דילוג לתוכן העיקרי

פינחס | קנאות קטיעא

קובץ טקסט

כך מקובלני ממך

בפרשתנו מתוארת פעולתו של פינחס, המוגדרת כקנאות. קנאות בהגדרה היא משהו שחורג ממסגרת ההלכה. משהו שנועד לבטא את הקרבה לה' על ידי ביצוע פעולה שנוגדת את ההלכה.
אולם, רש"י על הפרשה לכאורה מכניס את הכול למסגרת ההלכה. הוא מתאר שנעלמה ההלכה ממשה, ואילו פינחס אומר לו "כך מקובלני ממך – הבועל ארמית קנאים פוגעים בו".
על כך קשה – מה פתאום ההלכה נתעלמה ממשה? אפשר אדם שאומר "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם" נתעלמה ההלכה ממנו? בינתיים תגובת משה היא הגרועה ביותר האפשרית – בכי. זו תגובה פסיבית שלא במקומה – כמו בני ישראל לאחר כמה עשרות שנים ב'בוכים' (בתחילת ספר שופטים) – בוכים במקום לקום ולעשות מעשה!
הגרסה של המקור לדברי רש"י במדרש קצת שונה: שם אומר פינחס "כך מקובלני ממך ברדתך מהר סיני". האם משה לא מצא מה לעשות כשהוא יורד מהר סיני ורואה את חטא העגל, ולכן הוא נכנס לבית המדרש ולימד שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו?

ברדתך מהר סיני

נראה שיש פה משהו אחר. נצטרך להבין קודם כל מה קורה בהר סיני.
בפסוקים של "ויחל משה", משה משכנע את ה' לא לכלות את עם ישראל. הוא עושה זאת בחמישה פסוקים המכילים שתי טענות – "למה יאמרו מצרים" וזכות אבות. שני טיעונים שגם כל אחד מאתנו היה יכול להביא. האם כך משיבים לקב"ה? "כל האומר הקב"ה ותרן – יוותרו בני מעיו". ה' אינו סולח בקלות כזו.
מה שמשה ניסה להרוויח, ואת זה הוא אכן הצליח, זו הארכת זמן. תן לי שעתיים, ואז תכלה את עם ישראל. משה רץ מהר סיני עם לוחות הברית בידו, והזמן אוזל. עוברת שעה, הוא פוגש את יהושע וממשיך לרוץ אתו. עוברות עוד ארבעים וחמש דקות, והם עדיין לא מגיעים לעם ישראל, אז משה מחליט לעזוב את הלוחות ולהפילם, כדי לרוץ מהר יותר. הלוחות נופלים על הפינה השמאלית העליונה – "לא תרצח"; אולי רק על ה"לא".
משה ממשיך לרוץ. הוא מגיע למחנה, ונשארו לו רק חמש דקות. הוא רץ, מנתץ את העגל, שורף אותו ומפזר את אפרו. אז הוא קורא "מי לה' אלי", ומתחיל במסע טבח – "הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו".
מה המטרה? להציל את עם ישראל. משה ידע שהדרך היחידה להציל את עם ישראל היא על ידי הפעולה שעשה. הריגת אותם אלפי יהודים היא זו שאפשרה את המשך קיומו של עם ישראל.
אחר כך משה בא אל ה' ואומר – "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". ואלו שתי האפשרויות: אם אני בסדר – אז ה' אמור לסלוח; אם אני לא בסדר – אז אני רוצח, ואז באמת ראוי שאמחה מספרך אשר כתבת.
מי שרוצה משה "נחמד" יותר, יכול להסתכל על משה של חטא המרגלים, של פרשת קרח. שם, מסיבה לא ברורה, משה מאבד את כוחו, ואינו מספק מענה בשורה של מקרים. גם בקברות התאווה – כל מה שמשה עושה זה ליפול על פניו.
אולם, בסוף הפרשה הקודמת בא פינחס ואומר שכך הוא עצמו למד ממשה – לא בבית המדרש, ולא במסגרת ההלכה. כשמשה רבנו ירד מהר סיני, הוא לא העביר שיעור כללי. במסגרת ההלכה, אין שום דבר שיתיר שפיכות דמים, ובייחוד לא בקנה מידה כמו של משה. חז"ל מדברים על בית דין שהוקדם כדי לשפוט ולהוציא להורג את כל שלושת אלפים החוטאים, אבל על פי פשוטו, דין צדק אורך זמן רב, וגם ההוצאה להורג עצמה (מה גם שבית דין שהורג פעם בשבעים שנה נקרא "חובלנית")!
אין לנו עובר גדול יותר על עשרת הדברות, מאשר מי שהוריד אותם. פינחס למד מאחי סבו, משה, שאם כדי להושיע את עם ישראל צריך להרוג, כך צריך להיעשות. וזה מה שהוא עושה בפרשת זמרי.
 

