דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף פח ע"א-פח ע"ב | 'קניין פירות כקניין הגוף דמי'

קובץ טקסט

שיעור 11 / קניין פירות כקניין הגוף דמי (פח.-פח:)

 

סוגייתנו מזמנת לפתחנו דיון החורג מענייני פרק החובל ומכניס אותנו לשאלות יסוד בתחום הקניין. היום נעסוק במחלוקת אם קניין פירות כקניין הגוף דמי אם לאו, ביישומה בסוגייתנו בשאלת יכולת בעל קניין הגוף למכור את קניינו לאחר וכן בשילוב תקנת אושא בהקשר זה.

א. מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש – רקע כללי

האמוראים נחלקו בעניין מעמדו של קניין פירות: לרבי יוחנן כקניין הגוף דמי ולריש לקיש לאו כקניין הגוף דמי (ובאופן חריג הלכה כריש לקיש). הגמרא בב"ב קלו: מביאה שני הקשרים שבהם נחלקו בשאלה זו: האחד הוא זה הנידון בסוגייתנו, בדבר יכולת בעל קניין הגוף למכור, ובו נעסוק בהמשך. השני נוגע לתחום אחר לחלוטין: "המוכר שדהו לפירות - רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, וריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן אמר מביא וקורא, קסבר: קנין פירות כקנין הגוף דמי; וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

בפרק זה אנסה להציג את ההבנה הפשוטה לפענ"ד במחלוקת הבסיסית. בהמשך השיעור נעסוק ביישום הנידון בסוגייתנו בנושא מכר בעל קניין הגוף, ונראה שההבנה שהצגנו איננה מוסכמת.

בפשטות נראה, שהנתונים הבסיסיים מוסכמים: מדובר במצב שאדם אחד הוא בעליו של נכס, והאדם השני אף הוא בעליו של אותו נכס, אך רק לעניין פירותיו. כולם מסכימים שההלכה מכירה בקניין שכזה, דהיינו בעלות לעניין X, ובמקרה זה – כלל הפירות. נדגים זאת בדברי הרמב"ם. הרמב"ם פוסק שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם, ועל כן "המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם" (הל' מכירה פכ"ב ה"ב); והדרך לעקוף זאת היא על ידי הקנאת גוף לפירותיו:

"מקנה אדם הגוף לפירותיו... ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות... כיצד? כגון שמכר או שנתן שדה לפירותיה בין לזמן קצוב בין כל ימי חייו של מוכר או של לוקח, והוא הדין למוכר ולנותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לולדותיהם, או עבד למעשה ידיו, בכל ממכרו או מתנותיו קיימין"

(שם פכ"ג ה"א-ה"ב).

הרמב"ם מדגיש שהקנאת גוף לפירותיו היא קניין בגוף, ועל כן אין כאן בעיה של דבר שלא בא לעולם, משום שמקנים זכות בגוף קיים. זאת על אף שהרמב"ם פוסק שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי (הל' ביכורים פ"ד ה"ו).

במה נחלקו אפוא האמוראים? הם נחלקו בהשלכות ההלכתיות שיש לנתונים המוסכמים, ובדרך שבה התורה רואה מצב שבו הגוף קנוי באופן בסיסי לאחד וקנוי לפירותיו לשני. לשיטת רבי יוחנן, מוקד הקניין בנכס הוא בפירותיו ותשמישיו, ועל כן הדמות המרכזית שאותה יש לראות כבעלים היא בעל קניין הפירות. כפי שמנסח זאת הרשב"ם ב"ב נ. ד"ה כקנין: "דאין גופו עומד אלא לפירותיו". ריש לקיש, לעומת זאת, סבור שבעלות איננה נגזרת מתשמישים ופירות, ויש לה משקל רב גם כאשר היא נטולת תוכן מעשי. השתמשתי במילים יחסיות ולא מוחלטות והדגשתי אותן מסיבות שנראה מיד.

[אציין, שקשה להתעלם מדמיון שקיים בין מחלוקת זו לבין מחלוקת מפורסמת אחרת שנחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש, לעיל בדף סט.. לשיטת רבי יוחנן, כאשר חפץ הוא של פלוני אך אינו ברשותו, כגון שנגנב ממנו, בעלותו נפגמת והוא אינו יכול לבצע פעולות הלכתיות שונות כגון להקדיש את החפץ. ריש לקיש חולק על כך. המחלוקות עוסקות בנושאים שונים, ואף פסיקת ההלכה אינה זהה בהן, אך ברמה הרעיונית הדמיון ניכר: לשיטת רבי יוחנן הבעלות מושפעת מהפן המעשי, ומי שהחפץ שלו אך לא בשליטתו אינו נחשב לבעלים לכל דבר ועניין, ואילו ריש לקיש מעניק משקל לבעלות המופשטת באשר היא].

