קידושין | דף עד | שודא דדייני

סוגייתנו עוסקת בנאמנויות של אישים שונים: נאמנות מיילדת לקבוע מי האישה שיילדה, נאמנות מוכר לומר למי מכר את סחורתו ועוד. בין היתר קובעת הברייתא שדיין נאמן לומר מי מבעלי הדין יצא מבית דינו זכאי ומי יצא חייב, אבל נאמנות זו מוגבלת לזמן שבעלי הדין עדיין עומדים לפניו, ואם כבר עזבו את בית הדין – שוב אין הוא נאמן.

הגמרא תמהה על קביעה זו: מדוע נחוצה נאמנות במקרה הזה? הרי גם אם איננו זוכרים את פסק הדין, אפשר להשיב את בעלי הדין לבית הדין ולדון שנית, ואם הדיין דן דין אמת לאמיתו – מסתבר שהוא יגיע למסקנה הנכונה גם בדיון השני! הגמרא משיבה שמדובר במקרה שבו ההכרעה הייתה בדרך של "שודא דדייני". הראשונים נחלקו בביאור מושג זה.

רש"י מבאר ששודא דדייני הוא החלטה ללא ראיות ברורות: לדיין אין ראיה ברורה לכאן או לכאן, אך נראה לו שהמציאות בשטח נוטה יותר לטובת אחד הצדדים, ועל כן הוא מזכה אותו. זהו למעשה פסק דין של ממש, אלא שהוא איננו מגובה בראיות ברורות.

ואולם התוספות הקשו על פירוש זה: אם אומנם מדובר בפסק הנובע ברמה כלשהי מן המציאות בשטח – למה אומרת סוגייתנו שלא תהיה תועלת בהשבת בעלי הדין לבית הדין? מדוע אי אפשר לחזור ולהסיק גם במקרה כזה מהי העמדה הסבירה יותר?!

מכוח קושיה זו הציע רבנו תם פירוש מחודש, ולפיו המילה "שודא" באה מן השורש שד"י, שמשמעו 'זריקה, השלכה': מאחר שאין לדיין כל ראיה להיכן הדין נוטה, הריהו משליך כביכול את הממון, ולהיכן שייפול – ייפול. לשון אחר: אין כאן פסיקה של ממש כי אם הכרעה שרירותית לחלוטין לטובת אחד הצדדים. במקרה כזה באמת אין כל הכרח שהדיון החוזר יגיע לאותה פסיקה, ולכן אין מקום להשיב את בעלי הדין לבית הדין.

פירוש זה נראה קשה ביותר: מדוע יפסיד אחד הצדדים רק בגלל הכרעה שרירותית של הדיין?! התוספות הסבירו שדין זה מבוסס על היסוד ההלכתי "הפקר בית דין היה הפקר", שלפיו יש לבית הדין כוח להפקיע את ממונו של בעל הדין שהחליטו לחייב.

ועדיין יש לשאול: האם פסיקה כזו מוצדקת? הרמב"ן בבבא בתרא (לה ע"א) קיבל את פירושו של רבנו תם, אך הוסיף שאין הכוונה לפסיקה שרירותית לחלוטין:

"ופירוש שודא דדייני – למי שירצה הדיין יתננו. וכן מפורש בירושלמי: והדיינין מחליטין אותו לכל מי שירצו. והלשון אמור שם כך – 'שוחדא לדייני', כלומר שהדיינין עושין כל מה שירצו, ואם אוהבין זה יותר מזה מפני שהוא עמית בתורה ומצות – יתנו לו".

הירושלמי מסביר ששודא דדייני הוא מעין 'שוחד' (הרמב"ן מדגיש שהמילה שוחד בהקשר זה היא "לשון גוזמא"): הדיינים מזכים את בעל הדין שהם אוהבים יותר. אבל אהבה זו איננה אהבה סתמית, אלא נובעת מהיותו "עמית בתורה ובמצוות".

יהיו שיטענו שגם בכך יש חוסר צדק: האם מי שהוא עמית בתורה ובמצוות בהכרח זכאי בדין?! אדרבה, הלוא התורה מצווה "ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו)! אך דומה שהרמב"ן סבר כי הדבר אכן פותר את הקושי בדעת התוספות, וכי העובדה שאחד מבעלי הדין הוא איש כשר וירא שמיים אכן מתירה לדיין לנקוט עמדה לטובתו (כמובן, רק כאשר אי אפשר להגיע לפסק דין מבורר!).