: מצוות קרבן פסח. בציווי זה (י"ב; א-כ) מוזכרת המילה "מצה" בשני הקשרים שונים לחלוטין.

בהקשר אחד מופיעה המצה בתפקיד משני:

"ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרֹרים יאכלהו" (י"ב; ח).

כאן מתוארת המצה כסוג הלחם הנאכל עם קרבן הפסח.

ואילו בהקשר השני היא מופיעה בתפקיד מרכזי:

"שבעת ימים מצות תאכלו" (י"ב; טו-כ).

כאן מגדירה המצה את החג בן שבעת הימים הנחוג למן היום שלאחר הקרבת הפסח ואף מעניקה לו את שמו - "חג המצות".

בהמשך פרק י"ב, לאחר המכה העשירית ויציאת בני ישראל ממצרים, אנו מוצאים את המצה בהקשר שלישי, שבו היא אינה מופיעה בתפקיד מרכזי ואף לא בתפקיד משני אלא מוזכרת באופן מקרי - בתיאור הדרך שבה אפו ישראל את בצקם בצאתם ממצרים:

"ויֹאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עֻגֹת מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צֵדה לא עשו להם" (י"ב; לט).

על מנת להעריך טוב יותר את שלושת האזכורים של המצה, הבה נתבונן היטב בפרק י"ב.

שני נושאים בפרשייה אחת

קודם שנתחיל, חובה לעבור על פסוקים י"ב; א-כ בדגש על שני נושאים שונים: קרבן הפסח - הקרבן המיוחד שחייבים בני ישראל להקריב בבתיהם על מנת להינצל ממכת בכורות (י"ב; א-יד); וחג המצות - הציווי להנהיג לדורות את החג בן שבעת הימים (ראה י"ב; טו-כ).

שתי מצוות אלה קשורות אמנם במהותן ליציאת מצרים, אך כל אחת מהן עומדת כמצווה עצמאית (עובדה זו תובלט יותר כשנתקדם בלימוד פרק י"ב). למשל: כל מצווה ניתנה במועד אחר! מצוות קרבן פסח ניתנה, כמובן, לפני יציאת מצרים, שהרי משה ציווה להכין את הקרבן כבר בעשרה בניסן (י"ב; א-ג), ואילו תיאור הציווי על "חג המצות", לעומת זאת, מלמד שהוא ניתן לאחריה. ראשית, התורה מנמקת את החג בלשון עבר:

"ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" (י"ב; יז).

ועוד: אכילת המצה מזכירה את דרך אפיית הבצק ביציאת מצרים (ראה י"ב; לג-לט), ומסתבר שהמצווה ניתנה לאחר המאורע שהיא אמורה לציין!

הפרשייה הבאה (י"ב; כא-כח), המתארת את העברת המצוות לבני ישראל על ידי משה, מעניקה סיוע נוסף לטיעוננו. משה מוסר לעם רק את הלכות קרבן הפסח, ואינו מזכיר ולו ברמז את חג המצות. את המצוות הקשורות לחג המצות העביר משה לישראל (בפרק י"ג) רק ביום שלאחר יציאת ממצרים:

"ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... ולא יאכל חמץ... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... אשר נשבע לאבֹתיך לתת לך... שבעת ימים תאכל מצֹת וביום השביעי חג לה'..." (י"ג, ג-ו).

אנו חייבים, אם כן, להסיק ש"פרשת החודש" (י"ב; א-כ) כוללת שתי מצוות שניתנו בזמנים שונים: מצוות קרבן הפסח, שנהגה הן במצרים והן לדורות, ניתנה למשה באחד בניסן, ואילו מצוות חג המצות, שהיא לדורות בלבד, וסביר להניח שניתנה למשה רק לאחר יציאת מצרים. למרות האמור עד כה צירפה התורה את שתי המצוות לפרשייה אחת, ובטעם הדבר נדון מאוחר יותר.

שני חגים שונים

בדרך כלל איננו מבחינים בבעיה כרונולוגית זו מכיוון שאנו מניחים שחג המצות ופסח הם שני שמות נרדפים לאותו חג. אלא שלמען האמת מדובר בשני חגים שונים, שאף ששניהם קשורים ליציאת מצרים יש לכל אחד מהם מטרה שונה.