אמנם, אפשר שיש לצמצם את גבולות הגזרה של המחלוקת בענייננו, ובמידה מסוימת לקרב בין החולקים. מחד גיסא, ברור שאף רבי יוחנן מודה שבעלותו של בעל קניין הגוף אינה נמחקת בשל קניין הפירות שיש לשני. מסתבר שלדינים מסוימים דווקא הבעלות הטהורה והמופשטת היא הקובעת גם לדידו. כך למשל, טוענים התוספות יבמות סו. ד"ה אלמנה, היתר האכלת תרומה לעבדי כהן תלוי בקניין הגוף ולא די בכך שהם קנויים לו לפירותיהם. מאידך גיסא, יש הסבורים שכאשר אדם קנה גוף לפירותיו לצמיתות אף ריש לקיש מודה שהמשקל המצטבר של זכויותיו המעשיות בנכס מכריע ובמצב שכזה קניין פירות כקניין הגוף דמי[1].

מכל מקום, נחזור ונדגיש שלפי ההסבר המוצע כאשר ראובן הקנה לשמעון קרקע לפירותיה גם רבי יוחנן מסכים שראובן הוא הבעלים של גוף הקרקע (והמחלוקת היא רק אם קניין הפירות כקניין הגוף דמי); ומאידך גם ריש לקיש מסכים שלשמעון יש קניין בגוף הקרקע לעניין הפירות.

[נקודה זו ביחס לריש לקיש באה לידי ביטוי נאה בדברי הרשב"ם בבבא בתרא קלו: בנוגע לביכורים. לשיטת ריש לקיש, בעל קניין הפירות מביא אך אינו קורא. רבים מהראשונים סבורים שמדאורייתא אין גם חובת הבאה בתורת ודאי, דמאי שנא קריאה מהבאה. אך הרשב"ם סבור שיש הבדל בין השנים:

"מביא ואינו קורא - שאינו יכול לקרות 'האדמה אשר נתתה לי'. ומיהו בהבאה חייב, דכתיב 'אשר תביא מארצך', שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו".

ביאור דבריו, שחיוב הבאה מתייחס לפירות שבאו מאדמת המביא, ומכיוון שגוף הקרקע מוקנית לו לעניין הפירות, הרי שהם נחשבים פירות מאדמתו. קריאה, לעומת זו, מתייחסת לאדמה באשר היא: לא פירות שאתה מביא מארצך אלא הודאה על האדמה שה' נתן לך. כאן נחלקים רבי יוחנן וריש לקיש אם אדמה הקנויה לך לפירותיה נחשבת לאדמתך אם לאו. לריש לקיש אין היא אדמתך אך הפירות היוצאים ממנה הם פירות מאדמתך. (ודוק כי נכון הוא, אף שהתוספות שם התקשו בכך, ע"ש). ועוד כתב הרשב"ם[2], שאף לריש לקיש די בקניין פירות באתרוג לצאת בו ידי חובה ביום א' של סוכות, דמיקרי "לכם", ואכמ"ל].

ב. מכירת בעל קניין הגוף

המשנה בב"ב קלו. עוסקת באדם "הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו", והגמרא שם ואצלנו מבהירה שהכוונה היא להקנאת הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה. מטרת האב היא, מן הסתם, לעקוף את דיני הירושה ולתת לבן אחד נכסים שאותם לא ייאלץ לחלוק עם אחיו. על כן, האב מקנה לבן את הנכס עוד בחייו, אך הוא מעוניין להשתמש בו עד מותו. מכיוון שלא ניתן להקנות נכס לאחר מיתה (דהיינו, ניתן להקנות באופן דחוי: "הרי שדי קנויה לך לאחר ל' יום"; אך לא ניתן להקנות: "הרי שדי נתונה לך לאחר מיתתי"); הוא מקנה את הגוף כבר כעת. רבי עקיבא איגר[3] סבור שגם את רכיב הפירות לא ניתן להקנות "לאחר מיתה", ועל כן הוא מסביר שהאב הקנה לבנו את הנכס באופן מוחלט עוד בחייו, אלא שהוא שייר לעצמו את זכות הפירות בנכס עד מותו – לא יחול קניין חדש ברגע המוות, אלא בסך הכול תסתיים תקופת השיור.

