קידושין | דף ה | חופה

במשנה (ב ע"א) למדנו שהאישה נקנית בשלוש דרכים. עם זאת, סוגייתנו (ה ע"א-ה ע"ב) מציעה באופן מפתיע דרך קניין נוספת, רביעית:

אמר רב הונא: חופה קונה מקל וחומר... ומה כסף שאינו גומר - קונה, חופה שגומרת - אינו דין שתקנה.

רב הונא מחדש שלא רק שהחופה יכולה לבצע את שלב הנישואין,היא גם יכולה ליצור את חלות הקידושין עצמה. בהמשך הגמרא (ה ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים בנוגע לחידוש זה:

אמר רבא, שתי תשובות בדבר: חדא, דשלש תנן וד' לא תנן; ועוד, כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין!? וכי גמרינן חופה שלא על ידי קידושין מחופה שעל ידי קידושין?

אמר ליה אביי, הא דקאמרת: ג' תנן וד' לא תנן, תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני, מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני; ודקאמרת: כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, רב הונא נמי הכי קאמר: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף - קונה, חופה שגומרת אחר כסף - אינו דין שתקנה.

מחלוקת אחת בין רבא לאביי היא מחלוקת לשונית: האם אפשר לדייק מלשון המשנה שאין קניין נוסף מלבד השלושה שנימנו בה. המחלוקת השנייה נראית עקרונית יותר - לדעת רבא, אי אפשר ללמוד מכך שחופה קונה לאחר קידושין, את האפשרות שהיא תקנה גם קודם קידושין, ואילו אביי סבור שהלימוד אפשרי, משום שכסף אינו קונה אפילו אחרי קידושין, ואילו חופה כן, וממילא אפשר ללמוד מכאן על כוח הקניין העדיף של החופה.

מה שורש המחלוקת? כיצד יגיב רבא לטיעוניו של אביי?

אפשר להבין שהאמוראים נחלקו בהבנת אופיו של קניין החופה. בדברי האחרונים (עיין אור שמח אישות ב, י) מבואר כי אפשר להבין את מושג החופה בשתי דרכים עקרוניות: באופן אחד אפשר להבין שהחופה היא מעשה קניין, שתוצאתו היא חלות הנישואין, אך באופן אחר אפשר להבין שהחופה עצמה יוצרת מציאות של נישואין. דהיינו, כאשר האישה נכנסת לבית בעלה היא נכנסת למציאות של חיי נישואין. החופה אם כך, מבטאת את המציאות של הנישואין בכללותה, והיא איננה מעשה קניין חיצוני הנפרד מעצם החלות שלה. לשאלה זו השלכות רבות, כגון: האם אפשר להתנות על חלות הנישואין?

יש מקום להבין כי שאלה זו עומדת בבסיס מחלוקת האמוראים בסוגייתנו. לדעת אביי, החופה היא מעשה קניין לכל דבר, וממילא אפשר ללמוד משלב הנישואין על שלב הקידושין, אך לדעת רבא החופה היא מציאות שבה האישה נכנסת לחיות עם בעלה, וממילא היא בעלת משמעות רק כאשר היא מתבצעת לאחר הקידושין, ואין לה כל תוקף כמעשה קניין עצמאי.