קין והבל

סוגיית קין והבל היא מצד אחד סוגיה מורכבת, ומצד שני אינה נתפסת בדרך כלל כסוגיה מרכזית בספר בראשית. התחנות הבולטות בתחילת הספר הן אדם, נח ואברהם, וזה גם הרושם שעולה מהמשנה המונה את הדורות ביניהם. קין והבל הם עוד נקודה ברצף הדורות הללו. אולם לדעת מניטו זו פרשה מכוננת. לשיטתו, המסע של האנושות כולה הוא לתיקון חטא קין דווקא, ולא לתיקון חטא אדם הראשון כפי שסוברים רבים.

לפני שניכנס לסיפור עצמו, אפשר לראות חידוד של מגמה שכבר ראינו בשיעורים הראשונים. לפחות בקריאה פשוטה, כשמגדירים לנו שחטא קין הוא החטא המרכזי שעלינו לתקן, זה מציב אותנו בציר המוסרי. החטא של אדם הראשון במבט פשוט היה בין אדם למקום, על הציר הדתי. אמנם למושגי הטוב והרע יש קשר גם למוסר, אך הוא לכל היותר נגזרת של החטא ואינו כרוך בחטא עצמו. הצבת קין והבל במוקד מעמידה במרכז את התחום שבין אדם לחברו.

הקריטריון המוסרי משמש מפתח להבנת המסופר בתורה מתחילת פרק ד' של חומש בראשית. אני רגיל להתחיל את לימוד החומש בעיון מן הפרק הזה משום שמוצג בו לראשונה בהיסטוריה בעיה מוסרית דרך סיפור קין והבל. בעיה זו היא הבעיה שעלינו לפתור במהלך ההיסטוריה. אני יודע כי רבים שמים דגש על חטאו של אדם הראשון, אולם זו טעות משום שברמת הכלל כבר תוקנה בעיה זו על־ידי דוד המלך. כל היסטוריית העולם היא תיקונו של חטא קין, ובעיה זו צריכה להעסיק אותנו ברמת הכלל במהלך ההיסטוריה, במהלך ״התולדות״ - תיקון יחסי האחווה בין אדם לחברו.   (סוד מדרש התולדות ג, עמ' 151)

בהמשך השיעורים נעסוק בהרחבה בהתמקדות של מניטו בפרשת קין והבל, ובהסטת המוקד מחטא אדם הראשון, אך כרגע נתבונן בפרשנות לפרשת קין והבל עצמה.

הבן המרכזי והבן הנוסף

הפרשה מתחילה בלידתם של קין והבל. אפשר לקרוא את הפסוקים הללו בלי תשומת לב מרובה, אך באמת זהו רגע שיא, פסגת הבריאה. לידת הקין היא הלידה הראשונה בתולדות האנושות, האדם יוצר אדם. אפשר לראות בזה מימוש ייעודו של האדם, לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. מניטו מסב את תשומת הלב לניסוח קריאת השם של קין: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן" (בראשית ד', א'). בדרך כלל במקרא, קודם כל נולד הילד ואחר כך נותנים לו שם; אבל קין נולד קין. הוא נולד עם השם שלו, עם המהות שלו. מהמשך הפסוק מבינים מה המהות – קין מלשון קניין. השם מגדיר את מבטו של קין על העולם: העולם הוא קניין, הוא שייך לו. קין הוא הרי מימוש מגמת חייהם של אדם וחווה, ומתוך כך הוא רואה את עצמו במרכז ואת כל העולם כקניינו.

קַיִן הוא הראשון שנולד מרחם אישה, והוא בְּעֵינֵי אימו ״קנוי״. הוא מכיר את עצמו כאדם הקיים בצורתו המושלמת.[1] העולם כולו שלו. אין אצלו מקום לזולת – אין מקום לאח ואין מקום לבורא. הוא הוא העולם. כמו ש״אדם״ הוא שם האדם בדור הראשון של האנושות, קַיִן הוא שמו של האדם בדור השני. מבחינתו הוא כל העולם כולו, הוא כל מהות העולם בדור השני והוא כבר. לכן מבחינתו אין צורך במאמץ מוסרי כלשהו. הוא לא צריך לקנות את נפשו. מי שרואה את עצמו כקנוי, חוטא בחטא הגאווה.   (שם)

מבטו של קין מנוגד למעשה למגמה הבסיסית של הבריאה שראינו בשיעורים הקודמים – חובתו של האדם לקנות בעצמו את זכות קיומו. האדם אמור לראות את קיומו בעולם כחסד, ולעשות מאמץ כדי להיות ראוי לקיומו; אולם קין מתעלם מהחסד שהביא אותו לעולם, וקיומו נתפס בעיניו כזכות מובנת מאליה. בעשרת הדיברות מסביר מניטו את מרכזיותה של מצוות כיבוד הורים: האדם חייב להכיר טובה להוריו שהביאו אותו לעולם, ובזאת להיות מודע לחסד שהביא ללידתו. כך מסביר כבר הרמב"ן את המצווה בזיקה לדיבר הראשון – "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ', ב'): כשם שאין לכפור במי שהוציאך ממצרים, אסור לכפור גם במי שהביא אותך לעולם. לא זו ההכרה של קין.