המשנה בב"ב המצוטטת אצלנו אומרת: "מכר הבן – אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב".  מבואר במשנה שהבן יכול למכור את זכויותיו בנכסים, אלא שכמובן לא יהיו ללוקח פירות ותשמישים עד פטירת האב. לכאורה, יש כאן בעיה בסיסית, שאדם אינו יכול למכור את מה שטרם הגיע לידו, משום שזה בכלל דבר שלא בא לעולם, ואף אם מדובר בקניין פירות. ברם, לפי ההבנה שהבן קיבל קניין מלא עם שיור של קניין פירות למשך חיי האב, ניתן להבין שהוא יכול להעביר קניין משויר זה על קרבו וכרעיו ללוקח. על כן, הבעיה מתעוררת רק לשיטת רבי יוחנן – לשיטתו, מכיוון שאין לבעל קניין הגוף מעמד של בעלים, אין הוא יכול להעביר אף את מה שנמצא בידו, דהיינו את הקניין המשויר. הדבר מזכיר את שיטתו בעניין דבר שאינו ברשותו – הליקוי בבעלות מונע את ביצוען של פעולות משפטיות בנכס. מסיבה זו אומר רבי יוחנן שאין תוקף למכר אם הבן מת בחיי האב. ומדוע יש תוקף למכר אם האב מת בחיי הבן?

רש"י אצלנו מתייחס למעשה לשאלה זו, ומסביר: "דמה מכר לו ראשון לשני, כל זכות שתבא לידו". התוספות ביבמות לו: ד"ה ורבי שאלו את השאלה במפורש, וכתבו:

"וא"ת לרבי יוחנן אפי' לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו (ב"מ טז.) מה שאירש מאבא מכור לך, כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף? וי"ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן, וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר".

ניתן להבין שיש כאן מכר דחוי, וחולשת זכותו של בעל קניין הגוף אינה כה חזקה כדי שהדבר ייחשב דבר שלא בא לעולם. אך ניתן גם להבין אחרת: ייתכן שתרחיש עתידי שבו הנכס יגיע על זכויותיו הממשיות לידי הבן צובע בצבעים אחרים כבר את הדרך שבה אנו מתייחסים לזכותו בזמן המכר[4]. כאשר אנו באים לשפוט לאחר שנים, בזמן שבו העסקה אמורה לקבל תוצאות מעשיות, האם בזמן המכר ניסה הבן למכור נכס ממשי או בעלות מופשטת ונטולת משמעות, יש משקל לכך שבהמשך חייו של הבן הוא הפך להיות בעל קניין הפירות בנכס. זה מלמד אותנו שזיקתו לנכס לא התמצתה בתואר הלכתי מופשט, אלא גובתה בזכויות ממשיות. ייתכן שהסבר זה עולה מלשון הר"ן בחידושיו לב"ב קלו:. הר"ן מסביר שהבעיה הבסיסית של הבן למכור היא "דקנין הבן קליש". עם זאת, הוא יכול להורישו לנכד – אף רבי יוחנן מודה שאם מת הבן בחיי האב, בנו של הבן ירש את קניין הגוף ויזכה בנכס על פירותיו במות הסב. זאת משום ש"דבר שאין בו ממש" ניתן לירושה אך לא למכירה, ובלשון הר"ן: "כדאשכחן גבי אויר, שאם מכרו אינו מכור ואפ"ה יורש יורשו". ובאשר לבעיה המטרידה אותנו, דהיינו היכולת למכור כשמת האב בחיי הבן, הר"ן מסביר (תוך שימוש במילותיו של רש"י): "בן נמי יש לו בנכסים קנין הגוף, אלא דזכותיה מיתלא תלי. כי מאית האב בחיי הבן איגלאי מילתא דמההיא שעתא קנייה וכיון דמעיקרא אגיד גביה מה מכר לו ללוקח כל זכות שתבא לידו".

עד כה הסברנו את הסוגיה בהתאם להנחות המוצא שראינו ביחס למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, דהיינו שלכולי עלמא לבעל קניין הגוף יש את הקניין הבסיסי בגוף, ולכולי עלמא לבעל קניין הפירות יש קניין בגוף הנכס לעניין הפירות, ולא נחלקו אלא איזה מהשניים נחשב לבעלים המרכזי בנכס. ואולם נראה שהנחות אלו אינן מוסכמות.

נראה למשל את דברי הר"י מיגאש בסוגיה בב"ב. הקושיה שבה הוא פותח הבינה באופן קיצוני ביותר את משמעות "קניין פירות כקניין הגוף דמי" לרבי יוחנן: "היכי אמרינן 'קנין פירות כקנין הגוף דמי', והא אוקימנא לעיל דקאמר ליה 'גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה'?". בשלב זה הבין הר"י מיגאש שלרבי יוחנן בעל קניין הפירות הוא הבעלים המוחלט, ועל כן הוא טוען שהאב לא מסר לבנו כלום.