פסח הנו קרבן תודה שקרב בארבעה עשר בניסן ונאכל באותו הלילה - בליל חמישה עשר בניסן - ומטרתו להביע את תודתנו לקב"ה על הצלתנו ממכת בכורות (ראה י"ב; כה-כז).

חג המצות, לעומת זאת, הוא חג בן שבעה ימים (ט"ו-כ"א בניסן), שבו איננו אוכלים חמץ אלא רק מצה (ראה יב; טו-כ, י"ג; ג-ח) על מנת לציין את יציאתנו ממצרים על ידי הקב"ה ולזכרה [ראה י"ב; יז, י"ג; ח, י"ב; לג-לט] [יש לזכור שבני ישראל אפו מצות מסיבה מקרית: מכיוון שזורזו ביציאתם הם נאלצו לאפות את הבצק - שהיה אמור מתחילה להיאפות במצרים - בדרך (י"ב; לט)].

בקיצור: בפסח אנו מודים לקב"ה על הצלתנו ממכת בכורות, ואילו את היציאה ממצרים ואת מסענו במדבר אנו מציינים בחג המצות.

מדוע, אם כן, מציגה התורה את חג המצות מוקדם כל כך? קודם שניגש לטיפול בשאלה זו נעלה בעיה כרונולוגית נוספת בפרק י"ב.

חוקת הפסח / החלפה

אחרי תיאור מסירת דיני קרבן הפסח לעם על ידי משה (י"ב; כא-כח) מתעדת התורה את יציאת מצרים עצמה (י"ב; כט-מב). תיאור זה מסתיים בקשירת האירוע ההיסטורי עם ברית בין הבתרים:

"ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (י"ב; מא).

מיד לאחר תיאור אירועי יציאת מצרים אנו מוצאים פרשייה נוספת הכוללת דינים שונים הקשורים לקרבן הפסח:

"ויאמר ה' אל משה ואהרן: זאת חֻקַּת הפסח: כל בן נכר לא יאכל בו... ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו".

למרבה הפלא, נראה שיש כאן קטע שאינו במקומו. בין שאר דיני הפסח מצווה ה' את בני ישראל למול את עצמם לפני הקרבתו. מובן שבני ישראל קיימו מצווה זו עוד קודם שיצאו ממצרים, שהרי את הפסח הקריבו בעודם במצרים! מדוע, אם כן, מתעדת התורה דינים אלו רק לאחר סיפור היציאה, ולא במסגרת הציווי על קרבן הפסח בתחילת הפרק?

הצלבת שתי שאלותינו מעלה שדברים מוזרים מאוד מתרחשים בפרק י"ב: דיני חג המצות (י"ב; טו-כ), שמקומם הטבעי הוא לאחר יציאת מצרים עצמה, מתועדים לפניה, ב"פרשת החודש", ואילו דיני קרבן הפסח, שמקומם הראוי הוא בין שאר הדינים שבתחילת הפרק, מופיעים רק אחרי סיפור היציאה ממצרים. על מנת להכניס את הפרק לסדר כרונולוגי אמתי נצטרך "להחליף" את שתי הפרשיות!

מדוע בחרה התורה לתעד את שתי המצוות "שלא במקומן"?

שאלות אלו הן רק דוגמה אחת ליסוד "אין מוקדם ומאוחר בתורה". אין לטעות ולחשוב כי כוונת הביטוי היא שהסדר בתורה הוא אקראי! כוונתו היא שהתורה בוחרת לסדר פרשיות מסוימות שלא במקומן הכרונולוגי על מנת להדגיש קשר ענייני (זוהי דרכו של המקרא לצעוק "דרשני!"). בהצגת הדברים בסדר זה דורשת התורה מהקורא לחפש קשר בין קרבן הפסח לחג המצות ובין יציאת מצרים לדיני "חוקת הפסח". אנו, כהרגלנו, נציע נושא מקשר.

פסח וחג המצות

קודם שנציע סיבה להכללת חג המצות בפרשת החודש עלינו לדון בעוד כמה שאלות שאין להן תירוץ נראה לעין ביחס לחג המצות:

1) מדוע אורך חג זה שבעה ימים? האין די ביום אחד לציון יציאת מצרים [יש לזכור שהתורה אינה נותנת טעם למשך החג, כשם שאין היא אומרת בשום מקום שנס קריעת ים סוף אירע ביום השביעי ליציאת מצרים!]?