לידת הבל מנוסחת אחרת. היא מתוארת כתוספת: "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל" (בראשית ד', ב'). כבר היה בן אחד בעולם, ולמעשה לא היה צורך בעוד בן. קין הוא העיקר, והבל הוא התוספת. הוא בא לעולם בתור אח של קין, טפל לו, הבל לעומתו. הוא נקרא "אחיו" עוד לפני שמוזכר שמו הפרטי. פחות מרכזי, משני, מיותר. הוא "הבל", רוח שאינה אמורה לתפוס מקום. מאחורי תיאור לידת הבל כתוספת, עומדת שאלה נסתרת: למה הוא נולד? מה חסר בעולם בלעדיו? מה זכות הקיום שלו? לעומת קין שנולד לעולם שמחכה רק לו, הבל נולד לעולם שכבר יש בו מישהו.

מצב זה של חוסר זהות, לכאורה, מייצר בכל זאת זהות. כשיש כבר אדם בעולם, נדרשת מוסריות. הבל מגיע לעולם שבו יש זולת וצריך להתנהל מולו. המצב שנוצר אינו סימטרי: מול כל אחד מהאחים יש עוד אח זולתו, אבל קיומו של אח אחד ברור הן לו והן לאחיו, ואילו סביב קיומו של האח השני מרחפת שאלה, הן בתודעת אחיו והן בתודעתו שלו.

ההבדל בין השניים מתבטא במקצועות שלהם, עובד אדמה מול רועה צאן. קין כשמו הוא איש קניין, איש חומר, והבל כשמו הוא איש רוח. לקין יש קרקע, יש לו מקום, ויתרה מזאת – כל מרחב המקום הוא שלו. מצב זה אינו מותיר להבל אחיזה בקרקע, ולכן הוא נע ברוח, אין לו מקום אחד, הוא נודד עם צאנו. מצבו הבסיסי של הבל הוא זה שאצל קין נחשב לעונש – נע ונד. בהמשך קין לא יוכל לשאת את מצב הנדודים, יערער על עונשו וינסה בכל זאת לבנות לעצמו עיר של קבע. האפיונים שלהם מתבטאים גם בלשון המדויקת של הפסוק: "וְקַיִן הָיָה", זו ההגדרה שלו, לעומת "וַיְהִי הֶבֶל" (בראשית ד', ב') – תיאור של פעולה והתרחשות. יציבות מוצקה מול תנועה.

כעת אנו מגיעים לשאלה הקריטית מבחינתו של מניטו: מהו הצומת שבו עומדת האנושות בשלב זה, מהו האתגר שקין והבל היו אמורים לעמוד בו. זהו האתגר הראשון של האנושות, כיוון שאדם וחווה שייכים למציאות שלפני העולם הזה, טרום האנושות. הדור הראשון של האנושות מוצב בכוונה תחילה בתנאים כאלה, במציאות של שני אחים, שקיומו של האחד מהם ברור ושל השני מוטל בספק. השאלה הגדולה היא אם כל אחד יצליח לצאת מהעמדה שהוא נמצא בה: קין צריך להגיע לתחושת אחווה כלפי הבל ולתת לו מקום, וגם הבל צריך לצאת מעמדת ההתבטלות כלפי קין.

השאלה העומדת על הפרק היא האם הֶבֶל הוא בגדר של תוספת מיותרת, ואם כן, הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת, או שמא בעל העולם הזה, כלומר קַיִן, מבין את תפקידו המיוחד, היחידאי של הבל, בעולמו של קין? שאלה זו היא השאלה הנשאלת מאז בכל דור ודור: האם יש לאחר מקום בעולמו של מי שרואה את עצמו כבעל הבית של העולם הזה? שאלה זו מגיעה לשיא במערכת היחסים בין אומות העולם, הרואות את עצמן כבעלות העולם הזה, ובין ישראל.   (שם)

מניטו מציין כי לא נדרש מקין והבל לטשטש של זהותם – מניטו אומר שהבל יכול להיות "הבל ורעות רוח" ומצד שני כ"הבל פיהם של תינוקות של בית רבן", הוא יכול להיות רוח בעלת נוכחות והשפעה; מנגד, קין הוא גם מלשון "קן", ועמדתו היציבה יכולה לספק ביטחון. גם כאן אנו רואים את תורת החלופות של מניטו, את הבחירה החופשית לאן לקדם את ההיסטוריה –אפילו שמותיהם של קין והבל משקפים צמתים, ובידם הבחירה איזו משמעות לתת לזהותם. האם קין יישאר בתודעת הקניין או יספק קן יציב לאחיו, והאם הבל יישאר כרוח חסרת מקום ממשי או יתפתח לרוח המניעה את העולם.