בתשובתו מבין הר"י מיגאש שחידושו של רבי יוחנן מתון בהרבה. למעשה, הוא כה מתון, עד שחידוש גדול הוא שלדעתו ריש לקיש אינו מודה לחידוש זה:

"דההוא מיקנא דקאמר דקני האב לגוף לאו מיקנא ממש הוא... אלא לענין פירות הוא דקני ליה האב לגוף, דכמה דאיתיה בחיים דקני להו פירות אית ליה נמי קנין בגוף לענין פירות, ולאו מיקנא ממש הוא אלא מיקנא לענין פירות דומיא דהמוכר שדהו לפירות...".  

לפי הר"י מיגאש חידושו של רבי יוחנן אינו בתחרות שבין בעל קניין הפירות לבעל קניין הגוף, אלא בעצם הקביעה שקניין הפירות אינו רק קניין בפירות אלא קניין בגוף לעניין הפירות. משמע, שלריש לקיש קניין פירות אינו קניין בגוף לפירותיו, אלא רק זכות לקבל פירות (שאין זה ברור כיצד היא מתגברת על בעיית דבר שלא בא לעולם). וכן כתב האלשיך הקדוש (שו"ת מהר"ם אלשיך סי' י"ח), במסגרת תשובה מקיפה שבה ניתח את הסוגיה: "לר"ל לאו כקנין הגוף דמי, וכאלו לא נשאר לאב שום כח בגוף, וא"כ לא נשאר בקרקע מה שיצטרך להוריש במותו כדי לומר שיורשו בקבר ולא יוכל לזכותו ללוקח, אלא הוי כאלו התנה על דבר שאין לו שייכות בקרקע, וכל כח הקרקע היה לבן, ומשום הכי בהסתלק האב ממילא אוכל פירות הלוקח שכל כח הקרקע שלו היה".

כעת נעבור למקרה שבו פתחה סוגייתנו, של האישה שמכרה בנכסי בעלה. בטרם ניכנס לדיון המרכזי שעולה בסוגיה בהקשר זה – תקנת אושא, אציין שהניסיון הדחוי בגמרא להבחין בין מקרה האב והבן למקרה הבעל והאישה (או למקרה של בן ואב) על סמך "ראוי ליורשו", לפחות לפי הסבר רש"י (והשווה רבנו פרץ), מציב סימן שאלה כבד על הניתוח העקרוני של מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ומעלה על השולחן אפשרות שמדובר במחלוקת באומדן דעת הצדדים. בסוגייתנו אין טעם להאריך בכך, משום שאין כל מניעה להבין שהדבר נדחה לחלוטין, ואף במסגרת ההווה-אמינא ניתן להבין אחרת ואכ"מ. אולם, נושא זה עולה ביתר שאת בסוגיה בב"ב קלו: ויש מקום לעיין שם.

ג. תקנת אושא

חכמים תיקנו לבעל פירות בנכסי אשתו (בתמורה לחובתו לפדותה משבי, כתובות מז:). זו הלכה אחת, שהיא חלק ממערך הלכות של זכויות הבעל והאישה וחובותיהם. הלכה אחרת היא שבעל יורש את נכסי אשתו במותה. בפשטות, הלכה זו כשלעצמה שייכת לתחום שונה לחלוטין – דיני קורבה וירושה. [אציין, שבגמרא בבכורות נב: מובאת מחלוקת אם ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן, ומבואר שם שאם ירושת הבעל דרבנן, המשמעות היא שאף הלכה זו היא חלק ממערך הזכויות והחובות של הבעל והאישה, שתיקנו לו ירושתה תחת חובת קבורתה; והבעל אינו זוכה בנכסים בתורת יורש אלא בתורת לוקח].

לכאורה, במהלך חיי הנישואין האישה היא במעמד של בעל קניין גוף מופשט, ומכירתה את הנכסים לאחר דומה לבן שמוכר את נכסי אביו במשנה בבא בתרא. אכן, במובן מסוים המציאות היא הפוכה, שכן במקרה של הבן בעל קניין הגוף הוא שמצפה לקבל גם את הפירות לידיו (עם מות האב), ואילו במקרה של האישה בעל קניין הפירות הוא שמצפה לקבל את הגוף לידיו (עם מות האישה). אך ככל הנוגע למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, היא תקפה גם כאן. מכיוון שהלכה כריש לקיש, יש לתת תוקף למכר. בפשטות, האישה לא תוכל לפגוע בזכות הפירות של הבעל, אך לכשיבוא יומה – תפקע זכותו של הבעל בפירות מתוקף תקנת פירות, וכל שייוותר לו הוא זכות ירושתה. זכות יורש מוגבלת למה שנותר ביד המוריש בעת פטירתו, ועל כן הלקוחות הם שיזכו בגוף ובפירות.

