קידושין | דף מז | מִלווה להוצאה ניתנה

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של רב, הקובע שאי אפשר לקדש אישה במִלווה – אדם שהִלווה כסף לאישה אינו יכול לקדש אותה בכסף ההלוואה. קביעה זו מעוררת שאלות רבות, הן בסוגייתנו הן בסוגיה לעיל ו ע"ב, ובעיון זה נתמקד באחת מהן.

הגמרא אומרת שדבריו של רב מבוססים על העיקרון "מִלוה להוצאה ניתנה", כלומר לאחר שהאיש הִלווה את הכסף לאישה שוב אין הממון הזה שייך לו, וממילא אין הוא יכול לקדשה בו. הסוגיה ממשיכה ומציעה שיש מחלוקת תנאים אם מִלווה להוצאה ניתנה או לאו להוצאה ניתנה.

בביאור הדעה שמִלווה להוצאה ניתנה כתב רש"י על אתר: "להוצאה ניתנה – הלוה רשאי להוציאה בהוצאה, ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו". רש"י מסביר שלפי דעה זו רשאי הלווה לעשות בכסף מה שיחפוץ, ואינו חייב לשמור על נזילותו למקרה שהמַלווה יתבע את חובו. משמע מדברי רש"י שהדעה החולקת, הסבורה שמִלווה לאו להוצאה ניתנה, מגבילה את זכות השימוש של הלווה בכסף.

הרי"ד בתוספותיו על אתר עמד על כך וכתב: "מה שפירש המורה שלא ניתנה להוציאה בהוצאה אלא להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שתתבענו אינה נראה לי, שדבר זה רחוק הוא מן הדעת". טענתו של הרי"ד מסתברת: אם אדם לווה כסף מחברו, הרי הוא מבקש, מן הסתם, להשתמש באותו כסף, ולמה נגביל אותו דווקא לשימושים מסוימים, השומרים על נזילותו?!

מכוח קושייתו מציע הרי"ד פירוש אחר: "והנכון בעיני לפרש כך: ומר סבר לא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה, ואף על פי שהוא בעין אינה שלו". אלא שגם דבריו מחודשים מאוד: הרי"ד מסביר שלמאן דאמר לאו להוצאה ניתנה הלווה אומנם רשאי לעשות בכסף כל שיחפוץ, אך ביסודו של דבר הממון אינו שלו אלא של המַלווה!

שני החידושים שלפנינו מתייחסים לדעה שמִלווה לא ניתנה להוצאה, אך להלכה מקבלת סוגייתנו דווקא את הדעה החולקת, שמִלווה להוצאה ניתנה. עם זאת, דבריהם של רש"י ושל הרי"ד מעלים אל פני השטח שאלת מפתח בהבנת אופייה של הלוואה: האם נשמרת זיקה כלשהי בין המַלווה לממון שנתן, או שמא הוא מתנתק ממנו לחלוטין?

אין כאן המקום להאריך בבירור שאלה זו, אך נעיר שהיא העומדת במוקד הדיון בהמשך הסוגיה, כשהגמרא בוחנת את אחריות הלווה על המעות שקיבל. אם נאמר שלמַלווה יש בעלות כלשהי על המעות, יש מקום להבין את הדעה הפוטרת את הלווה מאחריות לאובדן המעות – סוף סוף המעות אינן שלו, והוא עשוי לטעון שכשם ששואל פטור מתשלום על החפץ ששאל במקרה של אונס, כך הוא פטור מאחריות למעות. לעומת זאת, אם המעות הופכות לנכס השייך אך ורק ללווה, רובצת עליו החובה לפרוע חוב, וברור שחובה זו קיימת גם אם המעות אבדו.