ו' קטיעא

לאחר  מעשה זמרי מבשר ה' לפינחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום". אולם, כידוע ה"ו" של המילה שלום קטועה – ויש להבין את הסיבה לשינוי זה.
סיפורו של פינחס אינו נגמר בפרשתנו – הוא חוזר ומופיע בספרים יהושע ושופטים: בסיפורו של יפתח שואלים חז"ל מדוע פינחס לא התיר את נדרו של יפתח. התירוץ הוא שהם לא באו אחד לשני מטעמי כבוד – פינחס הוא כהן גדול ויפתח הוא מושיע ישראל.
בקריאת מדרש זה זועקת השאלה – איך פינחס חי עד אז? התירוץ המ קובל הוא שפינחס האריך ימים, ו"אליהו זה פינחס". מה שסייע לחז"ל במדרש זה הוא סיפור פילגש בגבעה (המופיע אחרי פרשת יפתח), ובו נוטל פינחס חלק דומיננטי.
על הסבר זה קשה, שהרי יפתח שולח למלך מואב תשדיר פיוסים שבו הוא מציין שעברו כבר שלוש מאות שנה מאז שעם ישראל כבש האזור. הייתכן שפינחס חי שלוש מאות שנה?!
נראה שהסיבה שחז"ל קישרו בין הפרשיות היא אחרת. בפרשת פילגש בגבעה מתוארת הריגתם של אנשי יבש גלעד כיוון שלא הגיעו למלחמה במצפה. עם ישראל שולח שנים עשר אלף חלוצי צבא, והם הורגים אנשים, טף ונשים יודעות משכב זכר.
פסוקים אלו מזכירים מאוד את פסוקי מלחמת עם ישראל במדיינים בפרשת מטות, אלא שכאן מתעוררת בעיה: במדיינים אפשר להבין את חומרת המלחמה הנובעת מחומרת מעשה המדיינים – "צרור את המדיינים". אולם, מה פשר הריגת אנשי יבש גלעד? עד כמה שהחרם של בני ישראל חמור, איך ייתכן שהוא יגרום להרג של יהודים רבים?!
נראה, שסיפור הריגת יבש התרחש לפני המלחמה בגבעה (ואכמ"ל). ממילא, מובנת הסיבה לנפילת ישראל במלחמה: פינחס שואל באורים ותומים ומקבל תשובות המובילות לאבדון – בגלל אי כשירותו הרוחנית לאחר מעשה יבש. לאחר שחטא בקנאות קיצונית כלפי אנשי יבש, ה' אינו עונה לו כראוי באורים ותומים. וכמו שאומר המדרש בדברי הימים: "לפנים הייתה רוח ה' עמו" – לפנים אך לא עתה.[1]
זהו החוט המשותף שראו חז"ל בין פרשת יפתח לפרשת פילגש בגבעה: בשני המקומות, על פי המדרש, מופיע נדר שהיה ראוי ואפשר להתירו – וזה לא נעשה.
דבר דומה כמעט קרה פעם נוספת, אלא ששם הטעות התבררה מוקדם מספיק: בספר יהושע (כ"ב) מתוארת עליית ישראל למלחמה על שניים וחצי השבטים בגלל הקמת המזבח בעבר הירדן. גם שם יוצא פינחס בראש המלחמה, אך שם הדבר נגמר ללא אסון.
 
אם כן, למרות שאנו מדברים בשבח הקנאות החייבת לבוא במצבים מסוימים, יש לשים לב למציאות ולסייג אותה: זה חייב לבוא רק במקרים בהם כנסת ישראל נמצאת בסכנה קריטית – אם רוחנית ואם גשמית.
קנאות זו יכולה להיות טובה כמעשה חד פעמי, והדבר מוכר לנו גם מדברי הגמרא "מגדר מילתא", שחז"ל מתקנים בזמנים מסוימים, אך לא כדרך חיים כפי שראה זאת פינחס. ממילא מובנת הסיבה לקטיעת המילה 'שלום'.
 
 
השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת פינחס ה'תשס"ח, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1] כתוצאה מכך עברה הכהונה לשושלת בני איתמר, הלוא הם עלי ובניו, מה שגרם מיד לחורבן שילה. ובאמת אחרי כמה דורות הכהונה עוברת לצדוק שהוא מצאצאי פינחס בן אלעזר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)