 אולם, כאן מכניסה הגמרא נתון חדש שמאפשר לבעל להוציא גם לאחר שהאישה מתה:

"אלא מאי אינה דומה למשנתנו? משום תקנת אושא, דאמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות".  

רש"י פירש שחכמים חששו ל"איבה" – לערעור יחסים בין בין האישה לבעל, שיחשוד בכך שהיא פוגעת בירושתו העתידית. וכיצד עובדת תקנה זו? לכאורה, אין כל מניעה להבין שחכמי אושא תיקנו תקנה נקודתית, שהמכר שהאישה מכרה בטל. אולם, ממספר סוגיות, ובהן המשך סוגייתנו, עולה שהתקנה נשענה על שינוי מסוים בגדר אחת ההלכות שהזכרתי לעיל (תקנת פירות וירושת הבעל), ולשינוי זה עשויות להיות השלכות נוספות מעבר לביטול המכר.

נעיין בדברי רש"י:

"באושא התקינו - דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי, בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה, והוי כלוקח ראשון".  

בתוך דברי רש"י מגולמים שני יסודות הלכתיים שונים שעשויים לעמוד בבסיס תקנת אושא. היסוד הראשון הוא יסוד של מעין "קניין פירות כקניין הגוף דמי" – על אף שהלכה כריש לקיש שלאו כקניין הגוף דמי, במקרה של תקנת פירות של בעל זה חיזקו חכמים את קניין הפירות ועשאוהו דומה לקניין הגוף. כיוון שכך, המכר בטל, משום שהאישה שמכרה החזיקה בקניין גוף מופשט ואוורירי שאינו ניתן למכירה.

היסוד השני הוא "והוי כלוקח ראשון". יסוד זה מקורו במספר סוגיות בש"ס שקבעו שלבעל יש מעמד של "לוקח" בנכסי אשתו, וביססו קביעה זו על תקנת אושא. כך, למשל, הגמרא בבבא מציעא לה. אומרת שכאשר מַלווה גבה מִלווה קרקע כפירעון חוב ומצבו של הלווה השתפר, הוא זכאי לפדות את קרקעו ("שומה הדר"), אך אם המלווה כבר מכר את הקרקע, אין הלוקח צריך להוציאה מתחת ידו. ואומרת הגמרא שם, שבעל בנכסי אשתו דינו כלוקח, משום תקנת אושא. את הקשר בין שני הדינים מבאר שם רש"י: "בעל מוציא גוף הקרקע מיד הלקוחות... אלמא כלוקח שויוהו רבנן, ואומר לו: אני לקחתי ראשון, דאי כשאר יורש שויוהו רבנן - יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהן". כלומר, את קדימותו של הבעל על פני לקוחות האישה ניתן להבין בכך שחכמים נתנו לה מעמד של לוקח ראשון – הוא אינו יורש רגיל אלא כביכול קנה כבר את הנכסים בחיי אשתו, ואף שהוא אינו בעלים גמור עליהם, ניתן לומר שהוא כבר קנה את תקופת הבעלות בהם לאחר פטירת אשתו, ועל כן אין זה בידה למוכרם ולהפקיעם ממנו.

אם כן, איזו הלכה העצימה תקנת אושא – את זכות הפירות של הבעל או את מעמדו כיורש/לוקח? האחרונים האריכו רבות בשאלה זו ובגדרה המדויק של תקנת אושא לאור זה, וראש לכולם בעל קצות החושן והאבני מילואים במקומות רבים בספריו, ולא נתיימר למצות כאן נושא זה. מפשטות דברי רש"י אצלנו שציטטתי לעיל משמע לענ"ד שהתקנה נשענה על שתי ההלכות כאחת ואף יצרה זיקה ביניהן. הדרך להפוך את הבעל ללוקח ראשון על הנכסים לאחר מיתה הייתה להעצים את זכות הפירות שלו בחיי האישה. נוצר מעין רצף קנייני בין שתי התקופות, וברצף זה הבעל זוכה בפירות עם נישואיו וכן במעמד של לוקח על הבעלות הסופית בתקופה שלאחר המוות ומות האישה מהווה את גמר הקניין. ייתכן גם שההצדקה לראות את קניין הפירות של הבעל כחזק יותר מקניין פירות רגיל נעוצה ברצף זה – אם קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, קשה לומר שקניין זה יהיה שונה מקניין אחר. ההצדקה היא בכך שזהו קניין שבדרך להפוך לקניין מלא, ובתורת לוקח ולא בתורת יורש.