2) מדוע המצווה המרכזית, הנמשכת כל שבעת ימי החג, היא איסור אכילת חמץ? הלוא ראוי שתהיה זו מצוות אכילת מצה (י"ג; ג, ו) [אכן, איסור אכילת חמץ מביא לאכילת מצה, אך אין בכך כדי להסביר מדוע מצווה אחת היא המרכזית ולא חברתה]?

3) מדוע איסור אכילת חמץ כה חמור? אסור לראותו, אסור להחזיקו בבעלותך, כל שאריותיו - דינן שרפה, והעונש על אכילתו בפסח הוא כרת, כלומר: נישול מוחלט מעם ישראל!

כל השאלות שהעלינו עד כה נשענות על הנחה אחת - שהמטרה המרכזית של מצוות אכילת מצה (ובעקבות זאת של איסור אכילת חמץ) היא לזכור ולציין את מה שאכלו אבותינו ביציאת מצרים, הנחה המבוססת על דברי ההגדה "מצה זו שאנו אוכלים - על שום מה... ". מדרש זה אמנם מסביר מדוע אנו אוכלים מצה בליל הסדר, אך אין בו כדי להסביר מדוע אסור לאכול חמץ או להחזיקו בבעלותך במשך כל החג! חייב, אם כן, להיות טעם עמוק יותר.

החמץ כסמל

איסור חמץ אינו מוגבל בתורה לחג המצות. במקדש אסור להקריב חמץ על המזבח במשך השנה כולה (עיין ויקרא ב; יא, ו; ו-י)! מדוע? הסיבה הספציפית איננה ברורה, אך נראה שהחמץ מהווה סמל לדבר שלילי. בדברי חז"ל אנו מוצאים הצעות שונות מה הוא מסמל: גאווה, יצר הרע, עבודה זרה ועוד. עצם היותו סמל מלמדת שסגולותיו עשויות לייצג ערכים שונים (לדוגמה: אחת מסגולותיו של החמץ היא שהוא נראה טעים בהרבה מסתם תערובת של מים וקמח).

הקשר בין עבודה זרה לאיסור חמץ בחג המצות מבוסס על ההקבלות הרבות בין דיניהם: העונש על שניהם הוא כרת; שניהם אסורים בהנאה; קיימת חובה להשמיד עבודה זרה - בדומה לחמץ בחג המצות. האיסור המיוחד "בל יראה ובל ימצא" ממחיש הקבלה זו ביותר.

אם נניח שדמיון זה בין שני האיסורים מעיד על טעם דומה - מדוע חלים דיני עבודה זרה כל השנה ואילו דיני חמץ מוגבלים לשבעה ימים בלבד? מדוע אין איסור חמץ נמשך אף הוא כל השנה כולה?

הקשר בין איסור חמץ ואיסור עבודה זרה מתברר באר היטב לאור שיעורינו לפרשת וארא ולפרשת בא. הקב"ה ציווה את העם לטהר את עצמם מכל סיג של עבודה זרה, קרי - של התרבות המצרית - לפני תחילת תהליך גאולתם ממצרים. ציווי זה אמנם אינו מפורש בספר שמות, אך הוא מבואר בספר יחזקאל:

"ואמרת אליהם: כה אמר א-דני א-להים: ביום בחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקב ואִוָּדע להם בארץ מצרים [השווה שמות ו; ג], ואשא ידי להם, לאמֹר: 'אני ה' א-להיכם' [השווה ו; ו]. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם, זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות [השווה ו; ח, ג; ח). ואֹמר אלֵהם: איש שִקוצי עיניו השליכו, ובגִלולי מצרים אל תִטַּמָּאו, אני ה' א-להיכם. וימרו בי ולא אבו לשמֹע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו. ואֹמר לשפֹך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים" (יחזקאל כ; ה-ח).

