קידושין | דף ל | חיוב הסב ללמד את נכדו תורה

הברייתא המובאת בסוגייתנו לומדת כי הסב חייב ללמד את נכדו תורה, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). מה אופיו של חיוב זה? ניתן להבין שזהו החיוב המקורי של האב ללמד את בנו תורה, אשר מיושם מסיבה כלשהי גם ביחס לנכד, וניתן להבין שזהו חיוב העומד בפני עצמו.

בעל שו"ת שבות יעקב (א, קעג) מביא את דבריו של המבי"ט, הקובע כי הסב חייב ללמד תורה גם לדור רביעי, שכן בני בנים הרי הם כבנים. ואולם השבות יעקב עצמו דוחה את דברי המבי"ט, ואף מדברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה כזבולון) משמע שהחיוב הוא כלפי הנכד בלבד. ונראה שנחלקו בשאלת אופי החיוב: אם מדובר בחיוב ללמד את הבן, שחל גם כלפי הנכד מצד 'בני בנים הרי הם כבנים', הרי מאותה סיבה עצמה יש מקום שיחול גם בדור הרביעי, אך אם זהו חיוב עצמאי כלפי הנכד, יש לומר שהוא מוגבל לנכד בלבד.

ברם, מדוע באמת יתחייב הסב חיוב עצמאי ללמד את נכדו תורה? ייתכן שיש רמז לכך בדרשתו של רבי יהושע בן לוי:

"כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך' וסמיך ליה 'יום אשר עמדת לפני ה' א‑להיך בחורב'".

על פי הדרשה, לימוד הנכד מתקשר להתחברות לשרשרת המסורה: סב שנכדו לומד את תורתו יכול לראות עצמו כאילו נתקיים רצף של לימוד מהר סיני ועד אליו (ועיין במהרש"א שעסק בשאלה מיהו זה שמעלה עליו הכתוב – הסב או הנכד).

המהר"ל (חידושי אגדות על אתר) ממשיל זאת לקו ישר: כאשר עובר קו ישר בין שתי נקודות, עדיין אין הדבר מעיד על התאמה, שהרי ניתן להעביר קו ישר בין כל שתי נקודות, אך משנתברר שגם הנקודה השלישית מצויה על אותו קו, מוכח כי אכן יש קשר בין כל שלוש הנקודות. ובנמשל: העובדה שאף הנכד לומד את תורתו של הסב מוכיחה שיש קשר ישיר בין מתן תורה ובין לימודו של הנכד. אם כן, משמעותו של הלימוד לנכד כחובה ייחודית ועצמאית היא חיזוק רציפותה של מסורת הלימוד.