גם מדברי הרמב"ם משמע שלאחר תקנת אושא נוצר רצף בין קניין הפירות של הבעל לבין ירושתו לאחר מותה: "כל נכסים שיש לאשה... הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה, ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל, לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת... הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות" (הל' אישות פכ"ב ה"ז).

תקנת אושא לרבי יוחנן: אחד ההקשרים שבו באות לידי ביטוי השאלות בדבר גדרה המדויק של תקנת אושא הוא תירוצי הראשונים לקושיה, מדוע יש צורך בתקנת אושא לשיטת רבי יוחנן, הסובר שקניין פירות כקניין הגוף דמי. הלוא לרבי יוחנן די בכך שלבעל יש קניין פירות על מנת למנוע מהאישה למכור, ומה צורך אפוא יש בתקנה?

התוספות אצלנו (ד"ה באושא) הקשו קושיה זו, ותירצו שרבי יוחנן סבור שתקנת אושא נצרכת למצב שבו הבעל וויתר על זכויות הפירות שלו בנכסי אשתו, שאז לא הייתה מניעה שהאישה תמכור את נכסיה אלמלא תקנת אושא. בתירוץ זה ישנו חידוש, שתקנת אושא פועלת גם כאשר אין לבעל פירות בנכסי אשתו. על כן, ברור שמנגנון הפעולה שלה אינו הכרה בקניין הפירות של הבעל כקניין הגוף, אלא חידוש יש מאין בהענקה לבעל של כוח בעלים או מעין בעלים למנוע את הקניין. הקצות (סי' ק"ג סק"ט) הציע שחידוש זה אינו אמור אלא לרבי יוחנן, ולמאי דקיימא לן כריש לקיש אין לו מקום, אך מפשטות לשון התוספות לא משמע כן.

התוספות ביבמות לו: (ד"ה קנין) הקשו אף הם קושיה זו ותירצו כנ"ל, אך לצד זה הביאו שלושה תירוצים נוספים[5]. לתירוץ אחד התקנה אכן אינה נצרכת לשיטת רבי יוחנן. ייתכן שתירוץ זה התקשה לקבל את החידוש האמור, והניח כדבר פשוט שתקנת אושא תקפה אך ורק כאשר יש לבעל קניין פירות, ולשיטת ריש לקיש חכמי אושא העצימו אותו להיות כקניין הגוף (והשוו לדרך שבה הרשב"א אצלנו תקף את התירוץ המעמיד בעל שוויתר על זכות הפירות שלו).

שני התירוצים האחרים בתוספות ביבמות שלובים במידת מה זה בזה ונשענים על חולשת קניין פירות של הבעל לעומת קניין רגיל:

"קנין הגוף דאשה עדיף, שאין לבעל פירות אלא מכחה. ועוד, דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן".  

לתירוצים אלו קניין הפירות אינו כקניין הגוף דמי אף לרבי יוחנן. "שאין לבעל פירות אלא מכחה" – ייתכן שהמשמעות היא שאין מדובר בקניין פירות של ממש, אלא בזכות שנתנו לו חכמים לאכול את הפירות, ולא בקניין של ממש בגוף הנכס לעניין הפירות. ה"ועוד" מחזק זאת בכך שמדובר בתקנה דרבנן, מתוך הבנה שאין זה קניין שחכמים תיקנו אלא זכות גרידא. על כן, האישה היא שנותרת במעמד הבעלים, ויכולה הייתה למכור אלמלא תקנת אושא. אך כאן, כמובן, יש לעיין איזו שינוי עשתה התקנה – האם יש מניעה נקודתית למכור, או שהתקנה שינתה את מעמדו הקנייני של הבעל. נקודה זו תוסיף ותתבאר בהמשך סוגייתנו, בשיעור הבא.

אציין, שחולשה זו של קניין פירות של הבעל אכן באה לידי ביטוי בהלכות שונות[6]. כך, למשל, בעל אינו יכול להעביר את קניין הפירות שיש לו לאחר: "בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאת הבית" (רמב"ם הל' אישות פכ"ב ה"כ, על בסיס כתובות פ.-פ:). [למכירת נכסי מלוג נשוב בסוגיה להלן צ.].

לשיעור הבא:

לשיעור הבא יש ללמוד את הגמרא מדף פט: "לימא תקנת אושא תנאי היא" עד המשנה צ. (את הגמרא שבתווך בין שיעור זה לשיעור הבא יש להשלים עצמאית). השקלא וטריא של הסוגיה שנלמד ממשיכה את הנושאים שעסקנו בהם בשיעור היום, בדבר קניין פירות כקניין הגוף דמי ותקנת אושא, תוך ניתוח מחלוקות תנאים בעניין "שן ועין" ו"יום או יומיים". נסו לעמוד על הבנת המחלוקת לפי כל שלב בסוגיה.