לפני מכת בכורות נתן הקב"ה לעם הזדמנות נוספת לבטא את מסירותם לקב"ה - הקרבת קרבן הפסח, שהייתה בעצם הצהרה על נכונותם למלא אחר כל מוצא פיו. השם "פסח" מייצג את עצם המטרה! הקב"ה חייב "לפסוח" - לדלג! - על בתי בני ישראל, שאכן ראויים היו להיענש במכת בכורות (ראה שמות י"ב; כז). לו היו בני ישראל צדיקים וישרים - לא היה צריך הקב"ה "לפסוח" עליהם.

נוסטלגיה או גורל

פסח וחג המצות קשורים, אם כן, על ידי נושא אחד. בהקרבת קרבן הפסח עלינו לזכור לא רק את מה שקרה אלא גם את המטרה שלשמה הציל אותנו הקב"ה! על מנת להציג מטרה זו בצורה קונקרטית ובהירה עלינו לחפש סמל מסוים, ולשם כך נבחר ביעור החמץ, המסמל את הסרת ההשפעות השליליות המשחיתות את קיומנו הרוחני.

קרבן פסח, הלוא הוא "קרבן ה' " (במדבר ט; ז), אינו רק הודאה - זוהי הצהרת אמונים על נכונותנו להגשים את גורלנו הא-לוהי. על כן מופיעה מצוות חג המצות (י"ב; טו-כ) מיד לאחר מצוות הפסח (י"ב; ג-יד), להורות כי מדי שנה עלינו להראות לבורא עולם לא רק את הודאתנו על היציאה מעבדות לחירות אלא גם מדוע אנו אכן ראויים לאותה גאולה. ואת זאת מראים אנו בביעור החמץ הסמלי:

"שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם, כי כל אֹכֵל חמץ - ונכרתה הנפש ההִוא מישראל - מיום הראשון עד יום השביעי" (י"ב; טו).

ביאור זה גם מסביר את איסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (כ"ג; יח, ל"ד; כה) - האיסור להקריב את הפסח בשעה שיש עדיין חמץ בבעלותך. אין כל משמעות להקרבת קרבן פסח כשברשותך חמץ - עבודה זרה!

חג המצות מוסיף משמעות להודאה שבהקרבת הפסח בכך שהוא מדגיש את הצורך בהכנה רוחנית. כשם שבני ישראל נצטוו, כחלק מההכנות לגאולה, להסיר מקרבם כל עבודה זרה, כך גם הדורות הבאים. בהשמדת החמץ כהכנה להקרבת הפסח אנו מזכירים לעצמנו את הצורך להיטהר מכל "עבודה זרה" שאימצנו במשך השנה. לניקיון הבית חייב להילוות ניקיון הנפש.

אלא שתהליך זה של חשבון נפש איננו יכול להסתיים בן-לילה. דרוש שבוע שלם על מנת להנציח בנפשנו את מידת המסירות שאנו מאשרים מחדש בליל הסדר. שבעה ימים - בין אם הם השבוע שמשבת לשבת, שבעת ימי ההיטהרות מטומאה (טומאת מת, טומאת צרעת וכו') או שבעת ימי המילואים (ועוד) - מבטאים במקרא שגרה. בשבעת ימי חג המצות אנו חיים בשגרה של תלות בקב"ה, ובכך מציינים לא רק את יציאת מצרים אלא אף את מטרתה.

ברית בין הבתרים וחוקת הפסח

ראוי להדגיש שהמצווה המרכזית של "חוקת הפסח" היא המילה (ראה י"ב; מג-מד, מח). בדומה לכך, הפסוקים המסיימים את תיאור יציאת מצרים מחזירים את הקורא לברית בין הבתרים (ראה י"ב; מ-מא). קיים קשר בין שתי בריתות אלו של ספר בראשית [ראה על כך גם בשיעורנו לפרשת וארא]! אפשר שבסיום תיאור יציאת מצרים, שהיא קיום ברית בין הבתרים על ידי הקב"ה, מחויבים אנו לאשר מחדש את חובתנו ל"ברית המילה" - לקבל אותו לא-לוהים! קודם שנצהיר על השתייכותנו ברמה הלאומית, כמשתקף מברית בין הבתרים, חובה עלינו לאשר את מסירותנו ברמה האישית - כפי שעולה מברית המילה.