הקרבן – שאלת היחס לזולת

קין והבל מביאים קרבנות, קין מפרי אדמתו והבל מבכורות צאנו. הפער ביניהם אינו בולט בפסוקים; באופן פשוט נראה שקין נהג כשורה, עשה את המוטל עליו, והבל נהג לפנים משורת הדין. במונחים אחרים אפשר לומר שקין צדיק והבל חסיד. אולם יש להתבונן יותר בלשון הפסוקים.

קודם כל, אנו רואים גם כאן את ההבדל בין הבן הראשון לבן השני – קין הוא יוזם הקרבן, ואילו הבל מצטרף אחר כך ומביא "גַם הוּא" (בראשית ד', ד'). יש לשים לב למילים הפותחות, שלכאורה אינן מלמדות דבר: "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים" (בראשית ד', ג'). לכאורה זהו תיאור זמן סתמי, אך יש להבחין שהוא מתאר קץ, סוף. סוף של מה? של התקופה הנקראת "ימים", כלומר שנה שלמה. קין לוקח את התבואה שלו לעצמו, ורק מקץ ימים – כלומר בסוף השנה – הוא נותן גם לקב"ה ממה שנשאר. אם כן, התורה מציבה את קין והבל זה לעומת זה: קין מביא מקץ ימים, והבל מביא מבכורות צאנו. אין זה רק תיאור זמן אלא גם תיאור של איכות – קין מביא מהשאריות שנותרו בסוף, והבל מביא מהתוצרת הראשונה. כל קרבן משקף את תודעת החיים של המביא אותו: קין תופס קודם כל את עצמו ורק בסוף את הזולת – במקרה הזה הקב"ה – והבל רואה קודם כל את הזולת ולאחר מכן את עצמו. התפיסה הבסיסית שלהם כלפי עצמם וכלפי האחר משתקפת עתה במישור שבין אדם למקום. קרבנות מסוג הקרבן של קין היו רווחים אצל עובדי אלילים: מבחינתם הקרבן היה התמודדות עם בעיה, הם נאלצו לתת משלהם לאלילים, ולכן לא נתנו להם את הטוב ביותר. לאור זאת מובן מדוע קרבנו של הבל התקבל, וקרבנו של קין לא.

החמצה הדדית של דו-שיח

בשלב הבא הקב"ה מדבר אל קין, אבל זה לא היה מוכרח לקרות. הייתה גם אפשרות אחרת: שקין והבל ידברו זה עם זה. זו הייתה האפשרות המתבקשת, שהרי סוף סוף מתברר שיש להבל דבר מה שאין לקין. עד עכשיו קין ראה את הבל כמיותר, אבל פתאום מתברר שדווקא קרבנו של הבל מתקבל; אם כן, כדאי לקין לדבר עם הבל ולהבין מהו ייחודו שגרם לקרבנו להתקבל, וכדאי גם להבל לנצל את ההזדמנות ולומר זאת לקין. נדרש דו-שיח בעקבות המאורע הזה, והדרישה הופנתה הן כלפי קין והן כלפי הבל. אבל שניהם שתקו, והקב"ה נצרך לדבר עם קין. הוא מתייחס לעובדה שפניו של קין נפלו, כלומר הוא חווה כישלון מוחלט, ומדבר אליו על פי המבט שלו: בתור הבן הבכור, מובן שקשה לך להכיר בכשלונך, אך עליך להבין שטעית ושביכולתך לתקן. בניגוד לתפיסה הטראגית, שלפיה טעות קריטית אחת של הגיבור גוררת בהכרח הידרדרות מוחלטת, מבהיר הקב"ה לקין: גורלך לא נחרץ, בכל שלב אפשר לתקן, ההיסטוריה אינה כדור שלג מתגלגל אלא שורה של תחנות יציאה. אתה יכול לשנות את התמונה, אם תיטיב שאת.

בין דיבורו של הקב"ה ובין הרצח, יש פסוק שכל הפרשנים התחבטו בו: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (בראשית ד', ח'). פירושים רבים מנסים להסביר מה אמר קין להבל, ומניטו מדגיש שהתחיל דו-שיח. קין דיבר, הוא עשה מאמץ מצידו והצליח לפתוח פתח צר, ולהבל הייתה הזדמנות לענות לו – אבל הוא לא ענה. הוא נותר בשתיקתו, ושוב החמיץ את האפשרות להיות נוכח ולהקרין על קין. כיוון שהדו-שיח לא צלח, הבל הפך להבל, קין הפך לרוצח הראשון בהיסטוריה, האנושות החמיצה את ההזדמנות לנהל חיים משותפים.

מכאן והלאה, אומר מניטו, זו השאלה היסודית שהאנושות עומדת מולה: האם תצליח לתת מקום לזולת, ולא שכל אחד ינסה לבלוע הכל. כל מלחמה קשורה בשורשה לשאלה היסודית הזו, איך בעלי השלטון ובעלי הרגישות המוסרית יבנו יחד עולם שלם.