מקורות נוספים:

א.       תוספות רי"ד פט: (מצורף). מה הקושי עמו הוא מתמודד ואיזו הבחנה מסייעת בידו? האם רש"י מסכים עם פירושו לסוגיה?

ב.       תוספות צ. ד"ה רבי מאיר; ד"ה איש; תוספות רי"ד צ. (מצורף).

תוספות רי"ד פט:

סברוהו דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמר אית ליה תקנת אושא ומר לית ליה תקנת אושא פי' מאן דתנא יוצאין לאשה אבל לא לאיש לית לי' תקנת אושא וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יוצאין לאשה אי קשיא ואמאי יוצאין לאשה ומפסיד הבעל פירותיו והא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אי מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב ולא מצי הבן לאפקועי אכילה פירות דאב. והכא היכי מציא אשה לאפקועי פירות דבעל ומשתחרר מיד תשובה כיון דמציא לזבוני גופא דעבד. ומשום ה"ט דחייל זבוני על גופא דעבד חייל נמי שיחרור אגופא והפירות של בעל ממילא הופקעו דכיון דחייל עלי' שיחרורא והוי בר חורין איתסר ליה לבעל לאישתעבודי בי' ולא דמי לזיבונא דזה קנה הגוף וזה אוכל פירות כל ימי חייו. ואין לתלות הטעם דמש"ה הפסיד בעל הפירות העבד משום דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמו מידי שיעבוד שטעם זה לא יאמר אלא לקמי' כדבעינן למימר איתא לתקנת אושא. וגם גופ' של עבד הוא משועבד לבעל ומש"ה אין האשה יכולה לשחררו התם ודאי שייך למימר דשיחרור מפקיעו מידי שיעבוד מפני שאין הגוף קנוי לו ממש לבעל מיד אלא שיעבודא בעלמא הוא דאיכא עלו' שלא תוכל אשתו למוכרו לאחרים אבל אינו חלוט לו שיוכל הבעל למכור הגוף מש"ה אפי' שיחררו מפקע לי'. אבל הפירות שהן חלוטין לבעל ויכול למוכרם מעכשיו אין לומר עליהם שהשיחרור יפקיעם ומ"ה כי אמרי' לקמן איבעית אימא אידי ואידי קודם תקנה. ובקנין פירות קא מיפלגי ומש"ה אין יוצאין לאשה דקנין פירות דבעל מעכבת' דהוי כקנין הגוף לא אמרי' שהשיחרור יפקיענו. מפני שאותו הקנין של פירו' הוא חלוט לבעל מיד. ואין השיחרור יכול להפקיעו שאין השיחרור מפקיע אלא שעבו' בעלמא שאין חלוט לו. אבל דבר שהוא חלו' לו אינו יכול להפקיע.

תוספות רי"ד צ.

כמאן אזל' הא דתניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינן יוצאין בשן ועין. הא מני ר' אלעזר היא כו' פי' לא אמר ר"א דבר זה על כל שותפות בעלמא שלא יוכל הא' למכור חלקו. וגם לא יוכלו שניהם למכור שאם קנו שדה או בהמה בשותפות יכול הא' למכור חלקו או שניהן למכור ביחד מפני שיכולין לחלק שדה ביניהם. וגם הבהמה יכולין לחלק מלאכתה וכיון דשייך בהו דין חלוקה יכול כל א' למכור חלקו ולא אמר ר"א דבר זה אלא בדבר שהוא לשני ב"א ואין בו דין חלוקה כגון נכסי מלוג שהגוף לאשה והפירות לבעל ואין בהם דין חלוקה שלא תוכל לחלק ולומר זה יהא חלק האשה וזה יהא חלק האיש הילכך ס"ל שאף שניהם אינן יכולין למכור עד שיתייחדו כל הנכסים לא' מהן. וכן המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו למ"ד יום. כל אותן ל' יום הוא בין שניהם שלזה יש גוף ולזה פירות לאו בר חלוקה הוא. והלכך שניהן אינן בדין יום או יומים. וכן אם מכרוהו שניהם בתוך אותן למ"ד יום אינו מכור עד שיעברו ל' יום ויתייחד לשני והוא יכול למוכרו וכן נמי עבד של שני שותפין אינו בר חלוקה שהעבד יש עליו שני קנינין קנין דמים וקנין איסור. קנין דמים שמלאכת ידו לרבו וקנין איסו' שאסו' בבת חורין. וקנין דמים שלו יש בו דין חלוקה שעובד את זה יום א' ואת זה יום א' אבל קנין האיסור שיש לשניהן על' אין בו דין חלוקה וכיון שאין בו דין חלוקה מש"ה אין יוצאין בשן ועין לא לזה ולא לזה וגם לא לשניהם עד שיתייחד העבד לא' מהם. ובודאי שאם רוצים שניהם למכרו או הא' למכור רשאים מפני שקנין שבו יש לו דין חלוקה וקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמי'. תדע שכשמוכר ראובן את עבדו לשמעון נפקע ראובן מעליו משני קנינין וקנאו שמעון בין בקנין דמי' בין בקנין איסור שאם רוצה שמעון יכול לשחררו ומותר בבת חורין וראובן שהי' רבו ראשון אינו מעכב על ידו וכן נמי ישראל שקנה עבד מן הגוי אף על פי שהגוי אין לו על העבד אלא קנין דמי' ולא קנין הגוף כדאמרי' אתם קונין מה' ולא קונין זה מזה ואם ברח עבדו של גוי ונתגייר מות' בישראלית מפני שאין לרבו עליו קנין הגוף שהוא קנין איסור אלא קנין דמי' בלבד. אבל עבדו של ישראל אינו יכול להתגייר מפני קנין איסור שיש לרבו עליו והו' אוסרו בבת חורין. וכיון שקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמים מש"ה עבד של שני שותפין יכול הא' למכור חלקו לחבירו או ליתן לו במתנה וכן נמי יכול לשחרר את חלקו שמה לי להקנותו לחבירו מה לי להקנותו לעצמו של עבד. ומתוך כך ימצא עבד. שחציו בן חורין. אבל כשיוצא בשן ועין אף על פי שאינו מקבל דמי' עליו ואינו נתנו הוא במתנה גזירת מלך הוא להפקיע קנין איסור מעליו. ומתוך שקנין האיסור פקע מעליו פקע נמי קנין דמים שכיון שהוא בן חורין אסור לשעבדו. וכיון ששן ועין באין להפקיע קנין האיסור סבירא ליה לרבי אליעזר שאם העבד מיוחד לרב א' שקנין האיסור מיוחד לו לבדו. אז הוא נפקע אבל אם הוא של שני שותפין כיון שקנין האיסור אינו מיוחד לא' ואינו דבר שיש בו חלוקה אינו נפקע לעולם עד שיתייחד לאחד. וכן נמי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דמה לי אם הוא שותף עבד, העבד עצמו, מה לי אם הוא שותף עם אחר.

 

[1] ראה משנה למלך, הל' מלוה ולוה פ"ד הי"ד ד"ה עוד כתב מוהרימ"ט.

[2] קלז. ד"ה עד כאן, קלז: ד"ה דאי מיפק.

[3] שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורה תניינא סי' פ"ח, וע"ש שהביא את דעתו השונה של בעל הבית מאיר.

[4] אם להמשיך את ההקבלה לדבר שאינו ברשותו, אף שם מצינו שיטה דומה, ראה דברי הרא"ש בשטמ"ק ב"ק לג.: "דאחר שגבאו ובא ברשותו... אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו היה כבר בא ברשותו... והא דאמר רבי יוחנן דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בבית דין".

[5] להרחבה ניתן לעיין גם בתירוץ נוסף שהובא בשטמ"ק ב"ב קלו: בשם תוספי הרא"ש, שמחדש חידושים משמעותיים בגדרי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הכללית בקניין פירות: "דאפילו לרבי יוחנן אצטריך דהכא לא חשיב קנין הגוף לבן שיוכל למכרו לפי שלא בא לעולם לידו אבל התם היה הגוף של האשה מעולם ואף על גב דלקמן גבי המוכר שדהו לפירות קסבר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי אף על פי שקנין הגוף של המוכר כבר היה בידו התם חשוב כקנין הגוף לענין זה שיוכל בעל הפירות לומר על האדמה שנתת לי ואפשר שגם המוכר אם היה קונה מן הפירות היה מביא וקורא דאין לקנין פירות כח לבטל קנין הגוף היכא שכבר היה הגוף בידו הילכך צריכינן לתקנת אושא אפילו לרבי יוחנן".

[6] תצוין ההלכה לפיה כאשר פרת מלוג ילדה, ובכך לכאורה היינו סוברים שהבעל הפך להיות בעלים רגיל ופשוט של העגל, אם העגל נגנב אין הבעל זוכה בכפל (ראה כתובות עט:, רמב"ם הל' אישות פכ"ב הכ"ח).

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)